החלת דיני חוזים על צוואה הדדית לחוק הירושה, תשס"ה- 2005

תוכן עניינים

המתווה של עבודתי, תהיה בהחלת דיני חוזים על כל התיקון לחוק, או לפחות החלת החוזה המשפחתי על דיני הירושה של בני זוג בכל הנוגע לתיקון לחוק בעניין צוואה הדדית בין בני זוג.

מוסד צוואה הדדית מקובל ונפוץ בעיקר בין בני זוג. כך, לדוגמה, בדברי ההסבר להצעת חוק הירושה (תיקון מס 12) התשס"ה – 2005[1] צוין, כי חמישית מכלל הצוואות הנערכות בישראל הינן צוואות הדדיות. הפסיקה משכבר הימים במוסד זה ואף פירשה באופן מצמצם את הוראות חוק הירושה, תשכ"ה – 1965 (להלן: "חוק הירושה" או "החוק"), על מנת להתאימן אליו.[2]

צוואה משותפת מקבלת תוקף כמשותפת כאשר התוצאה של ההחלטה משותפת והתוכן הינו כזה. השופט ברק בדבריו תאר זאת:

"צוואה משותפת היא הדדית כאשר ההסדרים שקבע אחד המצווים מבוססים על ההסדרים שקבע המצווה השני ולא היו נערכים לולא הסדרים אלה" [3]

פרשנות הצוואות ההדדיות נתקלו בבעיות ובקשיים מאז חקיקת חוק הירושה בשנת 1965 3 . מאחר וחוק הירושה לא הביא את האפשרות לעריכת צוואה הדדית, שכן הן סותרות לא במעט מעצם היותן הסכם מוקדם עבור הרכוש ועשוי להיחשב כ"הסכם בדבר ירושתו של אדם" אשר לפי סעיף 8(א) לחוק- בטל. כמו כן הפסיקה קבעה כי ביטול צוואה הדדית הנה בעייתית עקב ההסתמכות של שני בני הזוג, כאשר אי האפשרות לבטל את הצוואה סותר את סעיף 27 לחוק הירושה, לפיו יש זכות לכותב הצוואה לשנות או לבטל באמצעות צוואה נוספת- בטלה. עצם נוכחות שני בני הזוג בעריכת וחתימת צוואותיהם סותרת סעיף נוסף לחוק (35) בו מי שערך או היה חלק מעשייתה או אפילו עד אליה מזוכה- בטלה.

פסיקות רבות יצאו עקב הסתירות המרובות, לעיתים אף סתרו זו את זו, ויצרו כאוס וחוסר וודאות בנושא. הניסיונות להשליט סדר בנו תילי תילים של קונסטרוקציות משפטיות מורכבות.

הדרך להתגברות בתי המשפט על הסתירות התבצעה בצורה נקודתית וההכרעה הייתה עניינית לכל מקרה לגופו לפי נסיבותיו בלי לפתור ולהכריע בשאלות העקרוניות. התוצאה של החלטות אלו גרמו לכך שלא ניתן היה להקיש בין מקרים הנחזים כדומים ויצר חילוקי דעות בין השופטים. הפניה למחוקק הייתה בלתי נמנעת, והצורך להסדיר סוגיה זו.

הסוף לבעיית הצוואות ההדדיות הגיע בשנת 2005 תשס"ה, כאשר המחוקק שם סוף לפרשניות בסוגיה והוסיף לחוק הירושה את דברו בסעיף 8א' לחוק הירושה (להלן: "תיקון 12" או "התיקון לחוק"), המחוקק הסדיר את בעיית הצוואות ואף קיבלו תוקף חוקי ככל סוג צוואה אחר. לא זאת בלבד,  המחוקק אף קבע במפורש את עיקרון ההסתמכות של שני בני הזוג על הצוואות ההדדיות בכך שהגביל את אפשרות ביטול הצוואות ההדדיות על ידי אחד מבני הזוג (כאמור עקב עיקרון ההסתמכות)  וקבע שלא ניתן לבטל צוואה הדדית  אלא אם כן מתקיים תנאי אחד מאלה:

  • אם שני בני הזוג בחיים. המעוניין לבטל, צריך להגיש הודעה בכתב על ביטול הצוואה, וכתוצאה מכך שתי הצוואות מבוטלות של שני בני הזוג.
  • אם אחד מבני הזוג נפטר והנותר בחיים מעוניין לבטל את הצוואה הדדית, הרי שעליו להוציא את עצמו מכל זכות בעיזבון שהוא אמור לקבל על פי הצוואה ההדדית של הנפטר. במידה וכבר נעשתה חלוקה על העיזבון על הנותר בחיים להחזיר את כל מה שקיבל.

מתן העדיפות להסתמכות בני הזוג על פני רצון המצווה הינו ברירת מחדל ונקבע ע"י המחוקק. אך לא מקבלת תוקף אם יש הוראה אחרת ע"י המורישים עצמם בצוואותיהם הדדיות.

דא עקא, שלמרות התיקון המפורש, התיקון לחוק הירושה לא נתן מענה סופי ומוחלט לשלל הבעיות המשפטיות, ועדיין ניתן לראות סכסוכי ירושה בשנים האחרונות על רקע צוואות הדדיות, יצוין כי לרוב אנשים מבוגרים שבאים לשנות צוואה כתוצאה ממצבים שהשתנו אינם תמיד מודעים לאפשרויות השונות לביטול הצוואה. טול דוגמא פשוטה ומצויה, כאשר אחד מבני הזוג שולח הודעת ביטול לבן זוג השני, שאמנם בחיים אבל איבד את כשרותו הפיזית או המנטלית לכתיבת צוואה חדשה, או שיש לו כשרות רק שאינו מודע למשמעות של ההודעה ולאי כתיבת צוואה חדשה.

יתר על כן ניתן לומר שאפילו עורכי דין שמתעסקים בדיני משפחה לא תמיד בכללים של צוואות הדדיות והדבר יוצר מצבים בעיתיים ביותר.

המצב הבעייתי שבו נתמקד בעבודה זו, הינו החוסר גמישות בהוראות התיקון לחוק וכתוצאה מכך הפגיעה בחופש לצוות, לעניין זה נביא את דברי השופט טירקל שעמד על החשש מפני הטלת הגבלה גורפת על החופש לצוות, שיש להיזהר מאוד שלא להגביל את החופש לצוות – שמולו ניצב גם החופש לבטל את הצוואה – מחמת אינטרס ההסתמכות".

בין השאר ניתן לראות את חלק מהסכסוכים הקשורים לעובדה שנוסח החוק אינו ברור דיו,  אפילו לעורכי דין ובוודאי שהמצווים עצמם שהינם הרבה פעמים אנשים מבוגרים ואינם יודעים את כללי הפרוצדורה שעליהם לעבור בכדי לבטל את הצוואה ההדדית, כאשר בין השאר על שאלה מעניינת האם בהסתלקות שלאחר מות בן הזוג, מועילה הסתלקות בדיעבד. לעניין זה נביא את פסק דין מהעת האחרונה, שם נבחנה פרשנות לפיה יש תוחלת לצוואה המאוחרת אף אם ההשבה נעשית לאחר עריכת הצוואה המאוחרת, כאשר לצורך כך מרחיב כב' השופט שקד בכללי פרשנות חקיקה שבדין.

כמו כן נעמוד על כך שוועדת טירקל[4] הציעה לשנות במסגרת חוק דיני ממונות את ההסדר הקיים ולאפשר בנסיבות המצדיקות זאת לפטור את היורש הנשאר בחיים מהסתלקות מחלקו בצוואה ההדדית או החזר המנה לעיזבון מקום שהוא רוצה לערוך צוואה חדשה,  נראה האם בפועל בתי משפט אפשרו חריגים לאחר התיקון לחוק.

בנוסף, נביא דברי מלומדים, כל כך שגם ביטול צוואה הדדית, במהלך חיי בני זוג, אינו נטול קשיים ואף ניתן לומר, כי טומן הוא בחובו סכנות לפגיעה בצדק, הן ביחס לבן הזוג המבקש לבטל את צוואתו, הן לגבי בן זוג-המצווה השני, והן לגבי הזוכים בהסדר של "יורש אחר יורש". קושי מרכזי, שמעורר סעיף 8א'(ב)(1) לחוק הוא כניסתו המידית לתוקף של הביטול, עם מסירת ההודעה בכתב לבן הזוג השני וביטולן הסימולטאני של שתי הצוואות. אופן ביטול זה, שכופה על בטלות צוואת בן הזוג השני, מבלי לדרוש לדעתו או לרצונו, עלול לגרום לתוצאות בלתי צודקות במגוון של תרחישים….

כמו כן, נעמוד על הלקונה בחוק, כאשר בן הזוג השני מבטל את הצוואה ההדדית לאחר מות בן הזוג, האם יחולו הוראות יורש אחר יורש, או שמא הירושה תעבור לעיזבון ותחולק על פי הוראות חוק הירושה.

המתווה של עבודתי, תהיה בהחלת דיני החוזים על כל התיקון לחוק, או לפחות החלת החוזה המשפחתי על דיני הירושה של בני זוג בכל הנוגע לתיקון לחוק בעניין הצוואה הדדית בין בני זוג.

לסיום, נביא את דבר המשפט העברי  בעניין ירושת בן הזוג, ועל כך שהמתווה אותו הצענו יכול להסתדר עם המשפט העברי.

מה היא צוואה הדדית

צוואות הדדיות- צוואה הנכתבת על ידי שני בני הזוג בצורה משותפת והדדית. כלומר, ב"גמירת דעת של שני מצווים הפועלים במשותף ובאופן הדדי"[5] ואילו בפסה"ד בעניין לרנר[6] ערך ביהמ"ש הבחנה בין צוואה משותפת לצוואה הדדית בקבעו כי "צוואה היא משותפת כאשר היא תוצאה של החלטה משותפת בדבר תוכנה. צוואה משותפת היא הדדית כאשר ההסדרים שקבע אחד המצווים מבוססים על ההסדרים שקבע המצווה השני ולא היו נערכים לולא הסדרים אלה".

לא למותר לציין, כי אין מניעה ששני הצדדים רואים בטובת צד שלישי משותף והינו מעוגן בחוק בתיקון מ12 בסעיף 8א' לחוק הירושה. ההכרעה האם אכן מדובר בצוואות הדדיות או לא, תתקבל בהתייחסות לתלות וההסתמכות שהן יוצרות ולא בהתאם לזהות הנהנים מן הצוואות5.

לרוב הרקע המשפחתי הוא זה שמוביל לצוואות הדדיות. הנפוצות ביותר הן צוואות בין בני זוג, אולם מצאנו גם צוואות הדדיות שנערכו בין אחיות שניהלו משק בית ומגורים משותפים והפסיקה הכירה בה במסגרת "צוואה הדדית".

כך גם כתב השופט שמגר בעניין כצנשטין[7]:

"ראינו כי הכלי המשפטי של צוואה הדדית בין בני-זוג הוא מקובל מאד, ואין בו כל פגם, ולעניין זה אין נפקא מינה אם הצוואה ההדדית נערכת במסמך אחד או בשני מסמכים נפרדים בנסיבות העניין".

יצוין, כי בניגוד לפסיקה, בתיקון 12 לחוק הירושה מובהר ההתייחסות רק לבני זוג  ולפיכך צוואה הדדית של אחים וכיוצ"ב, המצב המשפטי יהיה זהה למצב ששרר טרם התיקון.[8]

לעניין זה יש לציין, כי בפרשת האחים שפיר5. האחים ערכו בניהם צוואות אשר במהותן הינן צוואות הדדיות. בפסיקה שניתנה ע"י בית המשפט העליון הדגיש השופט קיסטר: " "אין מניעה ששני בני אדם יעשו צוואות האחד לטובת חברו, ובעיקר מקובל הדבר בין בני זוג".

צוואה הדדית, להבדיל מצוואה רגילה, היא פעולה משפטית דו-צדדית, שילוב של צוואה ושל הסכם, שבו מוטלת על המצווים, מכוח החוק, הגבלה הדדית להימנע משינוי חד צדדי של הצוואה, והגבלה זו משקפת את הפן ההסכמי הגלום בצוואה. יסוד ההסתמכות מחייב כי צוואה הדדית תיערך במסמך אחד משותף או שתי צוואות הנערכות בשני מסמכים.

במסגרת דיוני וועדת חוקה ומשפט, הוצע כי בצוואה הדדית תצוין מפורש עובדה זו ואולם הצעה זו לא התקבלה, מתוך שיקול עקרוני של העדפת המהות על פי הצורניות. כאשר הדרישה הפורמלית הינה עריכתן "באותה עת" ואולם נראה כי יסוד ההסתמכות הינו המבחן העיקרי לסיוגן של צוואות כצוואות הדדיות.[9]

אשר לנטל השכנוע לעניין הדדיות הצוואות, לנוכח עקרון היסוד בדבר חירות הציווי (סעיף 27 לחוק), על הטוען להדדיות צוואה להוכיח את הנטען, שעה שקבלת הטענה עלולה להגביל את חופש הציווי. עם זאת, ככל שמדובר בצוואות "תאומות" ניתן לדבר על חזקה, שמקורה בניסיון החיים והשכל הישר, כי מדובר בצוואות הדדיות. [10]

צוואות הדדיות רקע היסטורי

כפי שציינו לעיל, עד לשנת 2005, לא הייתה התייחסות לצוואה הדדית בחוק הירושה הישראלי ואת רוב ההתייחסות נתנה הפסיקה.

למרות שחוק הירושה משנת 1965 לא קבע הסדר בעניין צוואה משותפת הדדית. בדברי ההסבר לחוק הירושה נאמר:

"לפי הצעתנו יהיו צוואה והסכם ירושה הצורות היחידות של עסקאות מחמת מיתה. …אין החוק… מונע לתת להסכם ירושה תוכן של צוואות  הדדיות, …אולם לצוואה משותפת בתור עסקה נוספת בפני עצמה – אין מקום"[11].

המלומד פרופסור טדסקי6 , הגיע למסקנה משתיקת המחוקק, כי בחוק הירושה נקבע הסדר שלילי לצוואות הדדיות. כנגדו המלומד פרופסור שילה7  בגרסה שונה באומרו כי שתיקת חוק הירושה אינה הסדר שלילי וכי הצוואה המשותפת מוכרת בישראל. הפסיקה הישראלית דחתה את עמדתו של פרופסור טדסקי.

בניגוד למחוקק שהתעלם מהנושא עד לשנת 2005, הצוואות נקלטו במשפט הישראלי עוד קודם חקיקת חוק הירושה: ואלו הם דברי השופט קיסטר בעניין שפיר:

" אכן,  אצלנו המחוקק לא קבע מוסד של צוואות הדדיות, וכן לא קבע צורתן ותוצאתן, וכן קבע במפורש שהסכם בדבר ירושתו של אדם שנעשה בחייו של אותו אדם – בטל (סעיף 8 לחוק הירושה). אבל, אין מניעה ששני בני-אדם יעשו צוואות. האחד לטובת חברו ובעיקר מקובל הדבר בין בני-זוג. אין פסול בעריכת צוואות כאלה, אך כל אחד מן המצווים חפשי לשנות את צוואתו עד ליום פטירתו. ואין דין מיוחד למקרה ששני אנשים עורכים צוואות, האחד לטובת רעהו.

למרות שלדברי השופט קיסטר אין דין מיוחד בצוואות הדדיות, עדיין לא תיחשב אותה הפעילות ללקיחת חלק בעריכת הצוואה, כאשר לעניין זה יש את סעיף 35 לחוק הירושה ועל כך נרחיב להלן.

ובעניין כצנשטיין כתב השופט שמגר:

"ראינו כי הכלי המשפטי של צוואה הדדית בין בני-זוג הוא מקובל מאד, ואין בו כל פגם, ולעניין זה אין נפקא מינה אם הצוואה ההדדית נערכת במסמך אחד או בשני מסמכים נפרדים בנסיבות העניין".

על פי דברים לעיל, אין מניעה לעריכת צוואה משותפת בעדים על מסמך אחד. מנגד לא ניתן לערוך צוואה משותפת בכתב יד בצוואה אחת, שכן שני בני הזוג לא כתבו בכתב ידם את כל הצוואה.

כדי להבין את מהות השינוי בתיקון לחוק, נצטרך לעמוד על כך, שאין עוררין לקשיים שנוצרו עקב ההכרה דוקטרינת צוואה הדדית ללא עיגון בחוק הירושה, בנוגע לחלק מהוראות הירושה לא נועדו, ולא מתאימות ליישום, ככל שמעמיקים בנושא הצוואות ההדדיות. ונדון בשאלה כיצד ליישב את סעיף 35 לחוק עם מוסד הצוואות ההדדיות.

סעיף 35  לחוק הירושה האם מתנגש עם עניין צוואות הדדיות

הוראת סעיף 35 לחוק הירושה:

"הוראת צוואה… המזכה את מי שערך אותה… או לקח באופן אחר חלק בעריכתה… – בטלה".

שנים רבות בטרם תיקון 12 לחוק הירושה בית המשפט דן בעניין נדבי, [12]  בשאלה מדוע הצוואה המורישה לאשת המצווה אינה בטלה משום השתתפות האשה בעריכתה בהתאם לסעיף 35 לחוק,  ואולם למעשה קובע בית המשפט:

"נוכחותה של הגב' נדבי בחדר עת שהמוריש כתב את הצוואה בכתב-ידו כשלעצמה ודאי אינה עולה כדי נטילת חלק בעריכתה במשמעות הפוסלת אותה מלקבל טובת הנאה-הצוואה. אין ספק כי הבעל והאשה דיברו ביניהם ויש להניח לא פעם אחת, בקשר לצוואה, והגיעו לידי הסכמה שכל אחד מהם יצווה לרעהו וכו' כמפורט בצוואה הנדונה. אך גם הסכמה כזו אינה עולה כדי עריכת צוואה, 'עריכה' במשמעות האמורה לעיל.

בעניין זה מוסיף המלומד טדסקי:[13]

"מדוע מבטל החוק צוואה שנערכה לטובת עד? לא משום תפקידו כעד, כי במילוי תפקיד זה כשלעצמו אין שום השפעה על תוכן הצוואה. מבטלים את הצוואה משום החשד שקרבתו למצווה מאפשרת לעד להשתתף בעריכת ההוראות – אף אם לא תגיע השפעתו עד כדי עיצובן וניסוחן. אך, אם יש הוכחה כי מישהו אחר השתתף בעיצוב ההוראות, השתתפות בפועל זו לא תיפול מהשתתפותו-בכוח של עד. ואולי לסעיף 35 יש נימוק נוסף והוא בזה שאין חוששים רק מפני השפעתו האקטיבית של עד: מתחשבים באפשרות כי עצם נוכחותו של עד בד' אמותיו תניע את המצווה לצוות צוואה שונה מזו שהיה עורך בלעדיה.

אם כך הדבר, הרי העובדה שאשת המצווה נמצאה בחדר שבו נוסחה הצוואה אינה חסרת חשיבות. אפשר להסכים עם פסק-הדין כי נוכחות זו כשלעצמה אינה עולה כדי נטילת חלק בעריכה. אלא שבמקרה הנידון היתה זו רק חוליה בשרשרת ארוכה, המתחילה (כנראה) בהעלאת הרעיון של צוואה משותפת ובתכנונה, והנגמרת בחתימה עליה שאשת המצווה חתמה בתור מצווה משותפת."

נציין, כי פירוש הפסיקה לסעיף 35 לחוק מצומצם. הפסיקה קבעה- עריכת הצוואה משמעותה עריכה טכנית שהמסמך וזו אינה מתחילה מבלי עורך דין או משהו אחר המוסמך לניסוח נכנס לפעולה. שיחות מקדימות נכללות כחלק  מעריכת הצוואה, וכן גם נוכחות בשעת העריכה עצמה.

במאמרו פרופסור טדסקי התייחס לכך באומרו:

"אולי שיקול בית-המשפט בהחליטו שאין מקום להחיל את סעיף 35 היה כזה : אם שני בני-זוג עורכים צוואה משותפת והדדית, הלא טבעי הוא שתהא פרי לשיתוף פעולתם. אך, אם זה היה השיקול, הרי שנשכח כי היתר צוואה משותפת במשפטנו אינו בחזקת "נתון" כי אם בחזקת "נעלם". פירושו הנכון של סעיף 35 צריך להיות אחד מהגורמים העשויים לפתור את בעיית היתרה או איסורה של צוואה משותפת, ולא, להיפך, היתר הצוואה המשותפת ישמש נימוק לפירושה המצומצם של הוראת סעיף 35."

הלכה למעשה, הפסיקה נמנעה מלהחיל את הוראת סעיף 35 לחוק על הצוואה הדדית.

השופט קיסטר בפרשת שפיר מסביר: כי יש להגביל במיוחד את תחולת סעיף 35 בצוואות הדדיות, מטעם הנעוץ במהות של צוואות כאלה.

השופט שמגר הוסיף בעניין רכטמן: [14]

" יש היגיון פנימי רב בתזה, השוללת את קיומה של הנחה לכאורה בדבר השפעה בלתי הוגנת ביחסים בין הבעל לאשתו.  יתרה מזאת ביחסיהם של בני-הזוג בינם לבין עצמם רגילה ומקובלת עריכתה של צוואה לפי עקרון ההיוותרות בחיים. הדבר נעשה בהסכמה הדדית ומבטא את מציאות החיים… טבעי הוא כי בני-זוג נדברים ביניהם על עיקריהן של הצוואות ההדדיות ומוסרים הנחיות בהתאם לעורך-הדין".

סעיף  27 לחוק הירושה- האם מתנגש עם מוסד הצוואות הדדיות

כותרתו של סעיף 27 לחוק הירושה, הינה "חופש לצוות". הוראת סעיף זה קובעת:

"(א) התחייבות לעשות צוואה, לשנותה או לבטלה או שלא לעשות אחת מאלה – אינה תופסת.

(ב) הוראת צוואה השוללת או מגבילה את זכות המצווה לשנות את הצוואה או לבטלה – בטלה".

הוראה זו במשמעותה כי האדם רשאי לשנות או לבטל את צוואתו ולערוך מחדש עד ליומו האחרון. וכל הסכם קודם או התחייבות היוצרת הגבלה להוראה זו בטלים. הערה: עיקרון זה בעיקר מאפיין את השפיטה הישראלית לעומת זאת ישנן מדינות, אשר התחייבויות מגבילות מקבלות תוקף כגון: ארה"ב ואנגליה.

סעיף 8(א) לחוק גם נוגע באותו עיקרון של ההוראה בקביעה "הסכם בדבר ירושתו של אדם וויתור על ירושתו שנעשו בחייו של אותו אדם – בטלים".

ההשקפה של הצוואה ההדדית מצווה על בעלי הצוואה שלא לשנות את הצוואה ללא הסכם הדדי של שני הצדדים. כפי שצוין בזמן שהוראת סעיף 27 לחוק מורה כי ההתחייבות לא לשנות את הצוואה בטלה, הוראה זו נותנת אלטרנטיבה למצווה לחזור בו מצוואתו וביכולתו לשנות ולבטל, וביטול של כל הסכם בדבר ירושתו. ההשלכה של סעיפים אלו עלולה לכאורה להיות קשה, ובעל הצוואה לא כוון לתוצאות אלו, ככל שמדובר בצוואות הדדיות. לדוגמא: אחד מבני הזוג יכול לחזור בו מצוואתו עוד בחייהם של שני בני הזוג מבלי לידע את הצד השני על כך. וכן גם אם הצד השני אינו בין החיים ולשנות את הצוואה למרות שיש רכוש של בן הזוג המת בהתאם לצוואה ההדדית ביניהם בניגוד להסכמה ההדדית ביניהם.

אינטרס ההסתמכות- מגמת הפסיקה בטרם התיקון לחוק

בצוואות הדדיות כל אחד מהמצווים עורך את צוואתו בהסתמך על הוראות צוואת האחר. עקרון ההסתמכות הוא מרכזי. אם הנפטר הראשון היה יודע כי שבוע לאחר מותו הצוואה ההדדית תבוטל, הוא היה עושה את אותה צוואה? ברור שיש כאן חוסר תום לב.

כב' הש' ברק (כתוארו דאז) בעניין סלומון, [15] הביע הסתייגות מהגישה האמורה לעיל שבן-הזוג הנותר בחיים יכול להסתמך על בטלות ההוראה בצוואה השוללת חזרה מהצוואה, ולמנוע מהנהנה המיועד בצוואות – לזכות בירושה, לאחר שצוואת בן-הזוג הראשון קוימה, וקבע כי בשונה מצוואה שאינה הדדית, בצוואה הדדית מתקיים, לכאורה, אינטרס של הסתמכות הראוי להגנה מול המצווה השני. מאחר שבעת עריכת הצוואות ההדדיות נוצרת גמירות דעת של שני המצווים, הפועלים במשותף ובאופן הדדי, יכול וניתן לקבוע כי ביטול של צוואה משותפת והדדית לאחר פטירתו של בן הזוג הראשון הוא פעולה שלא בתום לב, העומדת בניגוד להוראות סעיף 39 לחוק החוזים (חלק כללי) התשל"ג-1973, החלות גם על פעולה משפטית כדוגמת עריכת צוואה או ביטולה, וזאת מכוח סעיף 61(ב) לחוק החוזים.

"כלל היסוד בדיני צוואות הוא שהמצווה רשאי לשנות את צוואתו בכל עת שירצה (ראה סעיף 27 לחוק הירושה). הוראה (בצוואה או מחוצה לה) השוללת את כוחו של המצווה לשנות את הצוואה או מגבילה אותו – בטלה. כמו כן, כל הסכם בדבר ירושתו של אדם – בטל (סעיף 8 לחוק הירושה). החלתו של דין זה בצוואה המשותפת וההדדית מעוררת קושי ניכר. בצוואה משותפת והדדית קיים אינטרס הסתמכות שעליו ראוי לכאורה להגן. בכך שונה צוואה משותפת והדדית מצוואה "רגילה". בצוואה רגילה אין אינטרס הסתמכות ראוי להגנה … גם בצוואה המשותפת וההדדית אין אינטרס הסתמכות ראוי להגנה של היורשים. עם זאת, לכאורה קיים אינטרס הסתמכות ראוי להגנה של המוריש האחר. מבחינה זו דומה צוואה משותפת והדדית לחוזה. בצוואה משותפת והדדית עניין לנו בגמירת דעת של שני מצווים הפועלים במשותף ובאופן הדדי. האין זה ראוי לקבוע כי עם מותו של מצווה אחד בצוואה משותפת והדדית אין המצווה השני יכול לחזור בו מצוואתו המשותפת וההדדית? …באמרת אגב ציין השופט קיסטר, ביחס לצוואה משותפת כי "כל אחד מן המצווים חופשי לשנות את צוואתו עד ליום פטירתו, ואין דין מיוחד למקרה ששני אנשים עורכים צוואות, האחד לטובת רעהו" (ע"א 576/72 הנ"ל, בעמ' 380). תוצאה זו קשה היא…".

כב' הנשיא (בדימוס) אף התייחס לסוגיה זו בספרו[16], כדלקמן:

"האין לומר כי הצוואה המשותפת וההדדית – פרי ההחלטה המשותפת של המצווים שבה הוראותיו של האחד באו בשל הוראותיו של האחר, מבוססת על אינטרס ההסתמכות של המצווים?… על פי עצם ההגדרה של ההדדיות, ההוראות של המצווה האחד נקבעות על יסוד הוראותיו של המצווה האחר. הוראותיו של האחד הן התמורה להוראותיו של האחר… יש להתחשב… באומד הדעת המשותף של המצווים כולם. מבחינה זו דומה צוואה משותפת והדדית לחוזה יותר משהיא דומה לצוואה"

מסקנה דומה ניתן אולי גם להסיק מדבריה של איילת בלכר פריגת[17]:

"שינוי חד צדדי של צוואות הדדיות פוגע לא רק באינטרסים אינדיבידואלים של חופש ציווי, אלא עשוי לפגוע גם בערכים משפחתיים של שיתוף, הסתמכות ואימון. לפיכך, שיטת משפט החורתת על דגלה עקרונות של שיתוף ואימון במערכת היחסים המשפחתית ומבקשת לקדמם מן הראוי שתיתן תוקף להצהרה כה גלויה וברורה של שיתוף מצד בני הזוג, כפי שזו באה לידי ביטוי בעריכת צוואות הדדיות, ותגבה אותה בגיבוי משפטי".

עמדה דומה, מופיע בספרם של כב' השופט ש.שוחט, פ. גולדברג, י. פלומין דיני ירושה ועיזבון[18]

"הוראות 'יורש אחר יורש' או 'יורש במקום יורש' מעלות שאלה מיוחדת במקום שהן מופיעות בצוואה משותפת והדדית. להבדיל מצוואה "רגילה" שבה אין אינטרס הסתמכות הראוי להגנה, בצוואה משותפת והדדית קיים אינטרס הסתמכות שעליו ראוי לכאורה להגן. אינטרס ההסתמכות אינו של היורשים אלא של המוריש האחר. בצוואה משותפת והדדית ענין לנו בגמירת דעת של שני מצווים הפועלים במשותף ובאופן הדדי. לפיכך, נראה שראוי לקבוע כי עם מותו של מצווה אחד בצוואה משותפת והדדית, אין המצווה השני יכול לחזור בו מצוואתו המשותפת וההדדית".

הגישה הגורסת כי יש למנוע ממצווה שערך צוואה הדדית לבטל צוואתו לאחר פטירת המצווה האחר באמצעות עיקרון תום הלב -מסתדרת עם השכל הישר, אולם מולה עומד עיקרון על נוסף והוא החופש לצוות וכפי שהוא בא לידי ביטוי בהוראות סעיף 27 לחוק הירושה וכפי שנראה להלן.

אינטרס ההסתמכות מול החופש לצוות

בפס"ד אולגה לרנר,[19] השופט טירקל עמד על החשש מפני הטלת הגבלה גורפת על החופש לצוות, ונוכח המגמה להגנה על אינטרס ההסתמכות של המצווים בצוואה הדדית, וכך ציין כב' השופט טירקל :

"אקדים ואעיר כבר כאן מבלי לקבוע מסמרות בעניין זה כי נוטה אני לדעה שיש להיזהר מאוד שלא להגביל את החופש לצוות – שמולו ניצב גם החופש לבטל את הצוואה – מחמת אינטרס ההסתמכות".

השאלה אם יש להגן על אינטרס ההסתמכות נדונה גם בוועדה לתיקון חוק הירושה ובסיכומו של הדיון הוחלט לאפשר עריכה של צוואות הדדיות בין בני זוג ולהגן על אינטרס ההסתמכות על ידי קביעת הוראה שהמצווה שנותר בחיים לא יהיה רשאי לבטל את צוואתו, אלא באישורו של בית המשפט.

עוד הוחלט כי בית המשפט יוסמך להתנות את החזרה מהצוואה בתנאים; כגון קביעת תנאי שהמוריש שנותר בחיים יסתלק מהצוואה או בתנאי שיחזיר מה שקיבל על פי הצוואה.

הלכה למעשה, שאלה זו הוכרעה בפסק דין מאוחר יותר, בעניין זמיר, אשר ניתן ביום 4.2.2007 (להלן: "פרשת זמיר").לאחר תיקון מס' 12 לחוק , קבע בית המשפט בדעת רוב, כי מאחר שהצוואות במקרה הנדון – גם הצוואות ההדדיות וגם הצוואה המאוחרת של אחד מבני הזוג בה ביטל את צוואתו הקודמת – נערכו לפני כניסתו לתוקף של תיקון 12, התיקון אינו חל עליהן, ויש להחיל עליהן את הגישה המסורתית שנקטה, כי עצם ההדדיות בכתיבת הצוואות אינה מלמדת בהכרח על רצון משותף של בני זוג להגביל זה את כוחו של זה מלשנות את צוואתו לאחר מותו של מי מהם, זאת כל עוד אין כל בסיס להסקת מסקנה פרשנית אחרת.

כלומר, הגישה השלטת בפסק דין זמיר, לא קיבלה למעשה את קביעת כב' הנשיא (כתוארו אז) ברק בפסק דין מלמד בעניין עיקרון ההסתמכות, אלא סבורה כי אין להסיק ״הסתמכות״ מעצם ההדדיות של הצוואות המקוריות – היינו, שהמצווה הראשון קבע את אופן חלוקת עזבונו אך ורק בהסתמך על כך שגם המצווה השני יעשה אותו דבר וישאיר בתוקף עד מותו את התוכנית המקורית ללא שינויים – אין כל פסול בעריכת צוואתו המאוחרת של הבעל בה ביטל את צוואתו ההדדית הקודמת.

ואולם ראוי לציין, כי ישנה פסיקה של בתי משפט למשפחה הסבורים אחרת, שיש להעניק הגנה לאינטרס ההסתמכות של מצווים בצוואות הדדיות, אולם הגנה זו טרם התגבשה במלואה.

חוק הירושה (תיקון- צוואה הדדית), התשס"ג - 2003

כפי שהרחבנו לעיל הפסיקה עמלה קשה להכשיר את מוסד הצוואות הדדיות שבעיקרון התנגש עם חוק הירושה, ולעניין הפגיעה באינטרס ההסתמכות, הפסיקה לא נתנה מתווה ברור אלא זה אומר בכה וזה אומר בכה.

ביום 22.10.03 אשרה הכנסתה להעביר הצע"ח פרטית של ח"כ סלומיאנסקי ויצא הליך חקיקה שהסתיים בתיקון 12 ופרסום החוק ברשומות ביום 1.8.05 שעליו נרחיב בהמשך ואולם לצורך עבודתנו נתמקד קמעא בהליכים שהובילו לתיקון לחוק.

לצורך העניין נצטט מדברי ההסבר להצעת החוק של חבר הכנסת ניסן סלומיאנסקי:

"נושא הצוואה ההדדית לא הוסדר עד כה בחקיקה והוא יונק מהפסיקה.

מכיוון שכך, קיימות פסיקות סותרות של בתי משפט על ערכאותיהן השונות בעניין הצוואה ההדדית והגיעה העת להסדיר את העניין בחקיקה לצורך קביעת אחידות בפסיקה "ובטחון משפטי" לכל מי שעורך צוואה הדדית.

עקרון הצעה זו הינה איזון כאשר מחד לאפשר שמירת זכויות של בן הזוג הנותר בחיים ולאפשר לו לסיים את חייו תוך שקט נפשי כי במות בן זוגו כל רכושו של בן הזוג עובר אליו ומאידך לשמור ככל שניתן על החופש לצוות ולשנות את הצוואה כרצון המצווה."

עינינו הרואות כי הצעת החוק  קובעת במפורש, כי יש לשמור על החופש לצוות, לפיכך יש לתמוה על כך שבתוצאה הסופית, על פניו גובר חופש  החוזים על החופש לצוות.[20]

תיקון 12 לחוק הירושה - ההסדר החדש

ביום 1.8.2005 נכנס לתקפו התיקון לחוק הירושה או בשמו המלא חוק הירושה (תיקון מס' 12), התשס"ה–2005 (להלן: "התיקון לחוק" או "תיקון תשס"ה") , קבע הסדר חדש לעניין צוואה הדדית של בני זוג . וזו לשון ההוראה בשלמותה:

צוואות הדדיות

(תיקון מס' 12) תשס"ה-2005

8א.       (א)   בני זוג רשאים לערוך צוואות מתוך הסתמכות של בן הזוג האחד על צוואת בן הזוג האחר; צוואות כאמור יכולות להיעשות בין אם הזוכה על פי כל אחת מהצוואות הוא בן הזוג ובין אם הוא גורם שלישי, בין בשני מסמכים שנערכו באותה עת ובין במסמך אחד (בסעיף זה – צוואות הדדיות).

(ב)    לביטול צוואה הדדית לא יהיה תוקף אלא אם כן יתקיים אחד מאלה:

(1)     בחייהם של שני בני הזוג – המצווה המבקש לבטל את צוואתו ימסור הודעה בכתב על ביטול הצוואה למצווה השני; נמסרה הודעה כאמור, בטלות הצוואות ההדדיות של שני המצווים;

(2)     לאחר מות אחד מבני הזוג –

(א)    כל עוד לא חולק העיזבון – בן הזוג שנותר בחיים ומבקש לבטל את צוואתו יסתלק שלא לטובתו, לטובת ילדו או לטובת אחיו של המוריש, מכל מנה או מכל חלק בעיזבון שהוא אמור לקבל לפי הצוואה ההדדית של המצווה שמת;

(ב)     לאחר חלוקת העיזבון – בן הזוג שנותר בחיים ומבקש לבטל את צוואתו ישיב את כל שירש לפי הצוואה ההדדית לעיזבון, ואם השבה בעין בלתי אפשרית או בלתי סבירה – ישיב את שווי המנה או החלק בעיזבון שירש;

נעבור לדיון בתנאים לביטול הצוואה ההדדית – תחילה, בחיי בני הזוג ולאחר מכן לאחר מות אחד מהם.

 

ביטול צוואה הדדית בחיי בני הזוג ותנאיו

כפי שראינו, התיקון לחוק מתיר ביטול חד צדדי של צוואה הדדית בחייהם של שני בני הזוג, בתנאי שהמבטל ימסור למצווה השני הודעה בכתב על ביטול הצוואה. הודעת הביטול, תוביל לביטול אוטומטי של שני הצוואות ההדדיות. עם זאת, כמובן, הביטול מחזיר את חופש הצוואה גם למצווה השני. כאמור, הביטול החד צדדי מותנה במסירת הודעת הביטול מאת המצווה האחד למצווה השני (סעיף 8א(ב)(1) לחוק הירושה). [21] מחד, מלשון החוק משמע כי מדובר במסירה פיזית של ההודעה למצווה השני,  ואין המצווה הראשון רשאי להסתפק במשלוח ההודעה בכתב.

ביקורת  על התיקון 12 לעניין ביטול בחיי בן הזוג

ביטול צוואה בחיי בן הזוג בפרקטיקה יוצר קשיים משמעותיים מאד. ראשית הבעייתיות היא הלקונה בחוק, שכן לשון החוק דורשת הודעה בכתב ומשמע שדיי בכך ואין צורך לנקוט את אחת הדרכים לביטול צוואה במובן סעיף 36 לחוק הירושה.[22] לתיקון החסר מציעה ועדת טירקל להבהיר כי ההודעה בכתב באה נוסף לצורת הביטול הנדרשת בצוואה רגילה (סעיפים 703(ב) ו-728 להצעת החוק).

החוק אינו מפרט מה מהותה של הודעת הביטול וכיצד יש לבטל את הצוואה, ראה למשל דבריו של המלומד פרופ' קורינאלדי[23]

חוק הירושה מתיר ביטול חד צדדי של צוואה הדדית בחייהם של שני בני הזוג, בתנאי שהמבטל ימסור למצווה השני הודעה בכתב על ביטול הצוואה. הודעת הביטול, תוביל לבטלות אוטומטית של הצוואות ההדדיות שעשו שני המצווים, בלי ליתן למצווה השני לבחור בין ביטול הצוואה לקיום צוואתו בעינה. עם זאת, כמובן, הביטול מחזיר את חופש הצוואה גם למצווה השני.

כי לרוב אנשים מבוגרים שבאים לשנות צוואה כתוצאה ממצבים שהשתנו אינם תמיד מודעים לאפשרויות השונות לביטול הצוואה. טול דוגמא פשוטה ומצויה, כאשר אחד מבני הזוג שולח הודעת ביטול לבן זוג השני, שאמנם בחיים אבל איבד את כשרותו הפיזית או המנטלית לכתיבת צוואה חדשה, או שיש לו כשרות רק שאינו מודע למשמעות של ההודעה ולאי כתיבת צוואה חדשה.

כאמור, הביטול החד צדדי מותנה במסירת הודעת הביטול מאת המצווה האחד למצווה השני (סעיף 8א(ב)(1) לחוק הירושה). המחוקק הבהיר, מחד גיסא, כי מדובר במסירה של ההודעה למצווה השני, כלומר מסירה בת-פועל, ואין המצווה הראשון רשאי להסתפק במשלוח ההודעה בכתב. אך, מאידך גיסא, ההוראה החדשה אינה מבהירה אם יש צורך, נוסף ל"הודעה בכתב", לנקוט את אחת הדרכים לביטול צוואה במובן סעיף 36 לחוק הירושה.

בת"ע ,[24] השופט בן ציון ברגר באופן שהביטול נעשה שלא בהודעה בכתב אלא בעל פה של בן זוג אחד בפני בן הזוג השני.

בנוסף, ביהמ"ש שם קבע כי בנסיבות מסוימות, ניתן לסטות מדרישת "ההודעה בכתב" או מדרישת ה"מסירה" ובלבד שביהמ"ש הגיע למסקנה שקיימת ידיעה של המצווה השני שהמצווה הראשון ערך צוואה חדשה ו/או שביטל את צוואתו ההדדית.

הביא את המלומדים עוה"ד אילנית ואורן שבת,[25] כי קיים הבדל במטרת כל אחד מהסעיפים 36 ו-8א(ב) לחוק הירושה כאשר תכלית סעיף 36 לחוק הירושה, העוסק בדרכי ביטול הצוואה, הינו להבטיח את גמירות דעתו של המצווה לבטל את צוואתו (שם, עמ' 220) וכי תכלית מסירת ההודעה הינה מניעת פגיעה באינטרס ההסתמכות של המצווה השני ולכן "הודעת הביטול הנדונה נועדה ליידע את המצווה השני על ביטול צוואתו של המצווה הראשון ולאפשר למצווה השני, על ידי כך, לכלכל צעדיו בהתאם" (שם, בעמ' 221).

משום כך סוברים המחברים עוה"ד אילנית ואורן שבת כי במקרה של ביטול צוואה הדדית בחיי שני המצווים "צריך המצווה, לקיים שני תנאים מצטברים כדי ליתן תוקף לרצונו לבטל את צוואתו" ראשית, צריך המצווה לקיים את דרישות סעיף 36(א) לחוק הירושה.  היינו בהודעה בכתב לבית המשפט או לרשם לענייני ירושה. שנית, מצווה כאמור צריך למסור הודעת ביטול בכתב למצווה השני. לדעתם דרישה זו הינה יפה וראויה ואף מתבקשת מפאת שיקולי מדיניות משפטית נכונים.

לעניין צורת הביטול חשוב לציין את פסק הדין בעניין יוסף אהרון[26]  שם נדון תקפן של תצהירים שנתנו לביטול צוואה הדדית, לאחר שהמשנה לנשיא ברק (כתוארו אז) מאריך במשפט הזר, הוא מוסיף ביסוד דיני הצוואה עומד העיקרון הבסיסי של קיום דברי המת, השאוב מהמשפט העברי ("מצווה לקיים דברי המת" (בבלי גיטין יב, ע"ב)). הוא מהווה חלק מתרבותנו הכללית והמשפטית.[27] עקרון זה מן הראוי לו שיחול לא רק בעריכת צוואה אלא גם בהצהרה לבטלותה. כאשר המצווה מביע את דעתו הברורה כי ברצונו לבטל את צוואתו, יש לכבד רצונו זה. ואין זה ראוי לסכל רצון זה מנימוקים פורמליים.

לאור האמור, נראה למשל, כי די היה בכך שאחד המצויים יכתוב צוואה חדשה בו הוא יכתוב שהנו חוזר בו מכל הצוואות הקודמות בכדי לבטל את הצוואה ההדדית.

מעבר ללקונה בלשון החוק על צורת הביטול יש לבקר, מלשון החוק שהודעה של אחד הצדדים מבטלת אוטומטי את שתי הצוואות, אך אין כל התייחסות האם כל ההוראות בשתי הצוואות מתבטלות או שמא רק החלק של ההדדיות.

בנוסף, האם בן זוג ששלח הודעת ביטול והצד שכנגד לא הצליח לכתוב צוואה חדשה, ייהנה ממרבית העיזבון במסגרת חוק הירושה (מחצית השייכת לו מכוח חוק יחסי ממון ועוד מחצית מכוח חוק הירושה).

לעניין זה יש לציין, הצעת החוק מוסיפה סייג, שלפיו מוסמך בית משפט לשלול את הביטול של צוואת השני, אם שוכנע כי "המצווה השני לא היה רוצה בביטולה" (סעיף 703(ב)(1) להצעת החוק). לדוגמה, מצב שבו תוצאת הביטול אינה נראית כתואמת את רצונו של המצווה השני, אשר מנוע, בשל היעדר כשרות, מלשנות את צוואתו שלו.

במאמר המוסגר יצוין, במסגרת הכנת עבודה זו שוחחתי עם עורכי דין בתחום דיני המשפחה ומרביתם אינם יודעים כלל את הפרוצדורה והפרקטיקה של התיקון החדש.

מצב שזה עלול ליצור ניצול צד שאינו בקי דיו, כך למשל בני זוג שהחליטו לכתוב צוואה הדדית, עלול אחד הצדדים לנצל חולשה של אחד הצדדים ולשלוח לו הודעה בכתב כי הנו חוזר בו, וכך באופן אוטומטי יתבטלו שתי הצוואות.

צורת הביטול בתיקון לחוק שאינה דורשת הסכמה הרצון של הצד שכנגד, גורמת לרוב מצב של חוסר צדק, שכן בדרך כלל זה שיבטל הוא זה שירוויח במקרה שהצד השני לא יספיק לכתוב צוואה חדשה ואז כבן זוג הוא יזכה במרבית הנכסים מכוח "ירושת בן זוג".

בכך שהחוק אפילו אינו דורש תצהיר של הצד השני בפני עורך דין, משמע שכלל לא ניתן לבדוק את מצבו השכלי והרפואי של הצד שקיבל את ההודעה.

על הבעייתיות הנובעת מביטול צוואות הדדיות בשל אירוע קיצוני ובלתי צפוי ומאוחר לעריכת הצוואות, עמדו גם המלומדים אילנית שבת ואורן שבת בספרם ירושה- עסקאות בירושה עתידה וצוואות הדדיות,[28] וכך נכתב:

"ביטול צוואה הדדית, במהלך חיי בני זוג, אינו נטול קשיים ואף ניתן לומר, כי טומן הוא בחובו סכנות לפגיעה בצדק, הן ביחס לבן הזוג המבקש לבטל את צוואתו, הן לגבי בן זוג-המצווה השני, והן לגבי הזוכים בהסדר של "יורש אחר יורש". קושי מרכזי, שמעורר סעיף 8א'(ב)(1) לחוק הוא כניסתו המידית לתוקף של הביטול, עם מסירת ההודעה בכתב לבן הזוג השני וביטולן הסימולטאני של שתי הצוואות. אופן ביטול זה, שכופה על בטלות צוואת בן הזוג השני, מבלי לדרוש לדעתו או לרצונו, עלול לגרום לתוצאות בלתי צודקות במגוון של תרחישים….אין להוציא מן כלל האפשרות, כי נסיבות מעין אלה שצוינו לעיל ונוספות תנוצלנה לרעה על ידי בן הזוג המבקש לבטל את צוואתו, על מנת להשיג לעצמו או למען אחרים תועלת מחוסר מסוגלותו של המצווה השני לערוך צוואה חדשה חלף צוואתו המבוטלת. ייתכן ובנסיבות מסוימות יהיה מקום להפעיל את דוקטרינת תום הלב, כדי למנוע שימוש לרעה או תוצאה בלתי צודקת, עקב ביטול צוואה הדדית בחיי בני זוג.".

אכן, כפי שנראה בהמשך, אף בכל הנוגע לביטול לאחר מות בן הזוג ישנה בעיתיות במצבים מסויימים. ונראה כי אין כל ברירה אלא להפעיל את מנגנון דיני החוזים על התיקון לחוק ומכח זה לייצר חריגים לתיקון.

ביטול צוואה הדדית לאחר מות אחד מבני הזוג, ותנאיו

ביטול צוואה הדדית לאחר מות אחד מבני הזוג, מותנה בכך שאם העיזבון טרם חולק , בן הזוג המבטל את הצוואה יסתלק מכל טובת הנאה שהוא אמור לקבל לפי הצוואה ההדדית; ואם העיזבון כבר חולק, ישיב המבטל לעיזבון את הרכוש שירש או את שוויו.

נוסח החוק הקיים ("יסתלק שלא לטובתו או לטובת ילדו או לטובת אחיו של המוריש") אינו ברור, והכוונה היא להסתלקות כללית.[29]

וועדת טירקל מציעה להוסיף כי אם "היה בן הזוג שנפטר הזוכה היחיד על פי הצוואה ההדדית של בן הזוג שנותר בחיים, לא יחולו הוראות סעיף-קטן (ב) – בדבר הסתלקות או השבה –   על ביטול צוואתו ההדדית של בן הזוג שנותר בחיים" (סעיף 703(ה) להצעת החוק).

כן מציעה ועדת טירקל, ליתן לבית המשפט סמכות "לפטור באופן מלא או חלקי את בן הזוג שנותר בחיים מהחיוב להסתלק או להשיב את חלקו או מנתו בעיזבון… אם מצא כי קיימות נסיבות המצדיקות זאת" (סעיף 703(ה) להצעת החוק). "ריכוך" התוצאות המשפטיות של הביטול ב"נסיבות מצדיקות" יכול לשמש פתרון לשינוי נסיבות קיצוני לאחר עריכת הצוואות, אך ראוי לפרט בגוף הסעיף את המבחן ל"נסיבות מצדיקות".

לקונה נוספת בתיקון לחוק, כאשר בצוואה ההדדית יש הוראות של "יורש אחר יורש" ובן הזוג השני מבטל את הצוואה ההדדית לאחר מות בן הזוג, האם יחולו הוראות יורש אחר יורש, או שמא הירושה תעבור לעזבון ותחולק על פי הוראות חוק הירושה.

למצב משפטי זה מתייחס סעיף 42 לחוק הירושה האמור:

"א.        הראשון; השני יזכה במות הראשון או בהתקיים התנאי או הגיע המועד שנקבע לכך בצוואה, הכל לפי המוקדם יותר.

 

ב.           הראשון רשאי לעשות במה שקיבל כבתוך שלו, והשני לא יזכה אלא במה ששייר הראשון; אולם אין הראשון יכול לגרוע מזכותו של השני על ידי צוואה.

המלומדים אורן שבת[30] נוקטים לטעמם שהיורש השני אינו יורש את בן הזוג שנפטר לאחר הסתלקות בן הזוג שנותר בחיים וזאת מהוראות חוק הירושה. זאת משום שלשה טעמים הטעם הראשון נעוץ בחוק הירושה, השני מהרציונל של הצוואות ההדדיות ובעיקרון ההסתמכות, הטעם הראשון קשור להסדר יורש אחר יורש (סעיף 42(ב) לחוק הירושה).  כאשר תנאי מוקדם לזכיית היורשת השני הנה זכיית היורש הראשון, ואילו כאשר בן זוג מסתלק בהתאם להוראות סעיף 6 רואים אותו כאילו מעולם לא ירש.

הטעם השני, הינה משום שההנחה הפשוטה ביסוד "צוואה הדדית" גורסת כי הצדדים התכוונו שהיורש השני יזכה רק באופן שהיורש הראשון קיים את צוואת ההדדית, זאת חלק מאינטרס ההסתמכות שכן ההסדר של "יורש אחר יורש" הנו חלק בלתי נפרד ממכלול ההסכמות שמלוות את הצוואה ההדדית. ועל כן ההחלטה של בן הזוג שנותר בחיים לבטל את צוואתו שומטת את הקרקע לאותה מערכת הסכמית.

המלומדים מוסיפים כי עמדה זו, עלולה לגרום בפגיעה ברצונו של בן הזוג שנפטר שהרי אילו היה חפץ להוריש ליורשיו על פי דין היה עושה כן מלכתחילה והרי הוא ערך צוואה הדדית, מכל מקום סבורים המלומדים כי השיקול למנוע שימוש לרעה במנגנון "צוואות הדדיות" הוא זה שאמור להשפיע על כך שיחזרו לדיני הירושה על פי דין, אם כי שבכל מקרה בתיקון לחוק יש לא מעט אפשריות של שימוש לרעה במנגנון ולפיכך נראה כי הדרך היחידה הנה להפעיל את המנגנון של דיני החוזים בכלל ואת עיקרון תום הלב בפרט.

ביקורת על התיקון לחוק

מחד גיסא, בהתאם לרוח התיקון לחוק, פרט לביטול מוחלט של צוואה הדדית כאמור, אין לבן זוג אפשרות חוקית לעשות שינוי חד צדדי בצוואה ללא הסכמת בן הזוג השני, ואין הוא רשאי  למכור נכס מנכסיו, או ליתן אותו במתנה שלא על דעת בן הזוג השני. שאם לא כן, תהא לו אפשרות לרוקן את חלקו הרכושי בצוואה ההדדית, על ידי דיספוזיציה של נכס או של נכסים. ואולם מאידך גיסא, לפי חוק יחסי ממון בין בני זוג, קיים משטר רכושי נפרד, וכל אחד מבני הזוג חופשי לפעול בנכסיו (סעיף 4 לחוק יחסי ממון בין בני זוג, תשל"ג-1973.

ברמה הפרקטית, ייתכן, שאם הפר המצווה האחד את חובת נאמנותו לבן זוגו, וביצע בחיי השני העברה כלשהי של נכס מנכסי הצוואה ההדדית, שלא על דעת המצווה השני, יחול עקרון התחליף; היינו, במות הראשון, השני יזכה גם בנכסים מושא הצוואה ההדדית, שהשאיר הראשון, וגם בתחליפיהם ובגלגוליהם.

בעיה נוספת עליה עומד המלומד קרודניאלי, תיקון 12 לחוק הירושה מתיר למצווה השני לבטל את הצוואה ההדדית לאחר מות המצווה הראשון (תוך השבה או הסתלקות), גם אם הצוואה היא לטובת צד שלישי.  וכפי שהבאנו לעיל את דעת המלומדים בעניין. עם זאת, התוצאה שלפיה אין המצווה הראשון יכול להבטיח את העברת רכושו לצד שלישי, לאחר ימיו של המצווה השני, צריכה עיון נוסף. במסגרת הרפורמה – ראוי לתקן את הוראת החוק ולהגביל את תחולתה של צוואה הדדית, להבדיל מצוואה רגילה, על הנכסים שהיו לשני המצווים בשעת פטירת המצווה הראשון, אלא אם כן כוללת הצוואה ההדדית הוראה אחרת.

אולם עיקר הביקורת, על כך שבעצם התיקון לחוק, שאינו נותן אפילו כח לבית המשפט לסטות ממנו, נוצר מצב שבו חופש החוזים גובר על חופש ההורשה, דבר שאינו מתקבל על הדעת, לאור העובדה שהתיקון לחוק לא בא לעקור את הסעיף של החפש להוריש, שהנו עיקרון חזק אף במשפט העברי  "מצוה לקיים דברי המת".

חופש החוזים או חופש הורשה מה גובר

מן המפורסמות הן שישנה תחרות מתמדת בין חופש החוזים לחופש לצוות, כמו כן יש להניח שעד התיקון לחוק החופש לצוות הוא זה שגבר, השאלה שצריכה להישאל, האם לאחר התיקון לחוק, הזכות של חופש הורשה נעלם? או שמא המחוקק רק הסדיר חוקית את נושא הצוואה ההדדית, שכן  יש למנוע ממצווה שערך צוואה הדדית לבטל צוואתו לאחר פטירת המצווה האחר באמצעות עיקרון תום הלב -מסתדרת עם השכל הישר, אולם עדיין החופש לצוות עומד במלא תקפו וכפי שהוא בא לידי ביטוי בהוראות סעיף 27 לחוק הירושה.

השופט טירקל עמד בעניין לרנר על החשש מפני הטלת הגבלה גורפת על החופש לצוות, ונוכח המגמה להגנה על אינטרס ההסתמכות של המצווים בצוואה הדדית, וכך ציין כב' השופט טירקל :"אקדים ואעיר כבר כאן מבלי לקבוע מסמרות בעניין זה כי נוטה אני לדעה שיש להיזהר מאוד שלא להגביל את החופש לצוות – שמולו ניצב גם החופש לבטל את הצוואה – מחמת אינטרס ההסתמכות".

כלפי מה הדברים אמורים, ישנם פעמים לא מעטות שבהם שינויי נסיבות משמעותיים שאירעו לאחר עריכת הצוואה ההדדית, כגון המקרה שנדון בבית משפט לענייני משפחה בתל אביב שלאחר מות האב כל הילדים למעט בת אחד התנהגו עם האם בצורה מחפירה, ועקב כך כתבה צוואה חדשה, אך לא הייתה מודעת לפרוצדורה של ההשבה,  באופנים שכאלו לכא' ששיקולי מוסריות ואנושיות אמורים להוביל לכך שמי שהתנכר למנוחה לא יזכה לרשת אותה בפרט שכך היה רצונה האחרון. יש להעדיף כל פרשנות ששומרת על עיקרון החופש לצוות.

בת"ע 47090-08-17[31] בוחן השופט יורם שקד פרשנות לפיה יש תוחלת לצוואה המאוחרת אף אם ההשבה נעשית לאחר עריכת הצוואה המאוחרת, כאשר לצורך כך מרחיב כב' השופט שקד בכללי פרשנות חקיקה שבדין.

לעומת זאת בפסק דין שיצא לאחרונה מבית המשפט לענייני משפחה בירושלים, השופט גרודצקי בת"ע 41295-09-16.[32] סבור כי כין מקום לחריג ולפרשנות זו..

דברים דומים למתווה של השופט יורם שקד ניתן למצוא אצל השופט זגורי בתמ"ש [33]41725-02-13

שעל עיקרי פסק הדין נרחיב מעט בהמשך.

המלומד פרופ' קורינאלדי[34] מתייחס לבעיית הגמישות בתיקון תשס"ה, באומרו כי נוסח החוק הקיים אינו ברור, תוך הפניה לועדת טירקל[35] שהציעה לשנות במסגרת חוק דיני ממונות את ההסדר הקיים ולאפשר בנסיבות המצדיקות זאת לפטור את היורש הנשאר בחיים מהסתלקות מחלקו בצוואה ההדדית או החזר המנה לעזבון מקום שהוא רוצה לערוך צוואה חדשה

"ריכוך התוצאות המשפטיות של הביטול "בנסיבות מצדיקות" יכול לשמש פתרון לשינוי נסיבות קיצוני לאחר עריכת הצוואות, אך ראוי לפרט בגוף הסעיף את המבחן ל"נסיבות מצדיקות"

לעניות דעתי, אין כל ספק שמכיון שכוונת המחוקקת בתיקון לחוק לא הייתה לעקור את חופש ההורשה ואת העיקרון ש"מצוה לקיים דברי המת" מימילא יש להעדיף כל פרשנות שמקיימת את הצוואה האחרונה של המוריש.

בחינת אומד דעת המצווה

כפי שפתחנו במבוא לעבודה זו, הרי אחת הבעיות הקשות בצוואות הדדית לאחר התיקון לחוק, הינה החוסר התייחסות למצבים בלתי צפויים. לכאורה במצבים אלו כתבו מלומדים[36] שיש לבחון תמיד אם אין הוראה בצוואה האומרת אחרת או שניתן ללמוד ממנה אחרת. על בית המשפט להתחקות אחר רצון המצווה כפי שהוא עולה מהצוואה ומנסיבותיה, וליתן לו תוקף אם עולה ממנו, כי המצווה לא התכוון לזכות בעיזבונו את היורשים על פי דין.

דא עקא, ההלכה הפסוקה מקפידה על בירור אומד דעת הנותן לפי הנתונים העובדתיים בשעת עשיית הצוואה, ולא לפי שינויים עובדתיים מאוחרים,[37] לא בכדי קיימת הוראת סעיף 30(ב) לחוק הירושה ולפיה ניתן לתקן צוואה "אם אפשר לקבוע בבירור מה היה המצווה מורה בצוואתו אלמלא הטעות".. לדעתו של פרופ' קורינאלדי[38] יש מקום, כפי שעולה מלשון הסעיף, לפרשנות מצמצמת ודווקנית. תיקון הצוואה (להבדיל מביטול הוראת הצוואה מחמת טעות), ייעשה אך ורק כאשר ניתן לקבוע בבירור מה היה המצווה מורה אלמלא פעל בהשפעת הטעות.

ניתן פסק דין ביום 17.2.15 בבית המשפט לענייני משפחה בנצרת בתמ"ש 41725-02-13 עזבון מ.ק. ז"ל נ' א.א. ואח' על ידי השופט אסף זגורי –בו העובדות היו כלהלן: הורים ערכו בחייהם צוואה הדדית והורישו זכויות לאחת הבנות בנחלה בכפוף לכך שהבת תטפל בהם. לאחר פטירת האב נפטרה הבת שאמורה הייתה לרשת את הנחלה והאם ערכה צוואה חדשה והורישה את הנחלה לנכדה שאיננה ביתה של הבת שנפטרה. במקרה זה מדובר במושב עליו חל הסכם דו צדדי. הילדים של הבת שנפטרה הגישו תביעה כנגד הנכדה שקיבלה את הנחלה בטענה שהם באים בנעלי האם שנפטרה וזכאים לנחלה.

השאלה המשפטית שעלתה – אילו מהצוואות יש לקיים?  האם את הצוואה ההדדית עליה חתמו שני המורישים או הצוואה המאוחרת שנחתמה על ידי האמא שהותירה הוראות שונות מאלו שנקבעו בצוואה ההדדית?

השופט זגורי, מנתח את המסגרת הנורמטיבית החלה במקרה זה בו קיים הסכם דו צדדי וקובע כי במקרה דנן, בצוואה ההדדית לא נקבע מה קורה במקרה בו היורשת הולכת לעולמה.[39]

במקרה שם היורשת שהיתה אמורה לקבל את הזכויות הלכה לעולמה בטרם האמא נפטרה ובית המשפט קובע, כי הצוואה המאוחרת גוברת על הצוואה ההדדית הואיל ולא ניתן לקיים את הצוואה ההדדית ומאשר את הצוואה המאוחרת שמקנה את הנחלה לנכדה השניה.

לכא' אחת האפשרויות, הנה לתקן את הצוואה, דא עקא שאין זה דבר פשוט, כך למשל  פרופ' שילה, בספרו פירוש לחוק הירושה, כרך ראשון, בעמ' 276:

" מכך שהמחוקק בחר להעמיד את הדברים דווקא בצורה זו ניתן ללמוד גם על מדיניותו בנושא. מי שבא לבית המשפט בבקשה להפעיל את האמור בס' 30(ב) חייב תחילה להוכיח לא רק שנפלה טעות ואפשר לקבוע בבירור מה היה המצווה מורה בצוואתו אלמלא הטעות, אלא שההוראה שהוא רוצה לשנות נקבעה מחמת הטעות. לא הוכיח את הקשר הסיבתי בין הטעות לבין עשיית ההוראה, אין לתקן את הצוואה".."תיקון הצוואה הוא הסדר מרחיק לכת ביותר. למעשה בית המשפט כותב עבור המצווה צוואה אחרת בשמו. זהו חידושו הגדול של המחוקק הישראלי. ולכן, נוסח הסעיף והקפדה על מה שקבוע בו חשובים ביותר. אפשר לתקן את הצוואה רק אם אפשר לקבוע בבירור מה היה המצווה מורה. אין זה מספיק שאפשר להניח מה שהמצווה היה מורה, אפילו אם קרוב לוודאי שהיה מורה אחרת. בית המשפט צריך להיות משוכנע לגמרי שלולא הטעות המצווה היה קובע שזה ודווקא זה, רצונו".

הבעיה הגדולה, בהסדר של תיקון צוואה, שכדברי המלומד שילה, הינו מרחיק לכת ולא בנקל ייעתר בית המשפט לעשות זאת.

לאור הבעייתיות באפיק "הטעות" פונה השופט זגורי פרשנות הצוואה והתמודדות עם ההסדר הקבוע בסעיף 8א(ב)(2) לחוק הירושה:

וכדברי השופט זגורי:

הליכה בתלם של ההסדר הקבוע בסעיף 8א(ב)(2) לחוק הירושה מביאה למעשה לשלילת יכולתה של המנוחה לצוות ולהותרת הצוואה ההדדית הבלתי אפשרית לביצוע על כנה. כיצד יכול בית המשפט ליתן לכך יד?

ועוד

בשעה שמדובר בצוואה הדדית שסעיף 3 שבה אינו ניתן לביצוע, סבור בית המשפט כי אין בנסיבות העניין תחולה להסדר שנקבע בסעיף 8א(ב)(2) לחוק הירושה (הסתלקות יורש מצוואה הדדית לאחר פטירת בן הזוג) או לחילופין, כי יישום הסדר זה מביא לתוצאה בלתי הגיונית שאינה מתיישבת גם עם הטעמים העומדים בבסיס ההסדר המשפטי האמור…נפתח ונאמר, כי על פי ההסדר שנקבע בסעיף 8א(ב)(2) לחוק הירושה, במצב בו אחד מבני הזוג הלך לעולמו והעיזבון טרם חולק בין היורשים, כפי שקרה במקרה הנדון, על בן הזוג הנותר בחיים ומבקש לבטל את הצוואה ההדדית, לוותר באופן מוחלט על כל חלק בעזבון שהוא היה אמור לקבל לפי הצוואה ההדדית של המצווה שמת. כאמור לטעמי, אימוץ הסדר זה יחטא לרצון המקורי של המנוחים ויגרום לתוצאה בלתי מתקבלת על הדעת שאף אחד מהמנוחים לא כיוון אליה.

כאמור לעיל, ועדת הירושה הציעה להוסיף שיקול דעת לבית המשפט בהפעלת התנאים האמורים וזאת על מנת לאפשר התמודדות עם סדרה של מצבים מגוונים. כך, יתכן כי הוראת הביטול המיידי של צוואת בן הזוג השני במצב שבו שני בני הזוג בחיים אינה משקפת נכונה את אומד דעתו של המצווה השני, אשר סבר כי צוואתו עדיין בתוקף על אף קבלת ההודעה הביטול. על כן מוצע כי בית המשפט יוכל להכריע, במקרים המתאימים, שצוואת בן הזוג השני לא תבוטל; וכך, יתכן כי שינוי נסיבות קיצוני מוליד צורך מוצדק לתקן את צוואת בן הזוג שנותר בחיים לאחר פטירת בן הזוג הראשון. על כן מוצע כי בית המשפט, אם ישתכנע כי קיימות נסיבות מוצדקות אלה, יוכל להחליט על מתן פטור מחובת ההסתלקות או ההשבה לעיזבון. עוד ממליצה הוועדה לחרוג מעקרון חופש הציווי ביחס להסכמי ממון והסכמי נאמנות. על פי המוצע, התחייבות שניתנה בהסכמים מסוג זה, שהם ייחודיים במהותם, לא תתבטל רק בשל היותה סותרת את הכלל האוסר על הסכמים בדבר ירושה, כמפורט בסעיף 8 הקיים.

ואולם עד שכל השינויים בהצעת החוק יכנסו לתוקף,  נראה כי הדרך הפשוטה יותר הינה דרך המנגנון של דיני החוזים.

החלת דיני החוזים על התיקון לחוק

כידוע, צוואה מבטאת את רצונו האישי של המצווה הקובע מה ברצונו שיעשה עם עזבונו לאחר פטירתו.. כיבוד רצון אמת הוא פועל יוצא של זכותו המוחלטת של הפרט לעשות ברכושו כרצונו – זכות המעוגנת בכבוד האדם והיא חוקתית.[40]

הצוואה איננה מסמך משפטי רגיל בהתאמה, קובע סעיף 28(א) לחוק ירושה כי אין צוואה נעשית אלא על ידי המצווה עצמו .ובמילים פשוטות יותר, מסמך שלא נערך או נעשה על ידי המצווה בעצמו, במעשה אישי אינו צוואה.[41]

סעיפים 28, 29 ו-33 לחוק הירושה כוללים "תנאי סף" להיות מסמך שנערך – צוואה. עניינם ששלושת סעיפים אלו הוא באפיונה של הצוואה כמעשה אישי, בלתי תלוי של המצווה עצמו. מטרתם היא ליישם את הכלל הבסיס  – מצווה לקיים את דברי המת. כפועל יוצא, מורה חוק הירושה התשכ"ה-1965 כי גם צוואה שנפל בה פגם צורני תקוים – ובלבד שתנאי היסוד שנועדו לוודא כי מדובר ברצונו של המת, קיימים בצוואה.[42]

השופט טירקל בפתיח פסה"ד בעניין ע"מ 4282/03 אולגה לרנר נ' יעקב פייר [פורסם בנבו] מיום 21.6.2005, בהתייחס למהותה של צוואה אומר:

"הצוואה היא מסמך מיוחד במינו. היא מסמך משפטי, אך מסמך זה אינו חסר נשמה. הוא כמו מכתב אישי אחרון, ביטוי של משאלות, אהבות, רגשות, ואף חשבונות, היוצאים ממעמקי לבו של אדם המהרהר במותו ובמה שיקרה אחרי מותו. כאן צופה הוא אל התחנה האחרונה של חייו- והראשונה שאחרי מותו. כאן הנסיון האחרון שלו לעצב את חייהם של הנשארים אחריו, ולמצער, להשפיע עליהם. כאן תקוותו האחרונה לחיות בזכרונם באהבה ובהכרת תודה. ולא רק בשל כך קשה פרשנותה של צוואה מפרשנותו של כל מסמך משפטי אחר. אין היא כפרשנותו של חוק, שצור מחצבתו, ההליכים שקדמו לחקיקתו ומטרותיו ותכליותיו ידועים. אין היא כפרשנותו של חוזה שהצדדים לו, בדרך כלל, בין החיים, והם או הנסיבות מעידים על הכוונות והתכליות שעמדו ביסודו. כאן מונח לפנינו דף נייר שבתוכו גלומים דבריו של המנוח, ואנו, שמצווה עלינו לקיים את דבר המת, עלינו לשמוע את קולו, להבין את דבריו ולהטות אוזן לבנות הקול המשתמעות מתוך דבריו"(דברַי בע"א 7735/02 עזבון המנוח ניסים אלבז ז"ל ואח' נ' יהושע ישועה אהל פז ואח', פ"ד נח(3) 161,165.

לעניות דעתי, כל הדברים שנאמרו על כך שצוואה הינה שונה ממסמך משפטי רגיל, נאמרו לגבי צוואה רגילה בלבד, ולא לעניין צוואה הדדית, זאת משום מספר טעמים:

ראשית, ישנם לא מעט הקבלות בין צוואה הדדית לדיני החוזים, החל מהאינטרס ההסתמכות. אומד הדעת משותף, גמירות דעת משותפת ומפגש רצונות, כאשר כל אלו מושגי מפתח בדיני חוזים, בנוסף להבדיל מצוואה רגילה צוואה הדדית הנה מסמך שמשותף ליותר מאדם אחד, על כל אלו יש להוסיף את כללי ההשבה בתיקון לחוק שהם ממש מזכירים סעיפים 7 ו 8 חוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973.

למרות, כי מסתבר, כי אין חולק כי דוקטרינת צוואה משותפת הדדית מקפלת בתוכה אלמנט חוזי. עם זאת, בהקשר של יחסים בתוך משפחה, ברי כי אין הכוונה ל"חוזה" כפי שנתפס בהקשר דיני החוזים הרגילים אלא כפי שנראה להלן לחוזים בתוך המשפחה יש דינים אחרים.

על מנת לאתר התחייבות של בן הזוג הנותר בחיים להימנע מפעולות המסכלות את עיקרון השוויון בין הילדים, אף אין הכרח בקיומה של נאמנות ואין הכרח בהסתמכות על פי פרשנות הולמת של הצוואה. מעבר לכל אלה, דיני החוזים הכלליים והרגילים מספיקים לשם כך. אפשר שבנסיבות העניין תתקיים התחייבות משתמעת וברורה בנידון. למשל, כשבן הזוג הנותר בחיים יודע במפורש על ציפיותיו ומאווייו של בן הזוג המנוח ושיתף עמו פעולה. הן הכוונה הסובייקטיבית של הצדדים והן התכלית האובייקטיבית המסתברת מובילים למסקנה כי בן הזוג הנותר בחיים התחייב לכבד ציפיות והסתמכויות אלה[43].

כלי נוסף מדיני החוזים שניתן לעשות בו במוסד הצוואות הדדיות, הינו השימוש בחוזה לטובת אדם שלישי. כפי שבחוזה לטובת צד שלישי מתחייב צד כלפי משנהו לטובת אדם שלישי, כך בצוואה ההדדית מתחייבים המצווים לרוב מתחייבים זה לזה בסופו של יום להעביר את העזבון לאחר מות לצד שלישי כך למשל, כאשר אין בצוואה הדדית הוראה על זכותו או על הגבלתו של הנותר בחיים לעשות כרצונו ברכוש שיירש, לכאורה אין ליורש הסופי זכות למנוע ממנו לכלות את הרכוש או להעבירו לאחר. עם זאת הובעה בפסיקה העמדה כי יש ליתן תוקף משפטי להסתמכות בן הזוג שנפטר כי רכושו יעבור בסופו של דבר ליורש הסופי ולא לצד שלישי.[44]

פרשנות חוזים וצוואות הדדיות

אחת השאלות המצויות בדיני חוזים היא שאלת פרשנות החוזה. עד לשנת  2011[45] קבע חוק החוזים כי: "חוזה יפורש לפי אומד דעתם של הצדדים, כפי שהיא משתמעת מתוך החוזה, ובמידה שאינה משתמעת ממנו – מתוך הנסיבות".

לאור סעיף זה, קבע בית המשפט המחוזי, וכן דעת המיעוט בבית המשפט העליון, כי לשם פרשנות חוזה יש לעבור שני שלבים: השלב הראשון מתמקד בלשון החוזה ובאומד הדעת של הצדדים העולה מתוכו. השלב השני מתמקד בנסיבות חיצוניות לחוזה ובאומד הדעת של הצדדים העולה מנסיבות אלה: אם לשון החוזה היא ברורה, מתפרש החוזה על-פי אומד דעתם של הצדדים לחוזה כפי שהוא עולה מהלשון הברורה, ואין לפנות לנסיבות החיצוניות. אם לשון החוזה אינה ברורה, אלא משתמעת לשתי פנים, מתפרש החוזה על-פי אומד דעתם של הצדדים לחוזה כפי שהוא עולה מתוך הנסיבות החיצוניות.

בפס"ד מדינת ישראל נ' אפרופים שיכון וייזום.[46] שלל המשנה לנשיא ביהמ"ש העליון (כתוארו אז) השופט ברק גישה זו. לדעתו, הגיעה השעה לנטוש את "תורת שני השלבים" ולחייב האחדה של התהליך הפרשני. במסגרת התהליך הרחב תבחן תכלית ההתקשרות ועל-פיה תיאמד גם דעתם של המתקשרים. לשון החוזה אינה אלא תחנת מוצא. היעד הוא בירור תכליתו של החוזה, ומקום שהלשון אינה מתיישבת עם התכלית, רשאי השופט לסטות מן הלשון. יתר על כן: משהתבררה לשופט תכליתו של החוזה, אך נתגלה חסר בהסדר החוזי שנקבע להגשמתה, רשאי השופט להשלים את החסר.

בסיכום דבריו קובע השופט ברק כלל פרשני חדש: "חוזה מתפרש על-פי אומד דעתם של הצדדים. אומד דעת זה הוא המטרות, היעדים, האינטרסים, והתכנית אשר הצדדים ביקשו במשותף להגשים. על אומד הדעת למד הפרשן מלשון החוזה ומהנסיבות החיצוניות לו. שני מקורות אלה "קבילים" הם. בעזרתם מגבש הפרשן את אומד דעתם המשותף של הצדדים. המעבר מהמקור הפנימי (לשון החוזה) למקור החיצוני (הנסיבות החיצוניות) אינו מותנה במילוי תנאים מוקדמים כלשהם. לא נדרשת כל בחינה מוקדמת, אם לשון החוזה היא ברורה אם לאו. שאלה זו תתבהר רק בסיומו של התהליך הפרשני."

על קביעה זו של השופט ברק, הנודעה בשם "הלכת אפרופים", נמתחה ביקורת רבה, בטענה שהיא פוגעת בעקרונות של וודאות מסחרית. בעקבות הביקורת, תוקן, בחודש שבט תשע"א, סעיף הפרשנות בחוק החוזים לנוסח הבא: "חוזה יפורש לפי אומד דעתם של הצדדים כפי שהוא משתמע מתוך החוזה ומנסיבות העניין, ואולם אם אומד דעתם של הצדדים משתמע במפורש מלשון החוזה, יפורש החוזה בהתאם ללשונו". לאחר שינוי החוק, אמר יוזם השינוי, ח"כ יריב לוין: "ביטלנו סוף-סוף את הלכת אפרופים שגרמה נזק עצום לחיי המסחר ולוודאות המשפטית", אם כי יש הטוענים ששינוי החוק לא ישפיע על אופן פרשנות החוזים ע"י בתי המשפט. יצוין כי ישנם פרשנויות שונות, האם התיקון ביטל את הלכת אפרופים או לא.

מכל מקום נראה, כי אין כל ספק כי לאור כל האמור, בצוואה ההדדית מעבר למרכיב "הצוואה" ישנו מרכיב חוזי, כאשר מתעורר דבר בלתי צפוי, כאשר לא ניתן ללמוד מתוך הצוואה עצמה מה דעת המצווים אזי יש ללכת לנסיבות. וממילא כאשר חל שינוי בנסיבות או באופן שאחד מהמצויים הוטעה על ידי צד שלישי או על ידי בן הזוג (המצווה השני) אזי הצוואה תתבטל בכפוף לעיקרון תום הלב שהנו כאמור עיקרון על בדיני חוזים.

ואולם יש לזכור שכאשר עסקינן בצוואה יש לזכור שישנו עיקרון על של החפש להוריש ו"מצוה לקיים דברי המת" ומימילא כאשר אנו באים לפרש צוואה יש להעדיף כל פרשנות שמקיימת את הצוואה האחרונה של המוריש.

 

דיני החוזים בתוך המשפחה

לדעתו של המלומד ליפשיץ,[47] בהעדרם של דיני חוזים זוגיים רשמיים יאותרו מקרים בהם בתי המשפט יישמו את ההלכות החוזיות הרגילות בהקשר של החוזה הזוגי, ללא כל התאמה או שינוי. כפי שניווכח, בחלק ניכר מן המקרים, החלת דיני החוזים הובילה לתוצאות שקיפחו באופן ברור את אחד הצדדים לחוזה. משום כך, הדיון בפסקי הדין מסוג זה המחיש ללא ספק אף הוא את הטענה לפיה החלתם של דיני החוזים הכלליים בהקשר הזוגי אינה ראויה, ויחדד את הצורך בחקיקתם של דיני חוזים זוגיים עבור המשפט הישראלי.[48] יחד עם זאת נראה כי כמעט בלתי אפשרי לחוקק חוקי ברזל בכל הנוגע לדיני המשפחה.

בזיקה לגישה זו, היטיבה המשפטנית ג. שָלֵו לתאר את האפשרות הגלומה בקיום עסקאות שלא באמצעות התקשרות חוזית רגילה:[49]

"עקרון חופש החוזים, המקנה תוקף לרצון הצדדים המשותף מחייב הכרה בהסכמים שבכבוד, הלא הם הסכמים שאינם מלווים בכוונה ברורה להתקשר ביחס חוזי מחייב אלא בכוונה הפוכהשלא להתקשר בחוזה. כשם שצדדים יכולים מרצונם להפוך את הסכמתם לחוזה מחייב, הנמשל לחוק עבורם, כך, על ידי התנאה נאותה, הם גם יכולים להשאיר את ההסכם שלהם מחוץ למסגרת החוזית ומחוץ לתחולת ההגנה המוענקת לחוזה באשר הוא חוזה. חופש החוזים, ובכללו החופש להתנות על כוחו המחייב של ההסכם ועל אכיפותו, מאפשר לצדדים ששורדים ביניהם יחסי קרבה וחברות להיכנס למסגרת חוזית פורמלית"

אין ספק שחופש זה גם מאפשר לצדדים במשא ומתן, לחלק ביניהם את הסיכונים העסקיים על ידי בחירה מודעת במשטר לא-חוזי כמשטר המתאים להם להסדרת יחסיהם. בחירה מסוג זה אפשרית ותקפה כאשר היא נעשית בין צדדים קרובים, בפרט בתחום המשפחה. בכל זאת, הקושי המעשי הינו התמודדות משפטית עם בעיות העולות כאשר אחד הצדדים אינו עומד בדיבורו והיעדרו של חוזה כתוב ומחייב מבהיר את הדרך הנכונה לכינון היושר וטיפול בעוולות.

על פי התפתחויות האופייניות לפסיקות משפטיות החל משנות השמונים ואילך, נראה שהמחוקק התגמש בדיני הראיות בלא מעט נושאים פרוצדורליים כאשר מדובר בתוך המשפחה. על פי ניתוחו של מאוטנר[50], קיימת בפסיקה התפתחות  ברורה של ריכוך הפורמליזם שהיה אופייני לשנים הראשונות של בית המשפט הישראלי לטובת הדגשת אלמנטים ערכיים. בדיני ראיות מסתמנת מגמה של גילוי האמת על פני הדבקות בכללים ראייתיים – העדפת המהות על הצורה.  אי לכך, ההנמקה המשפטית החל משנות השמונים מעדיפה להדגיש את מעמדם של ערכי היסוד בראיית בית המשפט, וכן את החשיבות של איזון בין ערכים מתנגדים. היא מקטינה את משקלה של הלשון הכתובה והפורמאלית ומגדילה את משקל התכלית ככלי פרשני.

מהלכים אלו הם משמעותיים ביותר להתייחסות נאותה למצבים עמומים הנובעים מחוזי משפחה, כמו גם לקשיים דומים העולים בסוגיות של שיתוף בין בני זוג, כאשר חוקי השיתוף ויחסי הממון אינם מסוגלים לתת תשובה חד משמעית לא רק בזמנים קריטיים של פירוק המשפחה, אלא גם   בעתות של חיי נישואין תקינים, עת עולות על הפרק סוגיות הקשורות לבעלות על מקרקעין.

חובת תום לב מוגברת ב"חוזה משפחתי"

ראשית, יש לציין כי ככלל עיקרון תום הלב חולש על כל המערכת המשפטית בישראל,  לעניין זה דברי כב' השופט אלון בע"א 700/81:[51]

 "דומה עלי, שמשבא לעולמנו עקרון תום הלב בסעיף 39 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973, ומשנתקבל עיקרון זה כעיקרון, אשר מצודתו פרושה – מכוח הוראת סעיף 61 (ב) של חוק החוזים (חלק כללי) – על כלל המערכת המשפטית בישראל…". 

החובה לנהל משא ומתן בדרך מקובלת ובתום לב היא חובה כללית, אשר ממנה נגזרות חובות קונקרטיות, על פי נסיבותיו המיוחדות של המקרה. באחד המקרים שנדונו בפסיקה, חויב בעל בתשלום פיצוי לאשתו כיוון שסירב לקיים עמה יחסים בליל הכלולות, לאחר מכן ובכלל. באותו מקרה קבעה כב' השופטת מימון כך:[52]

"כאשר בני זוג מחליטים להתחתן הם מטילים "על עצמם מערכת של זכויות וחובות, וזאת מתוך גמירות דעת המבוססת על מידע מלא ככל שניתן אודות בן הזוג, אשר ניתן בתום לב" (ע"א 5258/98 פלונית נ' פלוני (מיום 14.7.04). בעשייתם פעולה משפטית האוצרת בחובה מערכת של חובות וזכויות, סוככת עליהם מטריית חובת תום הלב ופעולה בדרך מקובלת הקבועות בסעיף 61(ב) לחוק החוזים (חלק כללי) סעיף 61 המורה: "הוראת חוק זה יחולו, ככל שהדבר מתאים לענין בשינויים המחוייבים, גם על פעולות משפטיות שאינן בבחינת חוזה ועל חיובים שאינם נובעים מחוזה". כך או כך, הן אם נקודת המוצא הינה כי נישואין מהווים חוזה והן אם נקודת המוצא היא כי נישואין הינם התחייבות אשר לוקח על עצמו הבעל, או גם האישה, מכל מקום תחול חובת תום הלב המכילה בחובה חובת גילוי כל מידע רלבנטי כל שכן חיוני, מכח סעיפים 12 או 61 לחוק החוזים (חלק כללי), זאת אף ביתר שאת נוכח כך שבין בעל ואישה יחסים מיוחדים, יחסי קרבה, יחסים רגישים, כאשר על כל אחד מבני הזוג מוטלת חובה לנהוג כלפי האחר בכבוד, בהגינות ובהתנהגות המאפשרת לבן הזוג ניהול של אורח חיים תקין וסביר"

עוד נקבע בתמ"ש (י-ם) 44248-05-10 [53]]:

 "…יחסי הנישואין הם חוזה, או למצער פעולה משפטית שיש להחיל עליה את הוראות חוק החוזים ובפרט את חובת תום הלב. יוער, כי עיקרון תום הלב חל על כלל היחסים בין בני האדם…בני אדם וכל שכן בני זוג, מחויבים לנהוג זה כלפי זו (ולהיפך) בתום לב. עסקינן בדרישה להגינות בסיסית, אשר בלעדיה לא ניתן לקיים חברה מתוקנת. פסיקת בתי המשפט החילה את עקרונות תום הלב, האמון והגינות על מגוון יחסים משפטים בין צדדים שונים. מקום שיחסי הכוחות בין הצדדים אינם שווים ולאחד הצדדים יתרון יחסי, המאפשר לו להזיק לצד שכנגד, או לזכות ביתרון בלתי הוגן, הרחיבו בתי המשפט את החובות החלות עליו לשם נטרול אותו חוסר הגינות …".

כפועל יוצא מדברים אלו, גם על צדדים שעורכים ביניהם צוואה הדדית, מוטלת החובה לנהוג בתום לב כדרישת סעיפים 12 ו- 39 לחוק החוזים (חלק כללי), הן בניהול משא ומתן לקראת כריתתו של הסכם והן בקיומו. עקרון תום הלב קבוע בסעיף 39 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג – 1973 והוא פורש כ"עיקרון, אשר מצודתו פרושה – מכוח הוראת סעיף 61 (ב) של חוק החוזים (חלק כללי) – על כלל המערכת המשפטית בישראל שהבאנו לעיל מהפסיקה.

ירושת בן הזוג

בכללי הירושה במשפט העברי, הבעל יורש את כל נכסיה של אשתו, והוא קודם לכל קרוביה. ירושה זו אינה סימטרית. האישה זכאית למזונות מעיזבון בעלה ולדמי כתובתה[54], אך אינה יורשת אותו[55].

בהתאם למשפט העברי, האשה אינה יכולה לכתוב צוואה השוללת מהבעל את זכותו בעזבון, מה שנתנה בצואה דינה כמתנת בריא שעה אחת קודם מיתתה, או אפילו במציאות שנתנה ורשמה בעודה בחיים את נכסיה לטובת ילדיה, אינו מועיל לפי האמור בתלמוד בבלי (ב"ב נ,א) בדין האשה שמכרה נכסי מלוג אחר שנשאת, הבעל מוציא מיד הלקוחות. ומקור הדברים בתלמוד בבלי בכמה מקומות בש"ס בתקנת אושא, שלפיה אישה אינה רשאית למכור נכסי מלוג, שכן אף שבפועל הנכסים שייכים לה – הרי שההלכה קובעת שהבעל הוא זה שאוכל את פירותיהם, ועל כן זכות המכירה מוגבלת. הגמרא בדף פ"ח עומדת על הקשר שבין תקנה זו ובין המחלוקת הכללית בין ר' יוחנן וריש לקיש בשאלת קניין פירות: האם זכות השימוש ואכילת הפירות נחשבת כקניין הגוף, שכן קניין הגוף בלא אכילת פירות הוא דבר חסר משמעות; או שמא קניין פירות עשוי לעמוד בפני עצמו, ואיננו משפיע על הבעלות העקרונית ועל קניין הגוף.

מכל מקום תקנת אושא נפסקה בשולחן ערוך (אהע"ז צ,ט). ואף כאשר הבעל ראה ושתק, לא איבד משום כך את זכותו, וכמו שכתב רמ"א.[56]

תשובת החתם סופר ז"ל חו"מ (סימן קמ"ב) והובא בדברי גאונים (כלל ע' אות ע"ב) בבעל שנתן בית לאשתו ורשם אותו בערכאות (בטאבו) על שמה, וקודם מותה עשתה צוואה בערכאות שבה נתנה הבית ליורשיה, וסילקה הבית מירושתו, וכתבה אותו בטאבו על שם יורשיה, ופסק שם דאינו מועיל לסלק הבעל, דאפילו אם הבית שלה, הוא יורש אותה, ואף על פי שהיורשים מוחזקים מחמת הטאבו הוי חזקה בגזלנותא.

עיון במקורות מעלה שדין ירושה זו אינו כדין שאר הירושות על פי התורה. על פי אחת הגישות בתלמוד, מדובר בירושה מדרבנן. אף עולה ממנה שאין ירושת הבעל כדין ירושה רגילה אלא נדבך ביחסי הממון שבין בני הזוג[57]. לפי גישה אחרת, מדובר בירושה מן התורה הנלמדת מן הפסוק: "ונתתם את נחלתו לשארו" (במדבר כז, יא), שפירשוהו חז"ל ואמרו: "'שארו' – זו אשתו"[58]. לדעת הראשונים, גם לפי גישה זו, ירושת הבעל אינה מבוססת על קרבת משפחה לאשתו אלא על הזיקה הקיומית ביניהם. ובלשונם: "שהבעל אינו יורש מחמת קורבה אלא מחמת שאירות, שהן חשובין כבשר אחד"[59].

ומכל מקום אם נחיל את דיני החוזים על הצוואה ההדדית הרי שהצוואה של האשה תחול אף לפי דין תורה שכן כתב השו"ע אהע"ז סי' צ ס"י שאם הבעל מודה או שיש עדים שברשותו מכרה הרי המכירה חלה.

סיכום

דברנו על מוסד הצוואות הדדיות על הציפיה הגדולה מהמחוקק שינסח תיקון לחוק שתהיה בו תשובה לכל השאלות הפתוחות בצוואה הדדית, דא עקא, שלמרות התיקון המפורש, התיקון לחוק הירושה לא נתן מענה סופי ומוחלט לשלל הבעיות המשפטיות, ועדיין ניתן לראות סכסוכי ירושה בשנים האחרונות על רקע צוואות הדדיות, יצוין כי לרוב אנשים מבוגרים שבאים לשנות צוואה כתוצאה ממצבים שהשתנו אינם תמיד מודעים לאפשרויות השונות לביטול הצוואה. טול דוגמא פשוטה ומצויה, כאשר אחד מבני הזוג שולח הודעת ביטול לבן זוג השני, שאמנם בחיים אבל איבד את כשרותו הפיזית או המנטלית לכתיבת צוואה חדשה, או שיש לו כשרות רק שאינו מודע למשמעות של ההודעה ולאי כתיבת צוואה חדשה, בנוסף עסקנו במצבים שבהם הביטול לאחר מות בן הזוג אינו חף מקשיים, וההשבה היא בעייתית.

אין יותר מתאים לסיכום מאשר לצטט ממאמרם של מנדלסון ורייך:  "יותר מזו שעשה המחוקק בתיקון תשס"ה. סעיף 8א אמנם מספק את הצורך בעיגון נורמטיבי של הצוואה ההדדית, אך הסדרתה בחוק באמצעות הוספת סעיף יחיד לחוק הירושה יצרה שלל בעיות שבתי המשפט ייאלצו להתמודד עימן בשנים הבאות. ככל יצור כלאיים גם הצוואה ההדדית אינה עוד צוואה במבנה הרגיל – מעצם היותה סוג של חוזה היא אינה מתיישבת באופן קוהרנטי עם שאר הוראות חוק הירושה, ולפיכך חוק הירושה אינו אכסניה ראויה עבורה. סעיף 8א הוא למעשה חוק חוזה ירושה. אנו סבורים כי כשם שטרח המחוקק והסדיר חוזים מיוחדים אחרים בחקיקה ספציפית, כגון חוזה קבלנות, חוזה ביטוח, חוזה מתנה, חוזה אחיד וחוזה מכר דירה, היה ראוי כי יסדיר אף את הצוואה ההדדית בחקיקה נפרדת התפורה למידותיה או לכל הפחות בפרק נפרד בתוך חוק הירושה".

אף המלומדים אילנית ואורן שבת קובעים: [60] כי תיקון 12 אינו מספק פתרון לסוגיות מרכזיות ביותר בתחום הצוואות ההדדיות.. כאשר שנים רבות תחלופנה עד שיתבררו חלק מהסוגיות בבתי המשפט ואין כל וודאות מתי ייחקק בכנסת הקודקס האזרחי החדש.

כפי שהארכנו, אין כל ספק שישנה עדיפות ברורה שהמחוקק ירים את הכפפה, ויתייחס לכלל הבעיות והחוסרים בתיקון לחוק אך בשלב זה ועד שהמחוקק ירים את הכפפה. מתוך ניתוח הפרקים לעיל, ניתן להסיק ולבנות, שהשיקולים העיקריים אשר יבטאו את  קיומו היציב של מוסד הצוואות ההדדיות, יהיו  העקרונות שמלווים את דיני החוזים כגון גמירות משותפת שבאה לידי ביטוי בפרשת מלמד ועל זה ניתן להוסיף אף גמירות דעת כמשמעו במשפט העברי[61] וכן עיקרון תום הלב. לשני עקרונות אלו יש חשיבות רבה. שכן, גמירות הדעת, נחישות ההחלטה והחשיבה הרציונלית הקודמים לנקיטת פעולה, או להחלטה לפעול. אי לכך, יש לה מעמד הלכתי מיוחד ביחס לחוזים במשפט הישראלי. בנוסף לכך, תום לב מבטא את האמון הכבוד והביטחון ביחס לזולת אשר עמו עתיד להיווצר הקשר, דהיינו היבטים שברגש, שמקומם במרקם היחסים האנושי לא יסולא בפז על אחת כמה וכמה בחוזה שהנו צוואה כאשר הוא נשעה בין בני זוג, ניתן על בסיס דיני החוזים אף להפעיל את מנגנון ההשלמה ולדאוג גם לזכויותיו של צד שלישי.

לאור כל מה שארכנו, לעניות דעתי, אין כל ספק שמכיוון שכוונת המחוקקת בתיקון לחוק לא הייתה לעקור את חופש ההורשה ואת העיקרון ש"מצוה לקיים דברי המת" ממילא יש להעדיף כל פרשנות שמקיימת את הצוואה האחרונה של המוריש. זאת כמובן בתנאי שהדברים נעשו בתום לב.

בסוף עבודתי ציינתי דבר מעניין, והוא שצוואה של אשה שהיא מורישה לילדיה או לצד ג' ככל והיא לא תהיה במסגרת הסכמה הדדית שבאה לידי ביטוי בכתב, אזי לצוואה לא יהיה כל תוקף במשפט העברי ואף זה מחזק את המתווה שהמחוקק בסך הכל רצה להביא את דיני החוזים שקיימים במוסד בצוואה הדדית לידי ביטוי בחוק הירושה אך לא הייתה לו כל כוונה לעקור את העיקרון של החופש לצוות.

ביבלוגרפיה

חוקים

הצעת חוק דיני ממונות, התשע"א-2011

הצעת חוק הירושה (תיקון – צוואה הדדית), התשס"ג-2003

פרוטוקול מס' 522 מישיבת ועדת החוקה, חוק ומשפט  יום ראשון, כ"ו בסיוון התשס"ה (3 ביולי 2005), שעה 10:00

הצעת חוק הירושה (משרד המשפטים, תשי"ב)

ספרות:

שמואל שילה, פירוש לחוק הירושה, תשכ"ה-1965 (כרך א, 1992)

א' ברק, פרשנות במשפט, כרך ה, פרשנות הצוואה (תשס"א)

אילנית שבת (חלפון) ואורן שבת, ירושה – עסקאות בירושה עתידה וצוואות הדדיות (פלשטיין גינוסר, 2006)

קורינאלדי  (דיני ירושה-צוואות ירושות ועזבונות, מהד' שנייה התשע"ב – 2012,

שוחט, פינברג ופלומין דיני ירושה ועזבון מהדורה שביעית (2014)

איילת בלכר פריגת "עד שהמוות יפריד ביננו?, על דוקטרינת הצוואות ההדדיות במשפט הישראלי ספר מנשה שאוה 497, 505 (2006),

ליפשיץ שחר, "הסדרת  החוזה הזוגי במשפט הישראלי"  קריית המשפט ד 271-358 תשס"ד.

ג' טדסקי "צוואה משותפת" עיוני משפט ו (תשל"ח-תשל"ט)

יוסף מנדלסון עירית זיו רייך , היום שאחרי המחשבה שלפני, עורך הדין אוקטובר 2012

רמב"ם, הלכות אישות, פרק יח, הלכה א.

רמב"ם, הלכות נחלות, פרק א, הלכה חשם סע' י

פסקי דין של בתי הדין הרבניים בישראל חלק כא פס"ד המתחיל בעמוד 28

בכורות נב ע"ב.

תלמוד בבלי בבא בתרא קיא ע"ב.

תוספות, בבא בתרא קיג ע"א, ד"ה מתה.

רשב"ם, שם, קיא ע"ב, ד"ה האיש, וד"ה ושאר

דויטש סיני "גמירות דעת בהתחייבות במשפט העברי סיני"  דיני  ישראל ג 207 תשל"ב.

פסיקה:

ע"א 510/90 כצנשטיין נ' סידרנסקי, פ"ד מה(2) 221.

ע"א 4402/98 יצחק מלמד נ' אשכנזי סולומון, פ"ד נ"ג(5), 703 , 709-710 (1999

ע"א 576/72 שפיר נ' שפיר, פ"ד כז (2) 373,

עמ 4282/03 אולגה לרנר נ' יעקב פייר (פליקס) תק- על 2005 (2),

ת"ע (ת"א) 2150/74, נדבי נ' נדבי פ"מ לז (1) 309.

ע"א 1900/96, איזבל טלמצ'יו נ' האפוטרופוס הכלליפ"ד נג' 817 (להלן

דנ"א 7818/00 יוסף אהרון נ' אמנון אהרוני, נט (6)

תע (ת"א) 11845-09-16 א.א נ' י.א פורסם בנבו 10.10.17

תע (ב"ש) 19940-12-12 פלונית נ' אלמוני פורסם בנבו 10.4.16

עמש (ת"א) 51823-03-11 פלונית נ' פלוני [פורסם במאגרים].

תע (י-ם) 41010-07 אב. נ' ש.צ [פורסם במאגרים].

תמש (חי') 1360-07 י.ה נ' ת. ש [פורסם במאגרים].

תמש (ת"א) 45880/06 נ.ר. נ' א.ר [פורסם במאגרים].

ת"ע 15472-02-13 פלוני ואח' נ' האפוטרופוס הכללי – מחוז חיפה ואח' [פורסם במאגרים].

ע"א 133/84 רכטמן נ' עו"ד נ' זיסמן, פ"ד לט(4) 769.

תמ"ש 41725-02-13 עזבון מ.ק. ז"ל נ' א.א. ואח'

ת"ע 39485-04-13 עזבון מ.ק. ז"ל נ' א.א. ואח'

ת"ע 41295-09-16 א.א נ' י.א פס"ד מיום 15.8.18

ת"ע 47090-08-17  פלוני נ' פלונית מיום 16.4.18 [פורסם במאגרים]

ע"א 7506/95 שוורץ  נ' בית אולפנא בית א. ישראל, פד"י נד (2) 215, 223

ע"א 700/81 – מיכל פז נ' אליהו פז פ"ד לח (2) 736 ,עמ' 743-744.

[1]  ראה: תמ"ש (י-ם) 24760/08 ש. ב. ר. נ' ר. ר. (פמ"מ – 25/3/2010).

 

[1] הצעת חוק הירושה (תיקון מס 12) התשס"ה – 2005 (הצ"ח הכנסת 74, 15/3/05 בעמ' 130-131)

[2] ראה, כדוגמה, ע"א 576/72 שפיר נ' שפיר, פ"ד כז(2) 373).

[3] ע"א 4402/98 יצחק מלמד נ' אשכנזי סולומון, פ"ד נ"ג(5), 703 , 709-710 (1999). (להלן: פס"ד מלמד).

[4] הוועדה לדיון בחוק הירושה הוקמה ב-1999, לאחר שנשיא בית המשפט העליון אז, אהרן ברק, שעמד בראש ועדת הקודיפיקציה האזרחית שפעלה יותר מ-20 שנה, ביקש מהשופט טירקל לעמוד בראש ועדת משנה, שתדון ברפורמות בחוק הירושה ותנסח את פרק הירושה במסגרת הקודקס. לצד טירקל ישבו בוועדה השופטים חנה בן-עמי, דוד חשין ויהושע גייפמן; המשנים ליועץ המשפטי לממשלה טנה שפניץ ושרית דנה; שמואל צור ואחריו שלמה שחר, שכיהנו בתפקיד האפוטרופוס הכללי; הפרופסורים אשר מעוז, פנחס שיפמן, שמואל שילה ומיגל דויטש; ועורכי דין מתחום דיני הירושה. בתום שבע שנות דיונים והתלבטויות, אחרי עשרות ישיבות, הוועדה פירסמה ב2006 תזכיר לחוק ירושה חדש. עיקרי הצעת חוק דיני ממונות, התשע"א-2011, המכונה גם הקודקס האזרחי,

[5] ראה פס"ד מלמד לעיל הערה 3

[6] עמ 4282/03 אולגה לרנר נ' יעקב פייר (פליקס) תק- על 2005 (2), 3557 (להלן: עניין לרנר).

[7] ע"א 510/90 כצנשטיין נ' סידרנסקי, פ"ד מה(2) 221.

[8] ע"א 576/72 שפיר נ' שפיר, פ"ד כז (2) 373, 380; (להלן: "פסק דין שפיר").

[9] אילנית שבת ואורן שבת ירושה- עסקאות בירושה עתידה וצוואות הדדיות, (פרק ד': חוק הירושה (תיקון מס' 12 התשס"ה) (להלן: "אילנית ואורן שבת"), עמ' 275. ראה פורטוקול 516 מישיבת ועדת חוקה חוק ומשפט יום שלישי כא סיון תשס"ה.

[10] תע (ת"א) 11845-09-16 א.א נ' י.א מיום 10.10.17 [פורסם בנבו].

[11] הצעת חוק הירושה (משרד המשפטים, תשי"ב), בעמ' 97:

[12] ת"ע (ת"א) 2150/74, נדבי נ' נדבי פ"מ לז (1) 309.

[13] ג' טדסקי "צוואה משותפת" עיוני משפט ו (תשל"ח-תשל"ט) 662. (להלן: טדסקי).

[14] ע"א 133/84 רכטמן נ' עו"ד נ' זיסמן, פ"ד לט(4) 769.

[15]  עמדה דומה כותב ברק בספרו ,א. ברק, פרשנות במשפט (כרך חמישי – פרשנות הצוואה), תשס"א, בעמ' 68-72.

[16] א. ברק, פרשנות במשפט שם, בעמ' 68-72.

[17] איילת בלכר פריגת "עד שהמוות יפריד ביננו?, על דוקטרינת הצוואות ההדדיות במשפט הישראלי ספר מנשה שאוה 497, 505 (2006),

[18] ש.שוחט, פ. גולדברג, י. פלומין דיני ירושה ועיזבון (מהדורה שישית התשס"ה – 2005) בעמוד 73

[19] בע"מ 4282/03 אולגה לרנר נ' יעקב פייר (פליקס) (פורסם בנבו 21.6.05) בעמוד 3560 (להלן: "עניין לרנר").

[20] ישנם הבדלים נוספים משמעותיים בהצעה המקורית, שלא נוכל לעמוד עליהם במסגרת עבודה זו.

[21] היינו, מבלי ליתן למצווה השני לבחור בין ביטול הצוואה לקיום צוואתו בעינה, ובפרט שלא כל חלקי הצוואה קשורים לביטול של המצווה השני.

[22] לתיקון החסר מציעה וועדת טירקל להבהיר כי ההודעה בכתב באה נוסף לצורת הביטול הנדרשת בצוואה רגילה (סעיפים 703(ב) ו-728 להצעת החוק). עם זאת, הצעת החוק מוסיפה סייג, שלפיו מוסמך בית משפט לשלול את הביטול של צוואת השני, אם שוכנע כי "המצווה השני לא היה רוצה בביטולה" (סעיף 703(ב)(1) להצעת החוק). לדוגמה, מצב שבו תוצאת הביטול אינה נראית כתואמת את רצונו של המצווה השני, אשר מנוע, בשל היעדר כשרות, מלשנות את צוואתו שלו.

[23] דיני ירושה, צוואות ירושות ועזבונות (מהדורה שנייה מורחבת): (שם בעמ' 231)

[24] ת"ע 15472-02-13 פלוני ואח' נ' האפוטרופוס הכללי – מחוז חיפה ואח' [פורסם במאגרים].

[25] אילנית ואורן שבת (שם, עמ' 222).

[26] דנ"א 7818/00 יוסף אהרון נ' אמנון אהרוני, נט (6)

[27] ראו ע"א 1900/96 טלמצ'יו נ' האפוטרופוס הכללי, פ"ד נג(2) 817).

[28] אילנית ואורן שבת עמוד 282

[29] הוראת החוק הקיים מנוסחת בלשון עתיד: "יסתלק", "ישיב", אך ביטול הצוואה צריך שיהא כרוך, בעת ובעונה אחת, בהסתלקות או בהשבה למעשה. הצעת חוק דיני ממונות (חלק הירושה), מציעה תיקון ליקויים אלה,   ובמקום הנוסח הקיים יבוא: "הסתלק, הסתלקות שאינה לטובת אדם אחר" וכן "השיב לעיזבון את כל חלקו או מנתו בעיזבון שירש…" – הכול בלשון עבר   (ראו סעיף 703(ב)(2) להצעת החוק).

[30] אילנית ואורן שבת עמ' 291

[31] ת"ע 47090-08-17  פלוני נ' פלונית מיום 16.4.18 [פורסם במאגרים]

[32] ת"ע 41295-09-16 א.א נ' י.א פס"ד מיום 15.8.18 [פורסם במאגרים]

[33] תמ"ש 41725-02-13 עזבון מ.ק. ז"ל נ' א.א. ואח' [פורסם במאגרים]

[34] קורינאלדי דיני ירושה-צוואות ירושות ועזבונות, מהד' שנייה התשע"ב – 2012, בעמ' 232 (להלן: "קורינאלדי").

[35] (סעיף 703(ב) להצעת החוק כמובאת בעמ' 233 לספרו של קורינאלדי.

[36] שוחט פינברג ופלומין דיני ירושה ועזבון, (מה' שביעית, התשע"ד 2014) בעמ' 159

[37] ראה 262 לספרו של קורינאלדי.

[38] קורינאלדי עמ' 230

[39] בהתאם לנוהל העברת זכויות שקיים כיום ברמ"י במקרה בו הזכויות בנחלה רשומות על שם שני בני הזוג די בכך כי בן הזוג שנותר בחיים יציג תעודת פטירה ומכתב בקשה לצורך העברת הזכויות על שמו. במקרה בו הזכויות רשומות רק ע"ש אחד מבני הזוג יידרש בן הזוג שנותר בחיים להציג צו ירושה או קיום צוואה וזהו מקור לבעיות.

[40] ע"א 7506/95 שוורץ  נ' בית אולפנא בית א. ישראל, פד"י נד (2) 215, 223

[41] גד טדסקי צוואה משותפת, עיוני משפט כרך ו תשל"ח-תשל"ט, 662 בעמוד 668. ע"א 119/89 צבי טורנר נ' מאיר טורנר, פד"י מה (2) 81, 86 כבוד השופט שמגר בסעיף 9, סיפא פסה"ד, להיעזר בעזרה טכנית, כגון באדם אשר ירשום את הדברים מפיו או יערוך את הדברים לפי הוראותיו, אך הציווי הוא שלו ולא ניתן למסרו לידי אחר.

[42] ראו: ע"א 4660/94 היועמ"ש נ' לישיצקי, נה (1) 88, 98.

[43] שם.

[44] ראה הלכת מלמד סעיף 12. לקראת סיום עבודתי נתקלתי בחיפוש ברשת, אחרי מאמרם של עורכי הדין מנדלסון ורייך, ומעיון נראה כי הדברים שהגעתי אליהם מתוך מחשבה מרובה נכתבו על ידם. ראה יוסף מנדלסון עירית זיו רייך , היום שאחרי המחשבה שלפני, עורך הדין אוקטובר 2012 (להלן: "מנדלסון ורייך").

[45] פירוש של חוזה(תיקון מס' 2) תשע"א-2011

[46] ע"א 4628/93 מדינת ישראל נ. אפרופים שיכון וייזום (1991) בע"מ פ"ד מט (2), 265

[47] ליפשיץ שחר, "הסדרת  החוזה הזוגי במשפט הישראלי"  קריית המשפט ד 271-358 תשס"ד.

[48] עמ' 316

[49] שלו גבריאלה "הסכמים ג'נטלמנים (שם זמני)", משפטים לב 3 תשס"ב.

[50] מאוטנר מנחם, ירידת הפורמליזם ועליית הערכים במשפט הישראלי עיוני משפט  יז(3) 596-503 1993.

[51] ע"א 700/81 – מיכל פז נ' אליהו פז פ"ד לח (2) 736 ,עמ' 743-744.

[52]  ראה: תמ"ש (י-ם) 24760/08 ש. ב. ר. נ' ר. ר. (פמ"מ – 25/3/2010).

[53] תמ"ש (י-ם) 44248-05-10 כ.ש. נ' כ.ש [פורסם במאגרים 5.9.11]:

[54] רמב"ם, הלכות אישות, פרק יח, הלכה א.

[55] רמב"ם, הלכות נחלות, פרק א, הלכה ח.

[56] שם סע' י. וראה פסקי דין של בתי הדין הרבניים בישראל חלק כא פס"ד המתחיל בעמוד 28

[57] ראה בכורות נב ע"ב.

[58] בבא בתרא קיא ע"ב.

[59] תוספות, בבא בתרא קיג ע"א, ד"ה מתה. וראה גם רשב"ם, שם, קיא ע"ב, ד"ה האיש, וד"ה ושארו.

[60] אילנית ואורן שבת, עמ' 319

[61] דויטש סיני "גמירות דעת בהתחייבות במשפט העברי סיני"  דיני  ישראל ג 207 תשל"ב. ואכן, בהצעת החוק של דיני החוזים הוצג המושג גמירות הדעת לפי הוראתו  במשפט העברי (ולא על פי משפט האנגלי או הקונטיננטלי). ניתוחו המקיף של דויטש מוליך למסקנה שהחוק הישראלי תואם במידה רבה את רוח המושג בהלכה היהודית.