אשה שהתחבקה / התנשקה עם גבר זר האם מפסידה כתובתה

השאלה שנשאלת לרוב בבית הדין הרבני, האם אשה שהתחבקה / התנשקה עם גבר זר שנתפסה ע"י בעלה או חוקר פרטי כלומר "מעשה כיעור" מפסידה כתובתה ותוספת כתובתה?

תשובה: יש להבחין בכל מקרה ונסיבותיו הוא, שכן יש מקרים בהם ע"י מעשה הכיעור תפסיד את כתובתה ויש מקרים בהם לא תפסיד, לכן חשוב בכל מקרה להתיעץ עם בקי בתחום למשל עורך דין שהוא גם טוען רבני, להלן אפרט חלק מהמקורה לפיהם האשה לא תפסיד את כתובתה גם במקרה של מעשה כיעור.

א. כתב הרמב"ם (הל' אישות פכ"ד הי"ג טו טז):

מי שזינתה תחת בעלה וכו' ולא המזנה בלבד אלא אף העוברת על דת משה או על דת יהודית או היוצאה משום שם רע, אין לה כתובה לא עיקר ולא תוספת, ולא תנאי מתנאי כתובה.

ב. ובהלכה טו כתב:

כיצד היא יוצאה משום שם רע, כגון שהיו שם עדים שעשת דבר מכוער ביותר שהדברים מראין שהייתה שם עבירה, אע"פ שאין שם עדות ברורה בזנות, כיצד כגון שהייתה בחצר לבדה וראו רוכל יוצא, ונכנסו מיד בשעת יציאתו ומצאו אותה עומדת מעל המטה, והיא לובשת המכנסים, או חוגרת אזורה, או שמצאו רוק לח למעלה מן הכילה, או שהיו שנייהם יוצאים ממקום אפל,או מעלין זה את זה מן הבור, וכיוצא בו, או שראו אותו מנשק על פי חלוקה, או שראו אותן מנשקין זה את זה, או מגפפין זה את זה, או שנכנסו זה אחר זה והגיפו דלתות, וכיוצא בדברים אלו, אם רצה בעלה להוציאה תצא ואין לה כתובה, ואין זו צריכה התראה.

ג. וראה ברשב"א בתשובה (סי' אלף קפ"ז) דאשה שנמצא בה דבר מכוער קצת, לא הפסידה כתובתה. שנשאל שם על אדם שראה באשתו מעשה מכוער שאינו גמור, והאשה מכחישה ונותנת אמתלא לכל מה שעשתה, והבעל מאמין לדבריה, ונשאל אם חייב לגרשה, ואם משלם לה את כתובתה. ואחר שהאריך להוכיח שאינו חייב לגרשה, כתב לעניין הכתובה וז"ל: ומכל מקום בא להוציא נותן לה כתובה עיקר ותוספת לפי שאינה מפסדת כתובה אלא מי שבית דין מוציאין אותה בעידי טומאה. אבל מי שהוא טוען עליה ואומר שמאמין שזינתה ועדים אין בה אינה מפסדת כלום מכתובתה דדילמא עילא מצא בה כדי להפסידה. אבל אם זינתה ויש עדי טומאה מפסדת עיקר כתובתה ותוספת אלא שנוטלת בלאות הקיימין של נכסי צאן ברזל כדתניא בשלהי פרק אלמנה נזונת (דף ק"א). היוצאת משום שם רע נוטלת מה שבפניה ויוצאת. ואמרי' מסייע ליה לרב הונא דאמר רב הונא זינתה לא הפסידה בלאותיה הקיימין דאם היא זינתה כליה מי זנו. ע"כ.

ד. והיינו שמפרש את דין הגמ' ביוצאת משום ש"ר דמיירי ביש עדים שזינתה ולכן מפסידה כתובתה, ומשמע שבמעשה מכוער לחוד לא מפסידה את כתובתה, גם אם יש עדים על כך.

ה. ובשולחן ערוך (אבן העזר סי' יא ס"א) כתב: הנחשדת על אשת איש והיה קינוי וסתירה וכו', הואיל ונאסרה על בעלה בשבילו, הרי היא אסורה ע"ז שנתייחדה עמו לעולם. ואם עבר ונשאה, מוציאין אותה מתחתיו בגט, אבל אם לא קדם קינוי, ובאו עליה עדים שנסתרה עם איש זה, ובא ומצא דבר מכוער כגון שנכנסו אחריו ומצאוה עומדת מעל המטה, והיא לובשת המכנסים או חוגרת אזורה, או שמצאו רוק למעלה מהכילה (או שראו מקום המנעלים הפוכים), (טור) או שהיו יוצאים ממקום אפל, או מעלים זה את זה מן הבור, וכיוצא בו, או שראוהו מנשק ע"פ חלוקה, או שראו אותם מנשקים זה את זה, או שנכנסו זה אחר זה והגיפו הדלתות (במנעול) (ב"י בשם תשובת הרשב"א אלף רנ"א), וכיוצא בדברים אלו (לפי ראות עיני הדיינים), אם הוציאה בעלה בדבר מכוער כזה, הרי זו לא תנשא לנטען, ואם עבר ונשאה, והיו לו בנים ממנה, לא תצא. ע"כ.

ו. הרי שמרן המחבר העתיק את דברי הרמב"ם בהל' טו, אך לא הביא את מ"ש שתצא בלי כתובה. ולא זו אף זו, בסעיף ג' שם פסק: "בכל מקום שאמרו תצא, תצא שלא בכתובה". משמע שרק באותם מקרים שנפסק שתצא, דהיינו נטען עם ג' הדברים שמפורשים שם לדעת הרמב"ם, ולדעת הרמ"א גם הבעל בכה"ג, אבל בלא"ה לא.

ז. גם בסי' קטו העתיק מרן המחבר את מ"ש הרמב"ם בהל' יג, שאשה שיצאה משום שם רע אין לה כתובה ותוספת, אבל לא פירש מי היא היוצאת משום שם רע, האם כפירוש הרמב"ם בהל' טו, דמיירי במי שעשתה מעשה מכוער, או כפירוש רש"י (כתובות קא. ד"ה היוצאת) דמיירי בשם רע שזינתה [עיין שו"ת צמח צדק החדש (אבה"ע סי' כד) דרש"י פליג על הרמב"ם. אך אינו מוכח שאפשר שמפרש שיצא שם רע שזנתה בגלל המעשה המכוער].

ח. וע' באוצה"פ (ח"ב עמ' נד) שהביא משם עצי ארזים (ס"ק יג) שפירש את דברי מרן השו"ע בסי' י"א סעי' ג', דכל מקום שאמרו תצא מהבועל אע"ג דלבעל אין כופין להוציאה [במעשה מכוער] מ"מ אם הוציאה מדעתו תצא בלא כתובה. אבל אין לפרש כפשוטו דקאי אנטען שתצא ממנו בלא כתובה. דנ"ל דאפי' בבועל ודאי שאם עבר ונשאה מוציאין ממנו מ"מ חייב ליתן לה כתובה. ע"ש. ולהלן בסיכום פרק זה נרחיב בדבריו.

ט. והנה הכס"מ (שם הט"ו) פירש מדוע אינה צריכה התראה, משום שכבר נאסרה על בעלה. ודבריו צ"ב לכאורה, שהרי כתב הרמב"ם שאם ירצה יוציא, ואם נאסרה עליו חייב להוציא [ועיין שו"ת צ"צ שם]. ומבואר שבמקום שלא נאסרה על בעלה בוודאי צריכה התראה.

י. והב"ח בתשובה (חדשות סי' פד) פסק במפורש כדברי הרמב"ם בגוונא דידיה שעדים "ראו את האשה נסתרת עם בחור אחד בחדר במיטה אחת שוכבים", דהוי מעשה כיעור והפסידה כתובתה, למרות שלא התרו בה. וכתב, שגם הסמ"ג (עשין מח) הביא את דברי הרמב"ם כלשונם להלכה.

יא. וראה בשו"ת צ"צ (הנ"ל) שיש שני טעמים לחייב בתשלום כתובה בעשתה מעשה כיעור, או משום שדמי למי שאומרת משארסתני נאנסתי, שיש חז"כ עם בו"ש ושטר. או משום שיש חזקת חיוב בהדי בו"ש. אלא שאת הטעם הזה דוחה בסו"ד.

יב. והמהרשד"ם (אבה"ע סי' קסא) דן במקרה שהאשה עשתה מעשה כיעור מובהק, ופסק כדעת הרשב"א בתשובה שלא הפסידה כתובתה, אלא אם כן ביה"ד מוציאים אותה מבעלה בעדי טומאה. ונראה שכוונתו למ"ש הרשב"א (סי' אלף קפז) הנ"ל, בנ"ד שהבעל ראה מעשה מכוער, שאם רוצה להוציאה חייב לשלם לה את כתובתה, שאין האשה מפסידה כתובתה אלא כאשר בי"ד מוציאים אותה בעדי טומאה.

יג. וישנה עוד תשובה של הרשב"א בח"ד (סי' עט) שם דן באשה שנדרה ולא קיימה, ופסק, שהפסידה כתובתה רק אם התרו בה קודם לכן, ככל עוברת ע"ד, שאם לא התרו בה יכולה לומר שלא ידעה שתפסיד. ומסיק: ולא אמרו שאינ' צריכה התראה. אלא ליוצאה משום שם רע, ודבר מכוער. דכיעורה התראתה.

יד. וע' ביחוה דעת ח"ב (אהע"ז סי' יב עמוד קיא), באשה שהודתה על מעשה כיעור, ובעלה מחל לה על זה, שיתכן ויצטרך לכתוב לה כתובה חדשה, וזה מאחר שבשעה שהודתה על מעשה כיעור הפסידה כתובתה, או שהפסד כתובה תלוי באם הוציאה בפועל ממש, הלא"ה לא הפסידה. והעלה שם, שמפסידה כתובתה כבר בשעה שהודתה הגם שהוא לא הוציאה על זה. וראה עוד ביחו"ד (ח"א אהע"ז סימנים יח, כא, ובחלק ב' סי' יב). ושם דן בכמה פרטים בעניין כיעור, האם סגי בהגפת הדלתות, בלא מנעול, האם צריך שיכנסו יחד, ומה הדין בנתייחדה עם גוי, ומהו גדר מקום סתר. והאם מהני אמתלא שלה בכיעור, ועיין באוצה"פ (סי' יא סק"כא) שהביא שנחלקו בזה הראשונים. ע"ש.

טו. ובפד"ר ישנם כמה דעות בזה, דעת הגרי"ש אלישיב זיע"א בפד"ר ח"ח שם שארוכה שרוב הראשונים סוברים דלא כרמב"ם וכ"פ השו"ע, וגם הרמב"ם לא ס"ל שמעשה כיעור הוא סיבה להפסיד כתובה בלי התראה, אלא רק כאשר יש רגל"ד שנעשתה שם עבירה [כנ"ל ברעק"א]. ולכן כתב שכאשר אין עדות טובה על מעשה כיעור רק הודאת האשה נאמנת [במיגו כנראה] לומר שלא הייתה אז זנות וממילא אין סיבה להפסידה כתובתה גם לדעת הרמב"ם.

טז. ובפד"ר אחר (ח"ח מעמ' 344 והלאה. הדיינים הגאונים ש.ב. ורנר; ע. אזולאי; ח.ג. צימבליסט) נחלקו בדבר הדיינים, שיש סוברים שמעשה כיעור הוא סיבה להפסיד כתובה [לא נימקו מדוע], ודעת הגרח"ג צימבליסט שאין להפסידה כתובה בנ"ד. אמנם גם הוא לא ס"ל שאפשר להתעלם ממ"ש הרמב"ם, אלא שצירף דעת הרשב"א והמהרשד"ם למ"ש המבי"ט שמעשה מכוער הוא מעשה שמראה שקרוב לודאי שהייתה שם עבירה [ומוסיף על לשון הרמב"ם שכתב שהדבר מראה, משמע שהוי רק רגל"ד], וכשיש ספק אם היה מעשה כיעור לא מפסידה את כתובתה.

יז. ואף אמנם שדברי המבי"ט מתאימים למ"ש הב"ש (סי' יא ס"ק ד) שמעשה מכוער בלא יחוד לאו כלום הוא, עפ"ד הרמב"ם הנ"ל, אבל יתכן שנכונים גם לשאר השיטות, משום שגם הח"מ שם שהסתפק בדבר [ועיין אוצה"פ סי' י"א שם אות יד שרבים הסכימו עמו] מסכים שצריך שיהיה בסיס מספיק לחשד שהייתה עבירה, אלא שס"ל שלא צריך שיהיה באותו זמן דווקא אלא הוא הדין בזמן אחר, לפני או אחרי [עיין פת"ש שם בשם המל"מ], אבל כאשר המעשה לא מראה על קירבה כזו שקרוב לודאי שהאנשים שבהם מדובר עוברים על עבירה, בזה לא הוי מעשה כיעור.

יח. רואים אנו מדברי הגרח"ג שליט"א, שבכל מקרה שיש מקום לצדד שהמעשה הנדון אינו מעשה מכוער, יש לצרף את דעת הרשב"א אין להפסידה את כתובתה.

יט. ובפד"ר ח"ח הנ"ל (מעמ' 354 ואילך) נחלקו הדיינים גם סביב ביאור סוגיית הגמ' בסוף נדרים, דאיתא שם שבגלל שהנטען ארכוסי מירכס ומוכח שלא בעל, האשה מותרת לבעלה, הא בלא"ה אסירא ליה. והראשונים עמדו על זה. תוספות בכתובות (סג ע"א) פירשו דמיירי באופן שהאשה אומרת טמאה אני לך, ואז בהדי רגל"ד הייתה נאסרת. והרמב"ן (יבמות כד ע"ב) פירש דמיירי באופן שהאשה מכחישה שזנתה, והקשה על המפרשים שאשה לא יוצאת מבעלה בלי עדי טומאה, אם כן מדוע היה צורך בהוכחה מזה שאירכוסי מירכס? ותירץ שלשיטתם צ"ל שהנדון שם היה אם חייב להוציא לציי"ש כאשר יש מעשה כיעור וקדל"פ כמו שעוברת ע"ד יוצאת בלי כתובה. והרב ישראלי הוכיח מדבריו שס"ל שמעשה כיעור זו סיבה להפסיד כתובה גם בלי התראה שהרי בסוגיא שם לא הייתה התראה. והגרי"ש הוכיח להיפך, שדין מעשה כיעור ודין עוברת ע"ד שווים הם, וכמו שבעינן התראה בעוברת ע"ד ה"נ במעשה כיעור.

כ. וראה בפסק הדין של בית הגדול בראשות מרן הראש"ל רבי יצחק יוסף בתיק תיק 1040199/1 שהעלה באשה שעשתה מעשה מכוער, אם הפסידה כתובתה בלי התראה. ולמעשה אי אפשר להוציא ממון נגד הפוסקים הסוברים שהפסידה כתובתה. ואולם, במקום שלא נעשה מעשה מכוער גמור, דהיינו שיש שם רגל"ד שנעשתה עברה, וי"ס שצריך שקרוב לודאי שנעשתה שם עברה, אין להפסידה את כתובתה. כמו כן, כאשר לא הוכח שהיה יחוד באותו מעמד, לדעת הב"ש ורבים מן האחרונים, אין כאן מעשה כיעור גמור, ולא הפסידה כתובתה. כמו כן, כאשר הבעל המשיך לחיות עם האשה אחר כך, כתב הכנה"ג שהבעל סבר וקביל וחייב לשלם את תוספת הכתובה. וכאשר הבעל התרה באשה, או כאשר האשה עשתה מעשה מכוער שידוע לכל אשה שהוא מקלקל את חיי המשפחה, אז הפסידה כתובתה מדין אחר, מדין עוברת על דת, דכיעורה הוא התראתה.