בעל בוגד – האם יש בזה עילה לחיוב בגירושין ובכתובה

א. ראשית יש לציין, כי למרות שהנחה הכללית בקרב הציבור, היא שאם בעל שנתפס בוגד, יש בזה עילה מידית לגירושין, האמת תיאמר, שממש לא בכל מקרה הדבר יהווה עילת גירושין, ורק במקרים מסויימים יהווה הדבר עילה לגירושין.

יש להבחין בכל מקרה ונסיבותיו הוא, לכן חשוב בכל מקרה להתיעץ עם בקי בתחום למשל עורך דין שהוא גם טוען רבני,

ב. כך למשל, נדון זה של בעל אשר חי חיי אישות עם אישה זרה, ואף התמיד בכך תקופה ארוכה כבר נדון בהרחבה בפוסקים, ראשיתו של דין זה בדברי האגודה (פרק הבא על יבמתו) אשר העלה שבכה"ג אף כופים את הבעל לגרש, וז"ל:

"פעם אחת בא מעשה לידי, לאה טוענת על ראובן שהיה רועה זונות והוא כופר, ופסקתי שאם תביא עדים שהוא כן, יוציא ויתן כתובה, איבעית אימא קרא ואיבעית אימא גמרא ואיבעית אימא סברא. קרא דכתיב אם תקח נשים על בנותי, ואיבעית אימא גמרא דאמרינן הכא והוא דאפשר בסיפוקייהו ובנדון זה כתיב ורועה זונות יאבד הון, ואיבעית אימא סברא דגרע מכל הני דפרק המדיר. ודוקא שיש עדים וכו', גם אמרתי שיעידו העדים זה שלא בפני זה ויחקרו אותם בדרישה וחקירה כמו על דיני נפשות. ואחרי שפסקתי בכתב שלחו קרובי האשה תשובה הר"מ ז"ל, הועתק מכתיבת ידו והאריך בו מאד וכתב כל הני טעמי שכתבתי, וסוף דבריו היכא דאיכא סהדי או כשהודה מעצמו כייפינן ליה להוציא."

ג. ועיי"ש שיש שלשה טעמים מדוע כופין אותו להוציא, האחד מטעם ד"אם תקח נשים על בנותיי", השני דא"א למיקם בסיפוקייהו, והשלישי דגרע מכל הני דהמדיר. והנה טעמו השני פשוט ומבורר בדבריו ומבוסס על כך שאינו עומד בחיוביו לשאר וכסות, ועיין בחכם צבי (סי' קלג) שעשה טעם זה כעיקר ועל כן העמיד דין זה ברועה זונות ומוחזק לכך ועומד במרדו ולאחר התראה שיתרו בו (וראה עוד פד"ר (יב עמ' 26), (שמע שלמה ח"א אבה"ע סי' יד) ומתשובת שבות יעקב (ח"ג סוס"י קכז).

ד. לעניינינו, במקרה של בעל בוגד דיי לנו להתמקד בטעמו השלישי של האגודה דהוי סברא דגרע מכל הני דפרק המדיר. וראה בפדרי"ם שכוונתו לאותם מומים המבוארים במשנה (כתובות עז, א) דאלו הן שכופין אותו להוציא מוכה שחין ובעל פוליפוס וכו', ויסוד ההשוואה מצוי בדברי התוס' רי"ד (כתובות סד, א) שביאר לנו את עיקר החילוק בין המומים המנויים בפרק המדיר (כתובות עז, א) בדין אלו שכופין עליהם לגרש לבין אשה הטוענת מאיס עלי (כתובות סג, ב), וכתב:

"אבל אמרה מאיס עלי וכו' לא כייפינן לה ע"י הפסד כתובתה, אלא מניחין אותה במרדה, דכיוון דבעלה מאיס בעיניה אנוסה היא בדבר ולא מדעתה עושה כן, ואפילו אשה כשרה אי אפשר להבעל לשנאוי לה, ואע"פ שאין שום מום ניכר בו, הרבה פעמים אשה מואסת בבעל ואע"פ שאין שום מום ניכר בו, וזה דומה לאדם שאין יכול לאכול מאכל השנאוי לו ונתעב עליו ואין שום דרך כאן לכפיה כ"א לעשות דרך בקשה ולפתותה אולי תחשוק בו, ואדרבה אם היינו יודעים בודאי שטענתה אמת, שהוא מאוס בעיניה ולא נתנה עיניה באחר היינו כופין הבעל להוציא כי הך דתנן לקמן בפרק המדיר ואלו שכופין אותן להוציא מפני שהוא מאוס בעיניה ואין האשה יכולה לסבול שתבעל לו, אלא משום דהכא אנו מסופקים בטענתה שכיוון שאין אנו רואים בבעלה באותן המומים, י"ל שמא עיניה נתנה באחר, ומשום זה היא אומרת כך לפיכך אין כופין הבעל להוציא, מ"מ גם היא נמי אין כופין להפסיד כתובתה דשמא טענתה אמת דלב יודע מרת נפשו."

ה. הרי לנו מדבריו שיסוד הכפייה בבעל פוליפוס ודומיו הינו "מפני שהוא מאוס בעיניה, ואין האישה יכולה לסבול שתבעל לו", והחילוק בין מקרים אלו למקרים בהם האשה טוענת מאוס עלי ואיננו מקבלים את דבריה לדעת מרן השו"ע בסי' עז' (סעי' ב) הינו מידת בהירות וברירות טענת המאיסות. במקום שישנם מומים שמאיסותן ברורה ושבעקבותיהם כל אישה תמאס בבעלה אנו כופין את הבעל להוציאה, ובמקום (כבסי' עז) בו לא ברור לביה"ד שהאשה אכן מואסת בבעל ואנו חוששים שאינה מואסת בו, ושסיבות אחרות, כנתנה עיניה באחר, הן שהביאוה לתבוע את גטה, אין כופים את בעלה לגרשה (ועיין גם בדברי הגר"א אטלס (דברי משפט ח"ב עמ' קלה) שכתב עוד לבאר את הדברים). וראה עוד בפד"ר (תיק מס' 284462/9) שעילת המאיסות הינה עילה עצמאית לתביעת הגירושין, עילה המקבלת תוקף מעצם המאיסות גם אם אין כל תוקף לסיבת המאיסות לכשעצמה. וכלשונו של הגר"ש וורנר (משפטי שמואל סי' כב אות ג) בביאור טעם המשקל ההלכתי הכבד שניתן לטענת מאיס:

"כי הלא המיאוס הוא דבר נפשי לפי טענתה, ואין בכוחה להתגבר על ההרגשה אליו, ואי אפשר לה לחזור ולסלק את המאיסות והתיעוב ממנו, ואינה מסוגלת להיות עמו במחיצתו ולהיבעל לו גם לשם ניסיון לשלום בית.".

ו. ועל כן כתב (שם) בתוך דבריו שכאשר האישה טוענת שבעלה אלים כלפיה ובשל כך היא מואסת בו: "אין דנין לחייבו בגט משום עילת ההכאה אלא מפני טענת מאיס עלי של האישה, ויהיה הגורם למאיסות איזה שהוא, אף שזה עצמו אינו עילה לחייב בגט אבל המאיסות הוא עילה וכו'."

ז. ונראה שלכך כוונו גם דברי האגודה, שאחר שתלה את הדבר בעילת מניעת תשמיש, ובעילת מניעת דברים בסיסים לבית, שב והביא עילה נוספת שהיא הינה עצם המאיסות, שמואסת האישה בבעלה, כאשר הוא רועה זונות.

ח. רואה עוד בתמת ישרים (סי' פד) שדן בבעל שנשא אישה על אשתו ואשתו הראשונה דורשת גט בגין כך, וכתב:

"ובנדון דידן אפשר הי' לומר דמן הדין הי' לכופו שיגרש שאפי' האחרונים שאומרים דחיישינן שמא נתנה עיניה באחר, ולהכי אין כופין, בזה יודו דיש טענה גדולה בדבריה דאין אשה מתקנאת אלא בירך חברתה. וקרוב אני עוד לומר דהרי אפשר לדמות להנהו דמייתי פרק המדיר דהדירה שלא תלך לבית האבל וכן שלא תשאיל, משום שמשיאה שם רע בשכונותיה ובדורות הללו שאין נושאין שתי נשים, וכל האנשים יש להם אשה אחת גנאי גדול הוא לאשה שישא אחרת עליה, ואין לך שם – רע גדול מזה."

ט. הרי שהוא דימה מי שנשא אישה על אשתו למי שהדירה שלא תלך לבית האבל וכד' שבשל שמשיאה שם רע בשכנותיה גמרו את דינו ש"יוציא וייתן כתובה."

י. ועיין גם בפד"ר ביה"ד ברחובות (ח"ח עמ' 216) שפירשו את טעמו זה של האגודה על פי הגמ' בפרק המדיר המתייחסת לדין עוברת על דת יהודית, וכלשונם: "והנה לא נתפרש בדברי האגודה לאיזה גמרא נתכוון. אבל נראה בדעת האגודה דכוונתו לדין עוברת על דת יהודית שהיא יוצאת וראשה פרועה וטווה בשוק ומדברת עם כל אדם, ובודאי דרועה זונות גרע מכל הני. אכן מאחר שמתעוררת השאלה מה זה נוגע לאשה ומה היא מפסידה, כתב האגודה קרא דכתיב אם תקח נשים על בנותי, ושם ברישא דקרא נאמר אם תענה את בנותי וע"ז דנו בגמרא ביומא דף ע"ז ע"ב אם הכוונה של העינוי הוא ההוספה של צרות, אבל עכ"פ ודאי הוא בכלל עינוי, וכן מהגמרא ביבמות דהוא דיכול למיקם בסיפוקיהו ורועה זונות יאבד הון רב וזה הפסד לאשה, ולכן דן מכאן האגודה דיש לכפותו להוציאה, וכמו שסיים שם: ואחרי שפסקתי הפסק, שלחו קרובי האשה תשובת הר"מ ז"ל הועתק מכתיבת ידו והאריך בו מאד וכתב כל הני טעמים שכתבתי, וסוף דבר היכא דאיכא עדות או כשהודה מעצמו כייפינן ליה להוציא."

יא. נמצא שלדעת האגודה ישנם שלושה טעמים לכפיית רועה זונות לגרש את אשתו. הראשון הינו מכיוון שבהתנהגות זו הוא מענה את אשתו במניעת תשמיש, השני הינו משום שבמעשה זה הוא מאבד הון ומונע ממנה את מזונותיה. והשלישי הינו מסברא, או מפני שאשתו מואסת בו, או מפני שהוא משיאה שם רע בשכנותיה או מפני שעובר הוא על דת יהודית.

יב. ומרן השו"ע אחר שהביא את דברי האגודה בבית יוסף (אבה"ע סי' קנד) נסתפק בהם והעלה: "מכל מקום נראה לי דאין לסמוך על דברי ספר האגודה וכו' לכפות להוציא על דבריהם כיוון שלא הוזכרו בדברי שום אחד מהפוסקים המפורסמים."

יג. ואכן בשו"ע השמיט מרן דין זה ורק הרמ"א (שם סעי' א) העלה את הדברים במפה וכתב: "מי שהוא רועה זונות ואשתו קובלת עליו, אם יש עדות בדבר שראו אותו עם מנאפים או שהודה, יש אומרין שכופין אותו להוציא."

יד. והנה נראה דפשוט וברור הוא שמרן השו"ע לא בא לקבוע הלכה שהמונע מאישתו חיי אישות אין כופין אותו לגרש, שהרי מילתו אמורה בשולחנו הטהור (סי' קנד סעי' ג) שהמונע אישתו מתשמיש כופין אותו לגרש, ועל כן צ"ל שמרן ס"ל שאין לומר שכל רועה זונות, מחמת שהוא רועה זונות מונע הוא את אשתו מתשמיש. וכן י"ל שלא כל רועה זונות אינו זן את אשתו ואם זן עתה אין לדונו על שם סופו שיאבד הון וימנע מאשתו את צרכיה. וכמו כן לדעתו דע"ל אין לומר שכל רועה זונות אישתו מואסת בו או שיוצא לה שם רע בין שכנותיה. אך אין ה"נ אם ימצא רועה זונות שמתקיימים בו טעמים אלה או אחד מהם ידונו בו על פי הטעמים שהתקיימו בו, ועל דרך משל אם ימנע מאשתו חיי אישות יכופוהו להוציא, ואם ימנע ממנה מזונותיה, הרי שלדעת מרן יכופוהו לזונה, ואם ימצא שמשיאה ש"ר בשכנותיה יחייבוהו לגרש כמבואר בשו"ע (סי' קנד סעי' כא), ועל זה הדרך גם אם ימצא שמואסת בו נדון בו כדין האומרת מאיס עלי.

טו. וכן מצינו לרבנו המהריט"ץ בתשובה (ישנות) סימן רכ"ט) שנשאל בבעל שאורחותיו בלע רק רע כל היום בניאוף ובנאצו' גדולו' מה שאין הפה יכולה לדבר… ובמעשיו הרעים ודרכיו המכוערים זנות יין ותירוש עד שלאה קצה בחייה כי לא יכלה שאתו לעוצם רעתו וגם שנצטרע מרוב הליכתו אחרי בת אל נכר וכו'". והשיב שאם הבעל אכן נצטרע פשיטא שכופין אותו כמבואר בשו"ע, אך אם הדברים הם דרך גוזמא שמפחדים שיצטרע בזה דן מצד האומרת מאיס עלי, וכתב שהדברים צריכים עיון ומיתון שהרי רבים חלקו על הרמב"ם שפסק שבמאיס עלי כופין לגרש ומכללם הרמב"ן (סי' קלח), אולם הוסיף וכתב:

"איברא דכיוון דבאה מחמת טענה גדולה שהוא עושה נאצות גדולות וניאוף ושחוק וקלות ראש ומחמת כן מאסה אותו ישר כחה והיינו יכולין לומר כגון זה אין אדם דר עם נחש בכפיפה כמו שכתב הרמב"ן סימן ק"ג על בעל שמכה את אשתו… שאפילו על שאר דברים שאין לה כל כך צער כגון שמדירה שלא תלך לבית אביה או לבית האבל או לבית המשתה יוציא ויתן כתובה כל שכן במכה ופוצע ומצערה בגופה וכו' עכ"ל. א"כ גם אנו נאמר בצער זה שרואה אותו נואף ובועל בת אל נכר אין לך צערא דגופא גדול מזה, ואפילו נאמר דאין כופין אותו לגרש אפשר שיהיה כמו אותן דברים שכתב הרמב"ן ז"ל שמבקשים ממנו לתת גט וליתן כתובה ואם לא רצה לתת גט כופין אותו ליתן כתובה והיא יושבת תחתיו וכו' וכן אפשר שראוי לגרש וכו' בנדון זה ומה גם שכבר התרו בו פעמים שלש שישוב מדרכו הרעה ולא שב, וגם מאבד ממון בצחוק כל כי האי יכולה לתבוע נדונייתא יתר פליטתה שלא יאבדנה בידים כדרכו הרעה. והרב מהר"י קארו זלה"ה הביא בטור אבן העזר סי' תשובות לה"ר שאם הבעל הולך אחר זונות שכופין אותו לגרש והאריך בזה. הכלל העולה מדברנו, שאם הוא שנצטרע פשיטא דכופין אותו לגרש וליתן כתובה כמבואר ואם לא נצטרע, אלא שזונה בבנות אל נכר, ומניח את אשתו הכשרה, אעפ"י שלא נכוף אותו לגרש כסברת הרמב"ן, נכוף אותו ליתן כתובה, וזה ימים ושנים כתבתי פסק ארוך על ענין אומרת מאיס עלי דהוגד לי שמורי הרב כמה"רר משה בסודיה זלה"ה פסק כהרמב"ם במקומות הללו דאתרי דהרמב"ם נינהו ועבדינן עובדא כוותיה, ואמרו שהסכימו עמו בעלי הוראה שבזמנו הלכך הגם שלא נכוף אותו לגרש, ונחוש לדברי הרמב"ן וסיעתו מכל מקום נכוף אותו לתת לה כתובתה והיא יושבת עמו ומשמשתו כך נלע"ד אם יסכימו עמי בעלי הוראה."

טז. ועיי"ש, שדן ברועה זונות על פי השלכות מעשיו, לתת לאיש כדרכיו וכפרי מעלליו, והגם דס"ל דבמאיס עלי אין כופין, והגם שכלל לא ראה לדון מצד מניעת תשמיש או מזונות, מ"מ העלה לחייבו בגט מן הטעם שמעשיו מצערים את אשתו ו"אין לך צערא דגופא גדול מזה". ובדרך זו דרך גם הגר"א מטרלא בספר דבר אליהו (סימן עג) שנשאל בדין בעל רועה זונות, וכתב:

"וא"כ בנ"ד שע"י הזנות שלו מבטל עונת אשתו בוודאי כופין אותו להוציא… כמ"ש הרב שם בשם האגודה… וטעמו משום דרועה זונות יאבד הון וסופו לא יהיה בידו לפרנסה. וראיתי להרב חכם צבי (סי' קלג) שאין דעתו נוחה בטעם זה שיהיה נדון על שם סופו כבן סורר ומורה דחידוש הוא ולא גמרינן מיניה…"

יז. ועפ"י סברא זו ניחא טעמו של האגודה דהנה מבואר בחו"מ (סי' עג) דהמלוה את חברו לזמן אין יכול לתובעו תוך הזמן ואם רואה שמבזבז נכסיו יכול לתובעו וחייב להחזיר לו אף תוך זמנו. ובנ"ד הוי כמבזבז נכסיו, כי בודאי יאבד הון, לכן תוכל לתבוע ממנו שיגרשה, ויתן לה כתובתה, אף קודם שיאבד הון, כי בודאי לא יהיה לו ממה לפרנסה. ואין לומר שתמתין עד שלא יהיה לו לזונה ואז יגרשה, ז"א חדא דאז לא יהיה לו כתובתה, ועוד הא בגד בה ואין לך מאיס עלי יותר מזה… דזה גרע משאר מומין באיש שכופין אותו לגרש וכ"ש בזו."

וע"ש שהוסיף שאם הבעל רועה זונות עכו"ם שעונשו מפורש בדברי קבלה שלא יהיה לו בנין דמעלי א"כ האשה יכולה לומר שאין רצונה שיהיו לה בנים כאלה "ובצירוף טעמו של האגודה בוודאי מחויב לגרשה". ועש"ע שהוסיף וכתב שאם הבעל חשוד על נשג"ז חשוד גם להכשיל את אשתו באיסור נידה, ועל כן "באיש פרוץ בעריות כהאי בוודאי אסורה להתייחד עמו", ומה שהאגודה לא כתב טעם זה י"ל "דסברת האגודה היא גם היכי דלא שייך זאת כגון באשה המסולקת דמים וכו' אעפ"כ כופין אותו מן הטעם הנ"ל". ובעניין הכתובה כתב שכשם שאשה שעוברת על דת משה אינה צריכה התראה כך גם בנד"ד א"צ התראה "לכן אף בלא התראה צריך ליתן לה כתובה ושטר העומד לגבות ע"י מעשה בי"ד כגבוי דמי היכי דהוא מודה כמבואר בתוס'".

ובסוף התשובה הוסיף וכתב: "אולם לענין כופין להוציא בודאי זה גרע יותר מהמומין שכופין להוציא ואין מיאוס לגבה יותר מזה."

יח. וראה עוד בפד"ר חלק ח פס"ד בעמוד 254) הרבנים הגרש"ב ורנר, הגר"ע אזולאי, והגרח"ג צימבליסט, וכתבו:

"אולם נראה לנו כי למעשה כאשר אנו דנים בדין כפיה לגט לרועה זונות, קשה להורות כדבר אליהו המסתמך על דין חוב שמבזבז נכסיו המבואר בסימן ע"ג שאפשר לתובעו תוך זמנו, והלא בהלכה זו נחלקו גדולי עולם ר' יהודאי גאון והרמב"ן, כמבואר בטור שם, ועיין ש"ך שם סקל"ד שכ"ה דעת הרשב"א בתשובה והריב"ש, אלא שהמחבר פסק לגבות תוך הזמן עפ"י תשובת הרי"ף בתשובה וכ"ה ברמ"א אה"ע סימן צ"א ס"ב, והנה לענין ממון נוהגין כן, אבל לעשות מעשה לכוף לגרש אשה שמא אח"כ לא יהיה לו לשלם כתובה, אין לנו מנהג, ויש לנו לחוש לחבל הפוסקים הנ"ל רבי יהודאי גאון הרמב"ן והרשב"א שסוברים שגם בלוה מבזבז נכסיו אין לגבות תוך זמן הפרעון, ואין להיכנס בספק גט מעושה. זאת ועוד, דבסברא זו של דבר אליהו מצינו שהרגיש הטורי זהב ומהסס בזה להלכה, שהרי באה"ע סימן צ"ג כתב המחבר: הכתובה הרי הוא כחוב שיש לו זמן וכו'…"

יט. ועיין בבית מאיר שם שמסתפק בזה ומ"מ מסיק בזה"ל: מ"מ אם מבזבז נכסיו בשחוק וזנות ודומה לו דפסקינן לגבי מלוה ולוה דיכול לתבוע תוך הזמן בחו"מ סימן ע"ג, אף דאפשר דאשה גרוע דאולי לא תבוא כלל לידי גוביינא, מ"מ בכי הא ודאי יש לסמוך על העיטור ומשמעות הר"מ וכו'.

כ. ועיין פ"ת שם שהביא דבריו, וע"ע באר היטיב שם סק"א. מתבאר שבעיה זו אם גם לענין כתובה יש לדון לחייבו לשלם תוך הזמן כדין לוה המבזבז נכסיו דהמלוה יכול לתובעו תוך הזמן, במחלוקת היא שנויה, ולהסוברים דכתובה שאני מחוב רגיל, הרי ברור שאין לכוף לגרש לרועה זונות מדין מבזבז נכסיו כדברי דבר אליהו הנ"ל, ואיך ניכנס בספק גט מעושה."

כא. ובנידון דנן שהבעל מודה בפה מלא, כי תקופה ארוכה עד מאוד כלל לא התקיימו בינו לבין אישתו יחסי אישות, וכפי שנזכר למעלה, מקבלים דברי הגר"א מטרלא משנה תוקף. ועיין שם שהעלה לדייק מדברי הגר"א (סי' קנד סקס"ה) שברועה זונות אף כופים את הבעל לגרש. וכן העלה גם המהריק"ש בערך לחם (סי' קנד סו"ס כ), הלך בדרכו של האגודה צרף את דברי הרמב"ם בדין מאיס עלי, וכתב:

"בעל שהוא רועה זונות ונתברר כן לב"ד בעדים ודרישה וחקירה יוציא ויתן כתובה, והמחבר דחה דברי הראשונים ולהם שומעין, וכ"ש עם סברת הרמב"ם במאיס עלי."

כב. וכן כתב בערוך השולחן (סי' קנ"ד ס"ק ט"ז), הוסיף על טעמי האגודה, והעלה:

"עוד כתב מי שהוא רועה זונות ואשתו קובלת עליו, אם יש עדות בדבר שראו אותו עם מנאפים, או שהודה, יש אומרים שכופין אותו להוציא וכו'. ואע"ג דעל שארי עבירות כשאין נוגע לה אין כופין אותו לגרש, מ"מ ברועה זונות כופין, דודאי נוגע לה לעונתה, דרועה זונות ממאס בהיתר, ומים גנובים לו ימתקו, ובוודאי שמאוס עליה, ואפשר שגם יש סכנה בדבר. ולא מיבעיא לדעת הרמב"ם דבמאיס עלי כופין להוציא אלא אפילו להחולקים במאיס עלי, בכה"ג מודים. והרי בש"ס מבואר דבמורד מתשמיש כופין וכ"ש ברועה זונות דגרוע יותר כמובן, וכל זה כשנתברר הדבר בבירור גמור."

כג. ובספר מחנה חיים (ח"ב אבה"ע סי' מה) העלה שעל פי האגודה כאשר הבעל רועה זונות יש לכוף אותו לגרש את אשתו, וע"ש דכתב דזה דווקא אם יש עדים כשרים שהעידו על כך בבי"ד בדרישה וחקירה אך ציין שאם אין עדים ורק הוא מודה אין אדם משים עצמו רשע ושרק אם שני רבנים מפורסמים יסכימו לכך יש לכוף אותו גם על סמך הודאתו בלבד, מ"מ הוא ז"ל נמשך בפסקיו אחר רבנו הרמ"א ואין בדבריו תשובה לדברי מרן הב"י. וכן אין להוכיח מדברי הקול מבשר (ח"א סי' נ) שהביא את דברי האגודה בסתם, ששם לא ירד לדין הכפיה אלא לדין חיוב המזונות, והסיק "ואם כופין אותו להוציא וחייב לגרשה וליתן כתובתה, ממילא כל זמן שאינו מגרשה חייב בכתובתה".

כד. אתינא לדינא, שכל מה שנחלקו הפוסקים בעניין "רועה זונות" היה רק בעניין "הכפיה" לגט, אך לית מאן דפליג שיכול לגרש בלא לשלם את כתובתה.