הלכת השיתוף בזכויות וחובות בין בני זוג במהלך הנישואין ולאחריהם

עבודה זו עוסקת בנושא מרכזי הנדון לא אחת בהליכי הוצאה לפועל ופשיטת רגל – הלכת השיתוף בזכויות וחובות בין בני זוג . מה גורל הרכוש המשותף שנצבר בידי בני זוג לאורך השנים? כאשר אחד מבני הזוג הוא אשר חייב להמתמודד מול נושים בעקבות חובות שצבר בן הזוג השני. במה דברים אמורים? ראובן ולאה בני זוג המנהלים חיים משותפים. האישה טרודה בגידול הילדים וטיפול במשק הבית, יתכן והיא אף עובדת במשרה חלקית, ואילו הבעל מנהל את עסקיו ולימים נקלע לקשיים כלכליים עקב כך.

במציאות מעין זו פעמים רבות נושי הבעל מגישים תביעות משפטיות נגדו ואולי אף נגד האישה – אם בשל העובדה כי היא בעלת נכסים ואם כאמצעי טקטי ע"מ לייצר לחץ על הבעל לתשלום חובותיו…

תוכן עניינים

הקדמה 

הלכת השיתוף מה היא? 

אמתי והיכן חלה "הלכת השיתוף"?

נכסים אשר נשמרו כרכוש נפרד 

התנאים הנדרשים להחלת "הלכת השיתוף"? 

נכסים חיצוניים – חריגים להלכת השיתוף

היקפו של השיתוף בנוגע לנכסים חיצוניים 

הסדר איזון משאבים 

הלכת השיתוף הספציפי בבני זוג עליהם חל הסדר איזון משאבים 

דירת מגורים הרשומה על שם אחד מבני הזוג 

שיתוף בזכויות: סיכום ביניים 

אחריות בן הזוג לחובות בן זוגו- שיתוף בחובות 

האם חזקת השיתוף בחובות חלה כלפי צד ג' – המישור הראשון

פרשת טווינקו, פסק דין בני הזוג שלם 

מימוש נכס עסקי מכוח חוב עסקי 

משמעותו המעשית והמשפטית של "מועד קריטי" בחיי בני הזוג? 

"מועד קריטי" והשלכותיו 

האם כל אירוע כלכלי נחשב כמועד קריטי? 

האם בריחת החייב מהארץ נחשבת כ"מועד קריטי" בין בני הזוג? 

תחרות בין נושים לבין זכות בן הזוג בדירת המגורים 

מימוש נכס הרשום על שמו של החייב (במשטר איזון משאבים) 

מתווה ראוי לזכויות נוגדות – המישור הראשון 

היקף השותפות בחובות- המישור השני 

הטעם להלכת השיתוף ביחס לחובות 

חובות בגין נכס מסויים 

סתירת החזקה בדבר השיתוף החובות 

חריגים להחלת שיתוף בחובות 

היקף השיתוף בחובות לפי חוק יחסי ממון

סיכום ביניים 

סיכום ביניים -שיתוף בחובות לעניין זוגות עליהם חל משטר הלכת השיתוף:

המישור השלישי 

שיתוף חובות במשפט העברי

"זכין" במשפט העברי 

סיכום 

הקדמה

במקרה זה עלינו לברר מה דין התביעות שמופנות כנגד האישה לתשלום חובות הבעל? מה בדבר זכויותיה כלפי הנושים וכן מה ביכולתה לעשות על מנת להדוף תביעות אלו? מראש ובדיעבד. זאת ועוד, במסגרת העבודה, אבדוק, האם כאשר נושה בא לממש דירת המגורים או עסק הרשום על שמו של החייב, האם באפשרות בן הזוג שאין לו זכויות פרומליות בנכס למנוע העיקול או המימוש, שכן יתכן כי בהתאם לכללים משפטיים בתחום דיני המשפחה למרות העדר רישום פורמלי יש לו זכויות במחצית מהזכויות של בן הזוג? יוער, כי במסגרת עבודה זו, אעסוק בעיקר בבני זוג נשואים אשר גורלם לא שפר עליהם, כאשר נושים שונים עומדים בפתח וברצונם לממש מכל הבא ליד, כתוצאה מחובות בן הזוג- "החייב".

המורכבות של נושא הלכת שיתוף בחובות, נובע מחוסר אחידות בפסיקה ובעיקר מהעובדה שערכאה השיפוטית שדנה במאבק עם צדדי ג', בדרך כלל אינה בית המשפט לענייני משפחה, אלא בתי משפט שלום או מחוזי בהתאם לסמכות העניינית, שכן סעיף 1 (2) לחוק בית המשפט לענייני משפחה, תשנ"ה-1995 [1]קובע את סמכותו העניינית של ביהמ"ש לענייני משפחה ככזו המתקיימת בשני תנאים: האחד כי המדובר "בבן משפחה". התנאי השני, עילתה "סכסוך בתוך המשפחה". לרוב הבקשה לשיתוף בחובות או עיקול מטלטלין שנעשה באמצעות נושים של בן הזוג דרך הוצאה לפועל, אין המדובר בסכסוך בין בני הזוג שעילתו בתוך המשפחה, אלא המחלוקת היא עם צדדי ג' בכבודם ובעצמם, ביחס לבעלות במיטלטלין ולהיקף השיתוף בחובות. לפיכך ביה"מ המוסמך אינו ביה"מ לענייני משפחה אלא ביה"מ האזרחי הרגיל, קרי השלום או המחוזי לפי מהות הסעד והשווי, הוא המוסמך ליתן פסק דין הצהרתי בעניין. לפיכך עיקר העבודה תעסוק ביחסי נושים ובן זוגם של חייב, כאשר שִׂימַת הדגש תהיה על החלוקה בין המישורים השונים (כפי שיוסבר בהמשך), עקב אי בהירות ששוררת בנושא וחוסר האחידות בפסיקה העוסקת ביחסים אלו[2].

נראה כי חוסר האחידות בפסיקה  לגבי נובע מכך שלא תמיד נעשתה הבחנה בין המישורים השונים בנושא השפעת השיתוף על צדדי ג', כפי שנראה להלן ניתוח היחסים של נושים ובן זוגם של החייב מעלה שלושה מישורים שונים:[3] המישור הראשון, עוסק בנושה שמעונין להיפרע מנכסים שרשומים על שם החייב ואילו בן הזוג מבקש למנוע את העיקול או המימוש, שכן לטענתו למרות העדר רישום פורמלי יש לו זכויות במחצית מהזכויות של בן הזוג. מישור זה מכונה בשם "הזכויות הנוגדות" שכן לטענת הנושה זכותו גוברת שכן הוא הסתמך על המרשם הפורמלי.

המישור השני, עוסק בשיתוף בחובות, כלומר נושה הטוען שכשם שיש בין בני הזוג שיתוף בזכויות כך יש ביניהם שיתוף בחובות. על כן במקרה של חובות של בן זוג אחד הוא יבקש לראות בבן הזוג של החייב המקורי חייב נוסף, במקרה שכזה במידה והנושה יבקש להיפרע מבן הזוג מחמת אחריות המשותפת, הוא עלול לבקש להיפרע אף מהנכסים החיצוניים של בן הזוג.

המישור השלישי, עוסק במאבק בין נושים לבין בני זוגם של חייבים עת הם מבקשים לממש "את השיתוף בזכויות" ולהיכנס בנעלי החייבים ולגבות במקומם את הזכויות שיש להם מדין השיתוף הזוגי.

על מנת להכריע בשאלת אחריות בן זוג לחובות שיצר בן זוגו -החייב, עלינו תחילה לערוך הבחנה בן בני זוג אשר נשאו טרם שנת 74', היינו טרם חקיקת חוק יחסי ממון בין בני-זוג, התשל"ג-1974 (להלן: "חוק יחסי ממון"), לבין בני זוג אשר נשאו לאחר שנת 74' עליהם חל חוק יחסי ממון. כאשר על בני זוג שנשאו לפני תחולת חוק יחסי ממון חל מודל שיתוף מיידי ושל ניהול משותף של נכסי בני הזוג כבר בהמהלך הנישואין[4]. לעומת בני זוג שנשאו לאחר תחולת חוק יחסי ממון קיים הסדר איזון משאבים, שמשמעותו דחיית מימוש השיתוף לעת גירושין[5] או מוות.[6] הסדר זה נקבע בעקבות המסקנה שהמחוקק הגיע אליה, לפיה יש לשמר את חירותו של כל אחד מבני הזוג להשתמש ברכוש הרשום על שמו על פי שיקול דעתו, בנוסף בסדר זה יש ביטחון לחיי המסחר וודאות הקניין[7].

במאמר מוסגר יצוין, כי למרות המעלות הבולטות של הסדר איזון המשאבים על פי הלכת השיתוף המיידי, לדעת מלומדים חוק יחסי ממון הוא דוגמה להליך חקיקה כושל במיוחד, שכן המחוקק לא נתן דעתו להליך הגירושין בעולם המערבי, להליך הגירושין בישראל שכפוף לדין הדתי[8]. בהמשך אעמוד על הבדלים לעניין "שיתוף בחובות" תוך עריכת הבחנה בין בני זוג עליהם חלה הלכת השיתוף לבין בני זוג עליהם חל חוק יחסי ממון.

כאמור, בכדי לבדוק את תחולת השיתוף במהלך הנישואין והשפעתו על צדדי ג', יש לסקור אימתי חלה על בני הזוג הלכת השיתוף? ואימתי חל על בני הזוג חוק יחסי ממון? כאשר לכל אחד ממשטרים נפקות משפטית לקביעת מסת הנכסים המשותפים והחובות המשותפים. שכן הסדר איזון משאבים לא מכיר בזכויות הלא רשומות של בן הזוג במהלך הנישואין כל עוד לא התרחש אירוע מפקיע. וזאת בעקבות סעיף 4 לחוק יחסי ממון שבו נאמר, כי "אין בכריתת הנישואין או בקיומם כשלעצמם כדי לפגוע בקנינים של בני הזוג, להקנות לאחד מהם זכויות בנכסי השני או להטיל עליו אחריות לחובות השני." כלומר, אליבא דחוק יחסי ממון, כל נכס או חוב שהיה בבעלות אחד מבני הזוג טרם נישואיהם, הוא שלו בלבד ואין לבן הזוג האחר כל זכות בנכס זה[9]. כפי שנראה בהמשך העבודה, בפסיקה נקבע באופן עקרוני כי הלכת השיתוף אינה חלה בין בני זוג אשר חוק יחסי ממון חל עליהם. ואולם מכוח הוראות דין שונות, יכולה להתגבש "כוונת שיתוף" ספציפית בין בני הזוג המכניסה נכס מסויים לכלל הרכוש המשותף של בני הזוג בניגוד להוראת סע' 4 האמור וזאת מכוח הדין הכללי[10].

הלכת השיתוף מה היא?

"הלכת השיתוף" היא הלכה פרי פסיקת בתי המשפט. החלה לגבי בני זוג אשר נישאו טרם שנת 74' וכן חלה כלפי ידועים בציבור. "הלכת השיתוף" קובעת כי כל הנכסים שנרכשו במהלך חיי הנישואים שייכים לשני בני הזוג במשותף ובחלקים שווים,ללא כל הקשר ע"ש מי נכסים אלו רשומים. התפיסה העומדת בבסיס הלכת השיתוף היא כי יש להתחשב בעקרון מאמצם המשותף של שני בני הזוג לאורך השנים יחדיו. בהתאם להלכה זו כל אחד מבני הזוג רשאי לדרוש את חלקו המשותף בשותפות זו, ללא כל קשר לעצם פקיעת הנישואין – קרי מועד הגירושין. חזקת השיתוף מושתתת על ההנחה כי בני זוג המקיימים אורח חיים תקין מסכימים הם מכללא ליצור שיתוף בנכסיהם[11], כאשר הנחה זו אינה דורשת כל הסכם מפורש בין בני הזוג אשר מעיד על הסכמתם זו. יצוין כי חזקת השיתוף מכללא ניתנת לסתירה במידה והטוען לה יוכיח כי בני הזוג לא התכוונו ליצור שותפות בנכסיהם או בנכס ספציפי כאשר נטל ההוכחה לסתירת השיתוף מכללא רובץ על הטוען לאי החלת החזקה.

הלכת השיתוף עוגנה תחילה בפס"ד הורביץ,[12] שם האישה התנגדה לעיקול שהוטל בגין חוב של בעלה – על רהיטי דירתם בנימוק שסעיף 2 לחוק שיווי זכויות האשה, תשי"א-1951 מקנה לה השתתפות בזכויות הבעלות ברכוש המשותף. השופט לם קיבל טענה זו וקבע, שלאישה יש אמנם זכויות בעלות ברכוש המשותף, זכויות הדומות במהותן לזכויות בעלות שביושר, אם כי מקורן אינו בכללי היושר האנגליים אלא בחוק הישראלי[13]. הלכת השיתוף אושרה בהמשכה ע"י בית המשפט העליון בפס"ד שונים כגון ברגר,[14]בריקר[15] ובראלי[16].

הפסיקה קבעה במפורש כי החזקה שיוצרת הלכת השיתוף, תקפה אף כלפי צד ג' ולא רק כלפי בן הזוג[17]. כפועל יוצא, ההבחנה בין נכסי החייב לנכסי בן זוגו פעמים רבות תושפע באופן מכריע מעצם קיומה או אי קיומה של "הלכת השיתוף". משכך יש לבדוק אימתי תחול ומה יהיה היקף השפעתה?

אימתי והיכן חלה "הלכת השיתוף"?

כפי שהוסבר לעיל, בהתייחס לזוגות שנישאו טרם שנת 74' הפסיקה החילה עליהם את משטר "הלכת השיתוף". הלכת השיתוף קובעת כי בני הזוג מנהלים הם "אורח חיים תקין" ו"מאמץ כלכלי משותף", חזקה כי התכוונו כי רכושם שנצבר יהיה משותף הוא לשני בני הזוג[18]. שותפות זו נגזרת מגמירת הדעת המיוחסת לצדדים והנלמדת מנסיבות החיים המשותפים[19]. יודגש כאמור כי על קיום החזקה הרי עדיין היא ניתנת לסתירה וכי הנטל להוכחתה מצוי על כתפי הטוען לאי תחולתה [20]. בהתאם לאמור הרי שעל ערכאה שיפוטית, המבקשת להחיל את חזקת השיתוף, לבחון תחילה האם מתקיימים התנאים הדרושים להחלת חזקת השיתוף, קרי, קיום חיי נישואין עוד לפני 01.01.1974 ובמשך תקופה ארוכה, מגורים משותפים וחיי שלום.

נכסים אשר נשמרו כרכוש נפרד

הלכת השיתוף אינה חלה על נכסים אשר נרכשו ממקור כספי נפרד של בן הזוג ואשר המשיכו להישמר על ידו כרכוש נפרד, כאשר ברור כי לא הייתה כוונה לשיתוף בדבר נכס מסוים, הרי הלכת השיתוף לא תחול על רכוש זה[21], ואולם אף כאשר חשבונות הבנק נשמרו בנפרד ואילו הכספים שהוצאו מהחשבונות שמשו לצרכים המשותפים של בני הזוג וילדיהם כגון תשלומי חשבונות והוצאות הבית. הרי שהפסיקה החילה את הלכת השיתוף.[22] במאמר מוסגר יצוין, כי בעשרים שנה האחרונות הפסיקה הרחיבה את חזקת השיתוף בתחומים שונים, וזכויות בני-הזוג מכוח החזקה הורחבו והתבססו בכמה מישורים[23].

התנאים הנדרשים להחלת "הלכת השיתוף"?

בפסיקה קיימת מחלוקת בשאלה האם תנאים שהוזכרו, כלומר "אורח חיים תקין" ו"מאמץ משותף", מחויבים לחול יחדיו או לאו [24]. דעת הרוב סבורה, כי מדובר בתנאים חלופיים, ומשכך די כי יתקיים אחד מהתנאים לשם החלת החזקה[25]. בנוסף הפסיקה קבעה כי תנאי "אורח חיים תקין" ו"מאמץ משותף" יכולים לשמש משלימים זה את זה, ובמקרה "שאחד התנאים מתקיים ברמה גבוהה, פוחתת הדרישה ביחס לתנאי השני".[26] לאורך השנים בית-המשפט העליון הגמיש את נקודת הכובד מן הרכיב של אורח חיים הרמוני לרכיב של אורח חיים תקין[27] בכך למעשה, בתי המשפט מסתפקים במינימום של חיים משותפים תחת קורת גג אחת והעדר קרע או פירוד של ממש[28].

נכסים חיצוניים – חריגים להלכת השיתוף

במהלך חיי הנישואין[29] בהיעדר ראיה פוזיטיבית, לא יכללו נכסים שהגיעו לאחד מבני הזוג מכוח ירושה או בדרך מתנה במסגרת הילכת השיתוף[30]. למרות זאת הפסיקה קובעת כי פעמים כאשר בני הזוג חיו יחדיו שנים ארוכות, יש לראות כי נטמע רכושו הייחודי של צד אחד בכלל רכוש הצדדים. במצב הדברים שכזה נטל ההוכחה המוטל על דורש השיתוף בנכסים אלו, אינו כבד להוכחת השיתוף ברכוש זה.[31] מאידך בהתאם לחוק יחסי ממון הקובע במפורש כי נכסים שנתקבלו במתנה או בירושה במהלך הנישואין לא יחול עליהם השיתוף במשך השנים[32]. הנכסים הנזכרים בסעיף 5(א)(1) זכו בפסיקה לכינוי "נכסים חיצוניים", כפי שטבע בית המשפט העליון לשון זו בפרשת בריל,[33] בפסיקה הושמעו דעות שונות לעניין שאלת תחולת השיתוף בנכסים חיצוניים. רוב הפסיקה עסקה בבני זוג אשר משטר הרכושי החל עליו אינו מכוח חוק יחסי ממון, אך מערכת המושגים "נשאבה" אף לצורך הפרשנות של חוק יחסי ממון.

היקפו של הלכת השיתוף בנוגע לנכסים חיצוניים

בפסיקה ישנן דעות שונות בדבר היקף הלכת השיתוף לעניין נכסים חיצוניים, כך בפרשת דרהם[34]. השופט טירקל סבור, כי ראוי לקיים הבחנה בין נכסים שנצברו במהלך תקופת הנישואין, לבין נכסים שנצברו טרם הנישואין. מאידך, לדעתה השופטת דורנר, יש להחיל את חזקת השיתוף במלוא היקפה אף על הרכוש אשר נצברו ע"י אחד מבני הזוג אף טרם הנישואין. יש לציין כי הפסיקה קבעה כי אין בהוראותיו של סעיף 5 לחוק יחסי ממון בכדי למנוע יצירת שיתוף בנכס ספציפי לפי הדין הכללי, לרבות על נכס שנרכש על ידי אחד מבני הזוג לפני הנישואים, ובמיוחד ביחס לדירת מגורים[35]. ולצורך כך בית המשפט יבחון פרמטרים שונים כגון: האם מדובר בקיומם של יחסי נישואין תקינים והרמוניים במשך תקופה ניכרת? טיב הנכס? עיתוי נפילתו בחלקו של בן הזוג ונסיבותיו? ולאחר שקלולם של הסממנים המאפיינים ביהמ"ש יכריע לכל עניין לגופו[36].

הסדר איזון משאבים

הסדר איזון משאבים הוא הסדר אשר חל על זוגות שנישאו החל מיום 1.1.1974 עת כניסתו של חוק יחסי ממון בין בני-זוג, התשל"ג-1974 לתוקפו. בהתייחס לזוגות אלו חל "הסדר איזון משאבים" היוצר חלופה ל"הלכת השיתוף" שחלה על זוגות שנישאו לפני מועד זה. קביעת רכוש המשותף והזכות לאיזון משאבים מצוי בסעיף 5(א) הקובע, כי "עם התרת הנישואין או עם פקיעת הנישואין עקב מותו של בן זוג (בחוק זה – פקיעת הנישואין) זכאי כל אחד מבני הזוג למחצית שוויים של כלל נכסי בני הזוג..."[37] כאשר סעיף זה משתלב עם סעיף 4 הקובע כי "אין בכריתת הנישואין או בקיומם כשלעצמם כדי לפגוע בקנינים של בני הזוג, להקנות לאחד מהם זכויות בנכסי השני או להטיל עליו אחריות לחובות השני."(הדגשה שלי)

משמעותו המשפטית של משטר איזון המשאבים, הוא, כי במשך כל חיי הנישואין חלה הפרדה רכושית בין בני-הזוג, ורק עם  מועד פקיעת הנישואין  רכושם המשותף של בין בני-הזוג מחולק בניהם בחלקים שוויים,למעט נכסים מסוימים המפורטים בחוק. אופן עריכת האיזון נעשה על דרך חישוב שווי נכסיו של כל אחד מבני-הזוג. תוך תשלום ההפרש מהצד שברשותו רכוש/זכויות רבים יותר לבן הזוג שברשותו פחות רכוש/זכויות.[38]

הלכת השיתוף הספציפי בבני זוג עליהם חל הסדר איזון משאבים

למרות שבאופן פורמלי, חוק יחסי ממון ומשטר איזון המשאבים בא להחליף את חזקת השיתוף, בשורה של פסקי דין שנתנו מאז חקיקת חוק יחסי ממון, הוכרה זכותו של בן/בת הזוג לטעון לשיתוף בנכס ו/או בנכסים ספציפיים. החזקה בדבר שיתוף ספציפי יכולה לקום מכוח הדין הכללי דוגמת דיני הנאמנות, השליחות, עקרון תום לב ועשיית עושר ולא במשפט. בפסיקה נקבע כי כשם שבני זוג יכולים לעשות פעולות משפטיות בהן הם מתקשרים עם גורם שלישי כך הם יכולים לפעול משפטית ליצירת שותפות ביניהם.[39] אף לשונו של סעיף 4 לחוק יחסי ממון הקובע כי: "אין בכריתת הנישואין או בקיומם כשלעצמם כדי לפגוע בקניינם של בני הזוג, להקנות לאחד מהם זכויות בנכסי השני או להטיל עליו אחריות לחובות השני" מלמד הוא על עניין זה.
בית המשפט העליון אישרר פרשנות זאת בשורה של פסקי דין[40]. כאשר השיתוף מבוסס על הדין הכללי, נדרשת הוכחה קונקרטית פוזיטיבית לכוונת השיתוף. עצם קיומם של חיי נישואין ממושכים אינו יוצר שיתוף קנייני, גם אם מלווים הם בגידול ילדים.[41] ואולם לעניין זה יש לציין, כי הקריטריונים שהפסיקה קבעה בנוגע לתחולתה של חזקת השיתוף הכללית משמשת כיום אף כלי עזר ראייתי להוכחת כוונת השיתוף בדבר נכס הספציפי מכח הדין הכללי.[42]

דירת מגורים הרשומה על שם אחד מבני הזוג

החזקה בענין השיתוף בזכויות נלמדת אמנם מאופיים של חיי הנישואין, אך עם זאת היא ניתנת לסתירה בראיות כבדות משקל על הסכמה להוציא נכסים מסוימים מתחולתה והנטל על הטוען לכך[43]. שאלת החלת חזקת השיתוף בנכס של אחד מבני הזוג לפני הנישואין או נכס שהתקבל בירושה או במתנה במהלך הנישואין, נדונה במרוצת השנים, והלכה היא כי כאשר מדובר בנכס 'חיצוני', יש להידרש לנסיבות ולבחינת יחסי ההרמוניה בין בני הזוג[44]. לעניין מעמדה של דירת המגורים אשר גם לגביה חל שיתוף בין בני הזוג גם אם נרשמה על שם אחד מבני הזוג ונרכשה לפני הנישואין (שבהתאם להסדר איזון המאשבים אין לבן הזוג חלק בנכס, אלא אם כן מחמת השיתוף הספציפי), בפסיקה[45] נקבע כי אם עסקינן בקן משפחתי יש להחיל עליו את חזקת השיתוף, אך יש לבחון את נסיבותיו של כל מקרה ומקרה ונסיבה עובדתית מעבר לחיי הנישואין[46]. על פי הרוב, הפסיקה נטתה לפרש כוונת שיתוף ספציפי בדבר נכס מגורים, כאשר סייגה וקבעה כי שיתוף מכוח דיני הקניין יש לפרש "באופן התואם את התא המשפחתי שבו מצוי המאגר הרכושי של בני הזוג"[47]. קרי, לעניין דירת המגורים המשותפת אין החזקה נשללת רק בשל כך כי הנכס אינו רשום על שם שני בני הזוג, כלומר על שמו של אחד מהם[48]. עם זאת, גם ביחס לדירת המגורים, נקבע כי על בן הזוג הטוען להכללתה בגדר הנכסים בני האיזון של בן זוגו להביא הוכחות מעבר לעצם הקיום של חיי נישואין משותפים, אף אם ממושכים – קיומו של "דבר מה נוסף" שיעיד על כוונת שיתוף בה, "דבר מה" שנלמד מכוח הדין הכללי ושניתן להסיק ממנו על הקניית הזכויות הנטענת ביחס אליה[49]. יצוין, כי בבע"מ[50] 1398/11  בית המשפט העליון דן בדירת מגורים שהובאה ע"י הבעל מלפני הנישואין, בני הזוג חיו במשך כ14 שנה בניתוק רגשי ופיזי לאורך מרבית התקופה, השופטים שדנו בתיק (זלברטל עמית ויורם דנציגר) הכירו באופן עקרוני בדוקטרינת השיתוף מכוח הדין הכללי, אך נחלקו באשר לקריטריונים הנדרשים להכרה בשיתוף הספציפי. כאשר בעניין זה יש לציין, כי אף בדירת המגורים המשותפת, פעמים שהפסיקה תכריע באופן דווקני בהתאם לחוק יחסי ממון, קרי, נכס שהגיע ע"י אחד הצדדים בטרם הנישואין ישאר על שמו ולא יתאזן בין בני הזוג.[51]

שיתוף בזכויות: סיכום ביניים

עד כה ראינו כי משטר הלכת השיתוף חל על זוגות אשר נישאו לפני 01.01.1974 וכן על ידועים בציבור. משטר זה מחיל את השיתוף לגבי הרכוש אשר נצבר במאמץ משותף במהלך חיי הנישואים באופן מיידי מעצם הנישואים עצמם. לעניין נכסים חיצוניים שנצברו ממקור כספי נפרד וכן שהגיעו מכספי ירושה ומתנה, הם יכולים להיכלל ברכוש המשותף מכוח הלכת השיתוף כאשר הרכוש הוטמע לאורך השנים בכלל הרכוש המשותף ונעשו ל"בשר אחד". זאת מכוח העובדה שבני הזוג ניהלו משק בית משותף במשך שנים וכל אחד מבני הזוג תרם את תרומתו לרווחת בני הזוג. כמו כן ראינו כי לעניין ידועים בציבור יחול משטר הלכת השיתוף אלא שלגביהם נידרש בני הזוג להוכיח דבר מה נוסף המראה כי התכוונו בני הזוג ליצר שיתוף בנכסיהם.

לעומת זאת בהתייחס לזוגות שנישאו לאחר 01.01.1974 עליהם יחול משטר איזון משאבים. משטר זה מהותו בשיתוף בנכסים אשר נירכשו במהלך הנישואים אך למעשה מדובר בשיתוף בנכסים דחוי קרי השיתוף יחול בין בני הזוג בעת פטירה או גירושין. כמו כן ראינו במשטר איזון המשאבים לגבי נכסים ספציפיים שעל אף האמור בסעיף 5א1 יחול השיתוף לגבי נכסים חיצוניים אלו מכוח הדין הכללי אך הטוען לכך עליו להביא ראיות המוכיחות כי הייתה כוונת שיתוף בין בני הזוג בנכסים אלו. זאת ועוד, ראינו כי לעניין דירת מגורים שהיא גולת הכותרת של שיתוף בנכסים רף ההוכחה הוא נמוך יותר ומספיק שבני הזוג חיו בדירה מספר שנים וכן מימנו את חלקה ביחד בכדי שיחול עליה משטר איזון המשאבים.

אחריות בן הזוג לחובות בן זוגו- שיתוף בחובות

לאחר שהראנו כי הלכת השיתוף וחוק יחסי ממון מקימים לבני זוג שותפות בזכויות, ניגש למפגש הנפוץ והטעון ביותר בין צדדי ג' לבין דיני השיתוף הזוגי אשר קורה במקרים של עימותים בין נושיו של בן זוג חייב לבין זוגו של החייב. לעניין סוגיה זו יש לציין כי דיני המשפחה אינם קובעים אחריות ישירה של אדם לחובות בן זוגו. במילים אחרות- דיני המשפחה אינם מקימים "זכות" כלפי צד ג' שכנגדה מוטלת "חובה" של בן זוג. תכליתם של דיני המשפחה היא לקדם מטרות בדיני המשפחה. משכך הלכת השיתוף בנכסים ובחובות נועדה להגן על הצד החלש במשפחה במישור מערכת היחסים הפנימית, מתוך מטרה לעשות צדק עם בני הזוג בינם לבין עצמם. ועל כך דיני המשפחה לא נועדו להגן על צדדי ג'." [52]

המלומד שחר ליפשיץ, עומד על כך שניתוח מדוקדק של יחסי נושים ובני זוגם של חייבים יגלה כי העימות בין נושיו של חייב לבין בן זוגו של החייב עלול לחול בשלושה מישורים מרכזיים:

המישור הראשון, עוסק בנושה שמעונין להיפרע מנכסים שרשומים על שם החייב ואילו בן הזוג שאינו רשום באופן פורמלי מבקש למנוע את העיקול ו/או המימוש, שכן לטענתו למרות היעדר רישום פורמלי יש לו זכויות במחצית מהזכויות של בן הזוג. מישור זה מכונה בשם "הזכויות הנוגדות" שכן לטענת הנושה זכותו גוברת שכן הוא הסתמך על המרשם הפורמלי.

המישור השני, עוסק ב"שיתוף בחובות" כמשמעו, כלומר נושה הטוען שכשם שיש בין בני הזוג שיתוף בזכויות כך יש ביניהם שיתוף בחובות. על כן במקרה של חובות של בן זוג אחד הוא יבקש לראות בבן הזוג של החייב המקורי חייב נוסף, במקרה שכזה במידה והנושה יבקש להיפרע מבן הזוג מחמת אחריות המשותפת, הוא עלול לבקש להיפרע אף מהנכסים החיצוניים של בן הזוג.

המישור השלישי, עוסק במאבק בין נושים לבין בני זוגם של חייבים עת הם מבקשים לממש "את השיתוף בזכויות" ולהיכנס בנעלי החייבים ולגבות במקומם את הזכויות שיש להם מדין השיתוף הזוגי.

ניתן לשאול עד כמה ואם בכלל מערכת דיני הנישואין והשיתוף מקימה "שיתוף בחובות"? כפי שנראה להלן השיתוף בחובות הוא הצד השני של מטבע השיתוף בזכויות והוא מגלם את התפיסה שלפיה השיתוף המשפחתי מתקיים לא רק בשעת רווחה כי אם גם בשעת מחסור כלכלי. כפי שנאמר בפרשת טווינקו[53] "בני הזוג שותפים הם לא רק לרווחים ולזכויות כי אם גם להפסדים ולחובות".

האם חזקת השיתוף בחובות חלה כלפי צד ג' – המישור הראשון

מכוח חזקת השיתוף קיימת ערבות הדדית בין בני זוג לנשיאה משותפת בחובות, במישור הפנימי בינם לבין עצמם. הרי שיש לשאול האם ערבות זו חלה אף כלפי צד צד ג'. כלומר, האם נושה יכול להיכנס בנעליו החייב ולבוא בדרישה לכיסוי החובות מעצם הערבות הדדית הקיימת בין החייב לבין זוגו. המלומד ליפשיץ עומד על כך שנושא מעמדם של צדדי ג' כרוכשי זכויות בנכסי משותפים הרשומים על שם אחד מבני הזוג עבר טלטלות רבות, בעבר הועלתה טענה שחזקת השיתוף חלה אך ורק בין בני זוג ואינה חלה במישור החיצוני ולכך צד ג' היה רשאי להיפרע מכל הנכס, כאשר בן זוגו של החייב לא היה יכול לטעון לשיתוף בנכס זה[54]. כיום הפסיקה קבעה, לפחות בכל הנוגע לבית המגורים המשותף, כי פעולה משפטית הנוגעת לבית המגורים המשפחתי אינה יכולה לשלול זכויתיו של בן הזוג הלא רשום[55].

ניתן לומר, כי כיום לאחר פסק דין אהרונוב[56] בפסיקה התגבשה התפיסה כי חזקת השיתוף מעניקה לבני זוג זכות שביושר מעין קנינית המעניקה לבן הזוג זכויות קניניות בנכסים של בן הזוג הרשום.

הנושא אף נהיה מורכב ביותר כאשר ישנו עימות בין בן הזוג הלא רשום לבין רוכש הזכות במקרקעין.[57] לעניין זה נאמר בפרשת גיברשטיין[58]:

"לדידי ספק רב מאוד הוא, אם חזקת השיתוף בנכסים חלה, בנסיבות המקרה שלפנינו, בהיפוך הדברים, גם על חזקת השיתוף בחובות, כשאין מדובר בחייב שפשט את הרגל…או ביחסים הפנימיים שבין בני-זוג, אלא בקביעת הלכה, שבאה לזכות נושה מן ההפקר בחייב נוסף… גם לא הוברר לי, על מה מבוססת הטענה, שהלכת השיתוף בחובות יוצרת דווקא חיוב סולידרי של החייב ואשתו כלפי הנושה"[59].

בפרשת עצמון[60], נאמר כי שאלה זו הועלתה בעבר בכתבי מלומדים… גם בית המשפט התייחס לא אחת לשאלה זו , ברם התשובה שניתנה לשאלה זו אינה אחידה. בפרשת בן צבי[61],בית המשפט המחוזי קבע כי חזקת השיתוף בחובות תקפה גם כלפי צד ג'[62]. בעניין אהרונוב[63], השופטת שטרסברג כהן קבעה כי אם צד ג' מבקש לחייב אדם בחוב של בן זוגו, עליו הנטל להקים ביסוס עובדתי לכך, ולהוכיח את מעורבותה של האישה ביצירתו של החוב, על מנת ליצור יריבות ישירה בין נושה הבעל לבין האישה[64]. ככלל, מידת ההוכחה הנדרשת כדי לסתור את חזקת השיתוף בחובות היא של נטיית מאזן הסתברויות[65].  בעניין ארנון,[66] נפסק כי שיתוף בחובות יעשה רק במסגרת מערכת היחסים הפנימית בין בני הזוג ולא בתביעה של צד ג' כנגד בן זוג של החייב. בעניין שופר סלולר[67], נקבע כי בדרך כלל כל בן זוג אחראי באופן אישי לחובותיו. סטייה מכלל זה אפשרית רק כאשר קיימת הוראה אחרת כלשהי של הדין האישי או אם ניתן להטיל אחריות הדדית כזו במסגרת הוראות הדין הכללי. אין למצוא עילה או מקור משפטי להרחבת האחריות בין בני זוג מעבר למערכת דיני המשפחה. גישה מצמצמת לפיה אין להכיר בחזקת השיתוף בחובות מחוץ למערך היחסים הזוגי באה לידי ביטוי בדברי כב' השופטת חיות בפרשת לוין כרם[68]:

"… קשר הנישואין אינו מקים כשלעצמו, מניה וביה, חזקה בדבר שיתוף בנכסים וודאי שאיננו מקים חזקה בדבר שיתוף בחובות. זאת ועוד, ההלכה בדבר שיתוף בחובות חלה במישור היחסים הפנימיים שבין בני הזוג, והיא נועדה לעריכת החישוב ביניהם בשלב פירוק קשר הנישואין וחלקות הרכוש המשותף…. לעומת זאת, גישתו של בית המשפט המחוזי שלפיה יש ליישם הלכה זו במתחם החיצוני, קרי במערך היחסים שבין בני הזוג ובין נושיו האחרים של פושט הרגל או הנאמן, אין לה עיגון בהלכה הפסוקה."

המלומד דויטש בספרו בהתייחס לשאלה זו, כ"שאלה קשה שטרם נפתרה" והיא "אם השיתוף בחובות, יש בו כדי לחדש חידוש באשר לשאלת היריבות כלפי הנושה. דהיינו, האם נושה של בן-הזוג אשר התחייב כלפיו ישירות, רוכש עילה גם כלפי בן הזוג האחר, או שמא המדובר רק בזכות של בן הזוג שהתחייב, להשבה מבן-הזוג האחר?"[69]

יפים לעניין זה דברי כב' השופטת יהודית שיצר[70]:

"…חזקת השיתוף אינה מקור עצמאי ליצירת חיוב, או ערבות לחובותיו של בן הזוג. ערבות לחיוביו של אחר נוצרת אך ורק בדרך שנקבעה בחוק הערבות.. היא קמה בהסכם בין הערב ובין הנושה, או בהתחייבות של הערב שנמסרה עליה הודעה לנושה… לא לחינם דורש החוק יצירת קשר ישיר בין הנושה לערב, שכן הערב חושף עצמו לסיכונים שיצר החייב, מבלי לזכות בתמורה זה זכה החייב…"

פרשת טווינקו, פסק דין בני הזוג שלם

בעניין טווינקו שנחשב לפסק הדין המנחה בנושא, בית משפט העליון ביקש להשיב על שאלה מורכבת זו, כאשר שם דובר על דירות מגורים שהייתה רשומה כולה על שם החייב, וכאשר נושה ביקש לגבות את החוב מדירת המגורים, האישה טענה לבעלות על חצי מהנכס וכי זכותה קודמת[71].

בפרשת שלם, בית המשפט העליון ערך הבחנה בין חובות עסקיים לחובות משפחה לעניין מימוש נכס משפחתי. כאשר בכל הנוגע לדירת המגורים המשפחתית, קמה לאישה זכות מיידית בדירת הבעל, מעצם החלת חזקת השיתוף בין בני הזוג. לפיכך על העורך עסקה עם הבעלים הרשום לדעת כי הדירה כפופה לזכויות הזוגיות של בן זוגו, ואם התעלם מזכות זו, הדבר נחשב לחוסר תום לב. ומאידך מלבד מקרים חריגים ביותר, הותרת הרישום הפורמלי על שם אחד מבני הזוג, לא ייחשב הדבר כחוסר תום לב או כאשם תורם. תוצאת פסק דין היא כי בהתנגשות בין רוכש זכות או מעקל במקרקעין לבין בן הזוג הלא רשום ידו של בן הזוג תהיה על העליונה.

להבדיל מדירת המגורים וכן נכסים מרכזיים שיש להם השפעה ניכרת כלכלית ורגשית על הנישואים ועל בני הזוג, לאישה לא קמה שותפות מיידית בנכסים אחרים טרם יְאָרֵע "מועד קריטי" בחיי בני הזוג. הנשיא בדימוס אהרון ברק מציין שורת אירועים שונים שיכולים להיחשב כ"מועד קריטי" בחיי הזוג כגון: משבר בחיי הנישואין, מות בן הזוג, פשיטת רגל, אירוע כלכלי חריג של אחד מבני הזוג (רשימה פתוחה). קיומו של מועד קריטי יקבע על פי שיקול דעתו של ביהמ"ש שיבחן נסיבותיו של כל עניין ועניין אם יש בהם להחיל "מועד קריטי" בחיי בני הזוג.

כך לדוגמא קבע הנשיא בדימוס ברק, כי בנדון של 'בני הזוג שלם', כי על אף "הטראומה הכלכלית" שאירעה לבני הזוג עקב חובות הבעל. הרי שטרם אירע "מועד קריטי" בחיי בני הזוג, זאת בהתבסס על העובדה כי על אף האמור עדיין חיים בני הזוג בהרמוניה ביניהם. משכך קובע פסה"ד בעניין שלם, כי לא התגבשה חבותה של האישה בחובות הבעל. ואין הנושים יכולים לממש את זכויות האישה בדירה. השופט ברק קובע כי אלו היו מחליטים בני הזוג שלם להיפרד. אזי עצם פרידתם הייתה נחשבת ל"מועד קריטי" המחיל שותפות בחובות בכלל נכסיהם ובכללם חובות הבעל. ואזי היו רשאים הנושים לממש את חלקה של האישה בדירה, מכוח התגבשות חבותה בכלל החובות. פסק הדין מעורר מצב מעניין בהחלת זכויות וחובות מכוח הלכת השיתוף. שהרי מחד לעניין זכויות האישה בדירת הבעל פסה"ד קובע כי זכויותיה קמות מיידית מכוח חזקת השיתוף ומאידך לעניין נשיאת האישה בחובות העסקיים של הבעל פסה"ד קובע כי חבות זו מתגבשת רק מעת בו אירע "מועד קריטי" בחיי בני הזוג.

השופט ברק מודע כי שיטתו בדבר משטר רכושי מורכב זה מעוררת קשיים ומשכך הוא כותב בפסה"ד: "אין לכחד, גישת הביניים יוצרת משטר רכושי מורכב. היא מחייבת הבחנות בין סוגים של נכסים בתחומי פעילות ובין תקופות זמן שונות. אין מנוס מכך. הגשמת התכליות השונות של הלכת השיתוף, במציאות החיים בישראל, אינה יכולה למצוא ביטוי במשטר שיתוף פשטני וחד מימדי"[72].

תוצאות פסה"ד מביאות למסקנה מעשית. כי זוג שיש לו חובות עסקיים שנוצרו בידי בן הזוג האחד. הרי שאסור לזוג שכזה להיפרד לעולם אם ברצונם לשמור לילדים את חלקו של בן הזוג האחר בדירה. ומשכך ניתן לקבוע כי השלכות פסה"ד בעצם מחתנות בני זוג ב"חתונה קתולית" בעל כורחם.

מימוש נכס עסקי מכוח חוב עסקי

פסק דין נינקשווילי[73] הוא פסק דין חשוב העוסק בשאלת מימוש נכס עסקי מכוח חוב עסקי הרובץ עליו. הלכת נניקשווילי פורשה לאורך השנים על ידי בתי המשפט המחוזיים כמי שמחילה את ערבותם ההדדית של בני הזוג לנשיאה בחובות המשותפים אף למישור היחסים החיצוני קרי, צד ג'. במילים אחרות בתי המשפט פירשו כי הלכה זו מאפשרת לנושי החייב אף לפנות אל בן זוגו לשם גביית חובם. בית המשפט קבע כי האישה חבה בחובותיו העסקיים של בעלה מכוח חזקת השיתוף החלה על בני הזוג. בית המשפט קבע כי מאחר ועל שם האישה לא היו רשומות שום זכויות ברשם המקרקעין הרי שנושי הבעל לא יכלו לדעת מלכתחילה בדבר זכויותיה בנכס זה. מפסק הדין עולה, כי כאשר בפני בית המשפט עומדת סוגיה של מימוש נכס עסקי המשותף לשני בני הזוג לצורך פירעון חוב עסקי אשר נוצר רק בידי אחד מבני הזוג. הרי שבית המשפט יורה כי ניתן אף להיפרע מחלקו של בן זוגו של החייב בנכס זה, זאת לאור הלכת השיתוף החלה על בני הזוג אשר מכוחה חלה ערבות הדדית של בני הזוג לנשיאה משותפת בחובות ובכללם חובות עסקיים שנוצרו בידי אחד מבני הזוג[74].

המלומד ליפשיץ[75] עומד על כך שכמעט כל פסקי הדין לא התקבלה טענת שיתוף בחובות לטובת צד ג' אלא אם כן התביעה עסקה בנכס שבעניינו נתבע שיתוף בזכויות.[76] במאמר מוסגר יצוין, כי הפסיקה נתקלה בקושי מיוחד כאשר עוסקים בזכויות מתנגשות בין זכויות הידועים בציבור לבין רוכשים או נושים בזכויות הרשומות על בן זוגו הידב"צ החייב.[77]

משמעותו המעשית והמשפטית של "מועד קריטי" בחיי בני הזוג?

השופט ברק מסביר, כי על פי גישת הביניים, השיתוף בכלל הזכויות והחובות למעט הנכסים המשפחתיים הוא בבחינת שיתוף קנייני דחוי אשר מתגבש רק עם קיומו של 'מועד קריטי'. משכך אין בו הקנייה מיידית של זכויות בן הזוג האחד לבן הזוג האחר מכוח הלכת השיתוף. גישת הביניים, אינה משמיעה שיתוף מיידי ומלא ספציפי ביחס לכל נכס ונכס במהלך היומיומי של חיי הנישואין. היא אף לא משמיעה ניהול משותף, ברמה היומיומית, של נכסי הרכוש המשותף. עם כך רק החל מהתרחשות של 'מועד הקריטי' מתגבש השיתוף בכלל הזכויות והחובות בין בני הזוג, כאשר כל אחד מבני הזוג זוכה במחצית הזכויות עליהן חל השיתוף, בכפוף לסילוק כלל החובות החלות על בני הזוג בנוגע למסת הנכסים המשותפים.

ובהמשך, אומר הנשיא ברק[78]:"אכן, התגבשות השיתוף ופירוקו נעשים כמכלול שלם עם התרחשות האירוע הקריטי. במועד זה מופעל המשפט הפרטי, ומכוחו הופך בן הזוג השני לבעל נכסים או זכויות, לפי העניין". כיצד, בפועל, באה קונסטרוקציה זו לידי ביטוי ביחס לחובות?

על כך משיב השופט ברק:

"עם גיבוש השיתוף ובהינתן הסכמת הנושה, מחצית החוב עוברת לבן הזוג השני. השיתוף בחובות מקים יריבות ישירה בין שני בני הזוג לבין הנושה. בהעדר הסכמת הנושה, המחאת החבות אינה תקפה כלפיו ולנושה זכות נגד בן הזוג שהתחייב כלפיו ישירות. אין הוא רשאי לתבוע את בן הזוג האחר. עם זאת, במערכת היחסים הפנימית בין בני הזוג, נוצרת התחייבות (אובליגטורית) של בן זוג אחד כלפי בן הזוג האחר ליטול על עצמו מחצית מן החבות".[79]

"מועד קריטי" והשלכותיו

כאמור בפרשת טווינקו הובאו מספר דוגמאות של "מועדים קריטיים". מועד קריטי במישור היחסים בין בני הזוג, למשל מות אחד הצדדים או המועד בו קיימת סכנה גירושים לנוכח משבר חמור בין בני הזוג. מועד קריטי הנובע ממקור חיצוני "טראומה כלכלית"- כגון "חיסול" נכסיו של אחד מבני הזוג, פעולה כלכלית חריגה תוך הפרת חובת האמון כלפי בן הזוג השני או כניסתו של בן זוג להליכי פשיטת רגל.

האם כל אירוע כלכלי נחשב כמועד קריטי?

אולם לא כל אירוע כלכלי נחשב "מועד קריטי" בפסק הדין שלם, חיובו של הבעל הגיע ל-900,000 ₪ ועדיין, בית המשפט קבע כי מאחר ובני הזוג חיים בהרמוניה לא התגבש "מועד קריטי"." בחיי בני הזוג וע"כ קיומו של "המועד הקריטי" יקבע ע"י בית המשפט ממקרה למקרה לפי נסיבות העניין…". ואולם ישנה פסיקה כי פתיחת תיק הוצל"פ בסכום גבוהה נחשב מועד קריטי, כך לדוגמה השופט תמיר מיכאל חיווה דעתו כי:

"בעקבות פסק הדין (פרשת טוונקו) ניתן לקבוע כי פתיחת תיק הוצאה לפועל בגין סכום גבוה מאוד, ריבוי תיקי הוצאה לפועל כנגד אחד מבני הזוג, פתיחת תיק איחוד כנגד חייב בלשכת ההוצאה לפועל או הכרזת חייב כמוגבל באמצעים, יכולים אף הם בנסיבות מסוימות להוות "מועד קריטי" לצורך החלת הלכת השיתוף בין בני זוג, לא רק בזכויות אלא גם בחובות."[80]

האם בריחת החייב מהארץ נחשבת כ"מועד קריטי" בין בני הזוג?

בפרשת טווינקו בית המשפט העליון אימוץ את גישת הביניים לפיה ככל שמדובר בחובות כלליים של אחד מבני הזוג, הרי גיבוש חבותו של בן הזוג האחר הוא עם התרחשות "אירוע קריטי". רק שיתוף בנכסים בעלי אופי משפחתי מובהק, ובראשם דירת המגורים, מתגבש במועד בו מתמלאים התנאים של הלכת השיתוף, כלומר ניהול אורח חיים תקין ומאמץ משותף, ואין הוא נדחה ל"מועד הקריטי" של משבר בחיי הנישואין.[81]

יצוין, כי זכותו של בן הזוג מכל הלכת השיתוף בדירת המגורים אינה נעלמת אף כאשר בשלב מסויים לאחר התגבשותה של הזכות עברו בני הזוג לדור בדירה אחרת, מכאן שאם בשלב רישום המשכנתה התגבשה כבר זכותו של בן הזוג, אז ידו של בן הזוג תהיה על העליונה.[82]

תחרות בין נושים לבין זכות בן הזוג בדירת המגורים

כאמור לעיל בפרשת בן צבי נקבע כי זכותה של בת זוג על פי הלכת השיתוף, גוברת על זכותו של נושה מכוח התחייבות למשכנתא. עמד על כך הנשיא שמגר באותה פרשה:

"כאשר מדובר בדירת מגורים, והצד השלישי יודע כי מי שהנכס רשום על שמו יש לו בת-זוג או בן-זוג הדרים עמו, מתהפכת ההנחה, ועל צד ג' לבדוק, מעבר לרישום, מה זכויותיהם של בן הזוג או בת הזוג המתגוררים בדירת המגורים. ההגנה על זכויות צד ג' בעיסקה לגבי נכס שהוא דירת מגורים מטילה נטל על צד ג', המחייבו בבדיקה ראויה יזומה מצדו, מעבר להסתמכות על הרישום על – פי דין. אני מבקש להדגיש כי דבריי מתייחסים לדירת מגורים בלבד."

באשר לנטל ההוכחה, קבע השופט א. ברק, כי כאשר יש סכסוך בנוגע לדירת מגורים בין נושה לבין אחד מבני הזוג, מוטל הנטל על צד ג' לשלול את קיומו של השיתוף בנכסים. שכן, קיימת חזקה לפיה כל נושה יודע כי דירת מגורים, אפילו שהיא רשומה רק על אחד מבני הזוג, משותפת לשני בני הזוג[83].

מימוש נכס הרשום על שמו של החייב (במשטר איזון משאבים)

כאמור לעיל, סעיף 4 לחוק יחסי ממון קובע כי:"אין בכריתת הנישואין או בקיומם כשלעצמם כדי לפגוע בקניינים של בני הזוג, להקנות לאחד מהם זכויות בנכסי השני או להטיל עליו אחריות לחובות השני". אולם, כפי שהראנו לעיל בחלקה הראשון של העבודה תחולתו של הסדר איזון משאבים אין בו כדי למנוע יצירת שיתוף בנכס ספציפי, ובמידה ומתקיים שיתוף בנכס ספציפי, הרי שמכוחו עשוי אף לחול שיתוף בחובות הנובעים מאותו נכס. כאמור הסדר איזון משאבים, מקיים שיתוף אובליגטורי דחוי שמשמעותו הפרדה מוחלטת של נכסי בני הזוג במהלך חיי הנישואין. וכי כל עוד לא פקעו הנישואין הרי שלא קמה זכות תביעה לביצוע איזון המשאבים ומכוחו אף שותפות בחובות. משכך התעוררה השאלה כיצד יש ליישם את דיני העסקאות הנוגדות בין בני זוג עליהם חל חוק יחסי ממון? הנושא הועלה לראשונה בפרשת שמחוני[84] שם השופט רובינשטיין הבחין בין זוג הפועל מכוח חזקת השיתוף לבין זוג הפועל מכוח חוק יחסי ממון. כאשר בחזקת השיתוף הנשענת על הסדר משפטי כללי שאין צורך לבדוק כל מקרה ספציפי לגופו, לעומת זאת בני זוג עליהם חל חוק יחסי ממון ככל שקיימת זכות בתוך חיי הנישואין אין זה אלא משום הכרה ביחסים ספציפיים שעליהם יש להחיל את הדין הכללי, ממילא יש לומר כי זוגות שחל עליהם הסדר יחסי ממון אין לצפות מהנושה לדעת על ההסדר הספציפי הנ"ל. למרות זאת באותו מקרה בית משפט העליון קבע, כי כיון שמדובר בבנק שהחתים אישה על ויתור מבלי לגלות לה את המשמעות לכך, הבנק לא עמד בדרישת חובת הגילוי הנדרשת.

לעניין זה ראוי לציין את דברי השופט שנלר, בעניין פלוני[85], שם בית המשפט המחוזי קבע כי בהתאם לחוק יחסי ממון, כאשר מדובר בזוג שנישא לאחר שנת 1974, חלות ההוראות שבחוק תחת הלכת השיתוף. הוראות החוק מדברות על איזון משאבים, שמשמעותו משטר של הפרדה של נכסי בני הזוג, ולכן בדרך כלל, אין בן זוג אחד אחראי לחובות בן זוגו. רק בעת פקיעת הנישואין ורק במישור היחסים הפנימיים שבין בני הזוג.

לעיל הבאנו את פרשת בן צבי לענין תחרות בין נושים לזכויות בן זוג בדירת המגורים, למרות שהפרשה שם עסקה בבני זוג שחלה עליהם חזקת השיתוף, ואולם בפרשת בן גיאת, נקבע כי הדברים נכונים גם כאשר מדובר בבני זוג שמשטר איזון משאבים חל עליהם, מכוח ההלכה שהכירה בשיתוף בנכס ספציפי, בפרט כאשר מדובר בדירת מגורים של בני הזוג.[86] כך גם נפסק לאחרונה ממש בפסק דינו של בית משפט המחוזי בחיפה.[87] שם בערכאת הערעור, הועדפה זכות הבן זוג הלא רשום שסבורים אנו כי על המשיבים היה להיות מודעים לאפשרות שלדירה בעלים נוסף מכוח הדין אף שאין לדבר ביטוי מפורש ברישום.[88]

בעמ"ש (ת"א) 40459-10-10[89], שדן בחבות אישה לחובות אשר יצר בעלה, כשמדובר בבני זוג שנישאו לאחר חוק יחסי ממון, ציין השופט י' שנלר, לגבי אותם מקרים בהם הוכחה כוונה מיוחדת בין בני זוג לשיתוף קנייני בנכס ספציפי, שיכול והוכחת הכוונה בנושא הזכויות יהיה בה להשליך גם על השאלה של אחריות של בן הזוג לחובות אותם נטל בן הזוג האחר בקשר לאותו נכס, אשר ביחס אליו הוכחה כוונת שיתוף ספציפית[90]. ואולם באשר לשיתוף כללי בחובות שלא קשורים לנכס ספציפי אין מקום לדון כאשר מדובר בזוגות שנישאו לאחר 1974, אלא אם כן לאחר גירושין או מוות במסגרת איזון משאבים, כדברי דעת המיעוט של השופט א' רובינשטיין בפרשת בן גיאת[91]:

"כיון שהטענה היא לשיתוף נקודתי-ספציפי בדירה (ובדירה בלבד)- אין סיבה לדון בטענה (שהועלתה גם בענייננו) לגבי שיתוף כללי וגורף בחובות: "משאין המדובר בחזקת השיתוף, שכן בני הזוג נישאו לאחר שנת 1980, אלא בשיתוף בנכס ספציפי, אין מקום לשיתוף בחובות..הטענה לשיתוף בחובות עשויה הייתה להיות רלבנטית אילו חלה הלכת השיתוף ..ואולם, בהעדר אינדיקציה ספציפית לכוונת שיתוף בחובות לפי הדין הכללי, ובפרט שעה שאין מדובר בחובות הקשורים לדירה … אין שיתוף כאמור בחובות נובע מעצם הכוונה הנקודתית לשיתוף בדירה."

יודגש, כי לעומת דעת המיעוט של השופט רובינשטיין, דעת הרוב בקשה להחיל את העקרונות שנקבעו בפרשת טווינקו, שנאמרו לעניין בני זוג שחזקת השיתוף חלה עליהם[92].

בפרשת דוד[93] השופט גרוסקופף הבהיר כי הלכת השיתוף כפי שנקבעה בהלכת טווינקו, חלה ביחס לזוגות שנישאו לפני 1.1.1974 וכן ביחס לידועים בציבור. לעומת זאת, ביחס לזוגות שנישאו לאחר 1.1.1974 קרי, מועד כניסתו לתוקף של חוק יחסי ממון, חל משטר רכושי שונה הנגזר מהוראותיו של החוק החדש. בניגוד לחזקת השיתוף, שפותחה כאמור בפסיקה, סעיף 4 לחוק יחסי ממון, קובע כי :

"אין בכריתת הנישואין או בקיומם כשלעצמם כדי לפגוע בקניינים של בני הזוג, להקנות לאחד מהם זכויות בנכסי השני או להטיל עליו אחריות לחובות השני".

חרף האמור המחוקק קבע כי בהיעדר הסכם ממון, לכל אחד מבני הזוג תעמוד הזכות לאיזון משאבים עם פקיעת הנישואין. זכות זו קובעת כי "עם פקיעת הנישואין עקב גירושין או עקב מותו של בן זוג זכאי כל אחד מבני הזוג למחצית שווים של כלל נכסי בני הזוג"[94]. משכך משמעות הדברים היא כי כל עוד הנישואים לא פקעו, משמע לנושי החייב לא קמה הזכות לתבוע את ביצועו של איזון המשאבים בין בני הזוג, משכך מתעורר הקושי להצהיר על זכויותיו של החייב ובן זוג (קל וחומר במקרה בו בן הזוג אינו רשום) ולהורות על עיקולן ומימושם. כמו כן מלשון סעיף 5 לחוק עולה בבירור, כי כל עוד נישואי בני הזוג לא פקעו, הרי שטרם הגיע המועד לדרישת ביצוע איזון משאבים בין בני הזוג, אשר רק מכוחו נקבע דבר רכושם המשותף ובכללם אף החובות המשותפים כאמור.

עם כך כל עוד לא קמה לבן זוגו של החייב הזכות בכלל נכסי בני הזוג המשותפים. הרי שטרם התגבשה חבות בן הזוג בחובת המשותפים, ובכללם חובותיו של החייב לצד ג'. יתירה מכך, כל עוד לא חל איזון משאבים בין בני הזוג הרי שנושי החייב אף לא יוכלו להיפרע מחלקו בנכסי בני הזוג המשותפים, זאת לאור העובדה כי השיתוף בנכסים אלו קם רק עם ביצועו של איזון המשאבים.

לאור האמור הרי שכל עוד לא בוצע איזון משאבים בין בני הזוג, נושי החייב יוכלו לממש רק את נכסי החייב שאינם כלולים במסגרת נכסי האיזון של בני הזוג. אמנם לעניין הבחנה בפרשת טווינקו ל-"מועד קריטי" נראה כי הבחנה זו חלה אף על זוגות שנשאו לאחר 1974 לעניין זה ראה דבר השופט תמיר מיכאל[95]

"בין אם מדובר בבני זוג שנישאו לפני ה- 1/1/74 ובין אם מדובר בבני זוג שנישאו לאחר אותו מועד, חזקת השיתוף, כמו גם חוק יחסי ממון, באים להסדיר בראש ובראשונה את כלל הזכויות והחובות של שני בני הזוג שנצברו במהלך חייהם המשותפים במישור שבין בני הזוג לבין עצמם. על כן וכפי שיפורט בהמשך, אין בהלכת השיתוף או בהוראות חוק יחסי ממון כדי לפגוע בזכויותיו של נושה צד שלישי לנקוט בהליכי הוצאה לפועל כנגד מיטלטלין אשר בבעלותו או בחזקתו של חייב[..] מכאן שגם אם הלכת השיתוף לא חלה במובנה המקובל, קרי בהתייחס לבני זוג אשר נישאו לפני ה- 1/1/74, עם התרחשותו של "המועד הקריטי" אשר הוזכר בעניין טווינקו, חוזרת וחלה הלכת השיתוף באשר לזכויות וחובות בני הזוג, אף בהתייחס לבני זוג אשר נישאו לאחר ה- 1/1/74." (הדגשה שלי)

מתווה ראוי לזכויות נוגדות – המישור הראשון

למעשה, הסדר השיתוף הדחוי הקיים בחוק יחסי ממון הוא בעייתי ביותר, שכן הוא מאפשר לבעלים הראוי לפעול כרצונו בכל הנכסים הרשומים על שמו ובכך להזיק לבן הזוג, מכיון שהחוק אינו נותן פיתרון, לא ניתן אלא להמליץ על שני כללים שאת המכנה המשותף שלהם ניתן לדלות מהפסיקה[96], הכלל הראשון, בכל נכס משפחתי לא יהיה נראה שום תוקף לעסקה ללא הסכמת שני בני הזוג וממילא בכל הנוגע לרכישת נכסים במקרעין וכן משכון נכסי מקרקעין, נראה שיש להחיל קו אחיד שבו זכויותיו הלא רשומות של בן הזוג יגברו. ניתן לומר שבבחינת מונע נזק היעיל ביותר. בכל הנוגע לעסקת נדל"ן, ניתן לומר שיש כיום מודעות אצל עורכי הדין שעוסקים בנדל"ן וכן בפקידי הבנק למשכנתאות, שיש צורך בהסכמת בן הזוג בכתב בכדי שעסקה תהיה תקיפה ללא עוררין.

הכלל השני, היות ועסקינן במשטר שיתוף דחוי, מי שמנהל בפועל את הנכסים העסקיים במידה ורשומים על שמו יוכל לקבל ההחלטות בבלעדיות שיהיו תקפות כלפי צד ג'.[97]

עם זאת ברור שכל זמן שלא יהיה תיקון לפסיקה או הלכה מנחה ברורה של בית משפט העליון, במקרה של זכויות נוגדות, כגון מימוש עיקול של צד ג', יהיה הבדל בין דירת מגורים לבין דירת השקעה, שכן בעוד הפסיקה ביכרה את זכותו של בן הזוג מול נושה שהוא צד ג' בדירת המגורים, במקרה של נכס להשקעה בית המשפט יצטרך לבחון כל מקרה לגופו, כאשר באופן הנכס להשקעה הוא הנכס המרכזי של המשפחה, יתכן ותהיה עדיפות לבן הזוג הלא רשום.[98]

היקף השותפות בחובות- המישור השני

השיתוף בחובות הוא הצד השני של מטבע השיתוף בזכויות והוא מגלם את התפישה שלפיה השיתוף המשפחתי מתקיים לא רק בשעת רווחה כי אם גם בשעת מחסור כלכלי. כפי שנאמר בפרשת טוונקו[99] "בני הזוג שותפים הם לא רק לרווחים ולזכויות כי אם גם להפסדים ולחובות". לעניין זה יפים דברי השופט ברנזון בפרשת מוסטוף[100]:

"בכל סוג כזה של שותפות, האחריות המשותפת לחובות המשפחה היא תוצאה טבעית מהשותפות ברכוש והולכת עמה באופן מקביל. בשותפות כללית, האחריות לחובות גם היא כללית וחלה על כל החובות שנעשו ברכישת נכסי המשפחה בניהולם וכן לקיום חיי המשפחה ולקידום האינטרסים שלה. בשותפות מוגבלת או מצומצמת, החבות מקבילה לזכות.. האחריות של כל אחד מבני הזוג קיימת רק לחובות שנעשו בדרך הרגילה בקשר עם אותו רכוש השייך לשותפות, ויש לפרוע אותם מתוך אותו רכוש לפני שאחד מבני-הזוג יוכל לזכות בחלקו בהם, או באחד מהם".

בפרשת דוד[101]. בית המשפט העליון קבע כי כאשר השותפות בין בני-הזוג היא כללית בכל הנכסים ובכל העניינים, כאשר "ישנה לבני-הזוג קופה משותפת וכל הכספים מוצאים על-ידי בני-הזוג, הנכסים – אפילו נרשמו על שם אחד מבני-הזוג – הם נכסים משותפים, ומשכך שאף החובות משותפים הם, אפילו נוצרו בידי אחד מהם בלבד ורק הוא לבדו התחייב בהם, הרי שעדיין יש לראותם כחובות משותפים."

הטעם להלכת השיתוף ביחס לחובות

את הטעם הרעיוני העומד בבסיסה של דוקטרינת החלת עקרון השיתוף על חובות בין בני זוג, אנו מוצאים בשורת פסקי דין. כך לדוגמא בפסק הדין גיברשטיין נאמר[102]:

"… כל אימת שנהנה אחד מבני הזוג ממעשה ידיו של בן זוגו, מדוע יהא שותף לרווחים בלבד , ואילו בהפסדים ובהוצאות יישא בן הזוג האחר לבדו? אם מתחלק בן הזוג האחד עם בן הזוג השני במה שזה הרוויח מעסקיו, כיוון שתרם ל'מאמץ המשותף' במישור המשפחתי, מדוע לא יתחלק עמו גם בהתחייבויות בהם התחייב השני למען אותו 'מאמץ משותף'? בנדון זה מוצאים אנו את דבריו של השופט ברנזון בע"א 446/69 בעמ 820 מול אות השוליים ג:'… הצדק דורש והדעה נותנת שבן זוג אחד אינו יכול ואינו צריך להיות רק הנהנה מהשותפות עם בן הזוג השני בנכסי המשפחה בלי לשאת גם בעול החובות שנעשו בייצור או ברכישת הנכסים או בהוצאות השוטפות של המשפחה. למשל, הלוואה שנלקחה ומשכנתה שנעשתה על נכס מנכסי המשפחה, אי אפשר להעלות על הדעת שבן הזוג שאינו מופיע כלווה משום שהנכס רשום על שם בן הזוג השני יוכל לפטור את חלקו מלשמש בטוחה לפרעון החוב' ".

כמו כן בפרשת סיטין נאמר:

"חזקת השיתוף בחובות משלימה את חזקת השיתוף בנכסים. בן הזוג הנהנה מפירות השותפות עם בן זוגו, חייב לשאת בעול החובות שנוצרו במהלך החיים המשותפים. שתי החזקות הללו משקפות את תמציתו של משק הבית המשותף – ההנאה מרווחי השותפות בצד הנשיאה המשותפת בהוצאות ובהפסדים."[103]

אף בפרשת טווניקו נאמרו דברים דומים[104], מכל האמור עולה כי מקור חיוב בני הזוג בחובות נובע מעצם העובדה כי הפסיקה בקשה להחיל על בני הזוג שותפות בחובות כשם שהחילה שותפות בזכויות מכוחו של השיתוף החל בין בני הזוג בכל אחד מהמשטרים. בפרשת לוי נ' גולדברג[105] העוסק בפשיטת רגל, נקבע כי הלכת השיתוף חלה במקביל על חובות כשם שחלה על זכויות – היינו, קיימת אחריות הדדית בין בני הזוג לזכויות ולחובות כאחד, ומידת היקף השיתוף בחובות יחול באופן יחסי כפי מידת היקף השיתוף בזכויות. יש לציין כי לעומת הגישה המרחיבה בדבר החלת השיתוף בחובות,קיימת גישה מצמצת הדורשת קיומה של סימטריה בין שיתוף בנכסים לבין שיתוף בחובות[106]. כאשר לפי גישה זו, חובה להצביע על קשר ישיר בין חוב לבין נכס המהווה את מושא השיתוף על מנת שתקום חזקת האחריות בן הזוג לחובות.

שאלת חבותו של בן-הזוג, עפ"י הלכת השיתוף בחובות, כלפי נושה של בן-הזוג האחר הושארה בצריך עיון[107], זאת ועוד, ספק אם ניתן ליצור מכללא חייב נוסף לנושה בדמות בן הזוג השני, לאור ההוראה בעניין המחאת חבות, הקבועה בסעיף 6 לחוק המחאת חיובים תשכ"ט – 1969. עיקר הדיון במטריה של שיתוף בני-זוג בחובות הוא בשאלה, באילו חובות אין לחייב את בן-הזוג השני לשאת מכוח חזקת השיתוף בחובות? על כך להלן.

חובות בגין נכס מסויים

בעניין השתתפות של בני זוג בחובות כלפי צד ג', הפסיקה קבעה כי יש להבחין בין חובות שנוצרו בגין נכס מסויים לבין חובות אחרים, כאשר בכל הנוגע לנכס מסויים בגינו ניתנה התחייבות כלפי צד ג' יש שני פנים, הפן האחד, מתייחס להענקת זכות באותו נכס לצד ג' בגין ההתחייבות, בעניין זה נפסק, כי פעולה שבן זוג עשה בנכס הרשום על שמו בתום לב מחייבת גם את הצד השני, שכן זו בדיוק ההנחה שבסיס הלכת השיתוף. הפן השני הוא יצירת חובות בידי בן זוג האחד כלפי צד ג', באשר לכך נפסק כי ככל שמקור החוב הוא בנכס עצמו ובן הזוג השני טוען לזכויות בו, הרי שהחוב רובץ גם לפתחו של בן הזוג הלא רשום. הדברים גם מסתברים, ככל שבן הזוג מבקש שיכירו בזכויותיו בנכס, מכוח העובדה שהוא שותף, ממילא עליו לשאת גם בנטל החובות שנוצרו כתוצאה מרכישת/אחזקת הנכס [108].

סתירת החזקה בדבר השיתוף החובות

לאור החזקה בדבר שיתוף חובות החלה על בני זוג הפסיקה קבעה, כי בן זוג המבקש לטעון כי חוב מסוים אינו רובץ עליו ואינו נכלל הוא במסגרת מכלול החובות המשותפים. הרי שנטל ההוכחה להוכחת טענתו רובץ על כתפיו [109]. החזקה כי החובות הם חובות משותפים, היא חזקה הניתנת לסתירה. על הצד הטוען כי החוב הוא אישי ולא חוב משותף, מוטל נטל ההוכחה כי החוב הוא תוצר של פעולה חריגה של בן הזוג שאינה משרתת את היחידה המשפחתית ואף חותרת תחתיה[110]. וכדברי המשנה לנשיא ש.לוין בפרשת עמית[111]:

"אכן, הלכה פסוקה היא כי שיתוף בנכסים בין בני-זוג כולל בחובו כרגיל, לצד השיתוף בזכויות, גם שיתוף בחובות, וזאת ביחס לחובות שנצברו בדרך הרגילה על-ידי אחד מבני-הזוג בתוך תקופת השיתוף ביניהם, כאשר הם מנהלים אורח חיי משפחה תקינים, להוציא חובות שהם בעלי אופי אישי מובהק ואשר מעצם טיבם ייתכן שאין זה מן הצדק לשתף את בן-הזוג האחר בעולם. יישומם של עקרונות אלה עשוי להביא בנסיבות המתאימות לכלל מסקנה כי גם אם קמה חזקת השיתוף בחובות בין בני-זוג המנהלים משק בית משותף, עדיין תיטה הכף לעבר אי-הכללתו של חוב מסוים במסגרת החובות המשותפים, כאשר הוכח בראיות כי החוב האמור הינו תוצר של פעילות חריגה של אחד מבני-הזוג שאיננה משרתת את היחידה המשפחתית, או במקרים מסוימים, אפילו חותרת תחתיה."

חריגים להחלת שיתוף בחובות

כאמור נפסק כי חזקת השיתוף בחובות ניתנת לסתירה, וכי נטל ההוכחה מוטל על כתפי הטוען לסתירת חזקה זו כי אינה חלה על חוב מסוים או על כלל החובות[112]. באפשרות בני זוג להסכים ביניהם כי אחד מהם ירכוש נכס או ינהל עסק כלשהו באופן שיהא רכושו הבלעדי ועל סיכונו בלבד.[113] בפסיקה נאמר, כי לעניין השיתוף בחובות קיימים מספר חריגים. כך לדוגמה בפרשת לוי נאמר באמירת אגב:"מאידך, יש וחוב הוא בעל אופי אישי מובהק, ואז ייתכן שלא מן הדין ואף לא מן הצדק לחייב את בן-הזוג השני לשאת בעולו".[114]

החריגים הנמצאים בפסיקה, מתייחסים כולם למצב בו מדובר בחוב בעל אופי אישי מובהק, שלא נוצר בדרך הרגילה מעצם חיי הנישואין של בני הזוג, אלא בדרך של פעולה חריגה מצדו של בן הזוג-החייב. כך במקרה בו נוצר החוב עקב "מניפולציה כספית" של אחד מבני הזוג, או במקום בו החוב נוצר כתוצאה של הפרת נאמנות כגון הוצאות הבעל להחזקת פילגש[115] או חוב הנובע ממשחקי הימורים או עקב מעשה בעל אופי פלילי, הרי שבגין כל אלו אין כל הצדקה לחייב את בן/בת הזוג, מכוח השיתוף ולשאת בתוצאות חטאי של בן זוגו- החייב/ת .

בפסק דין נוסף נקבע[116]:

"גם בהינתן קיומה של חזקת שיתוף, עדיין לא יחוייב בן זוג בחובות בן הזוג האחר הנובעים "מפעולה אישית חריגה", מ"הוצאות אשר נעשו תוך כדי הפרת נאמנות, למשל לשם החזקת מאהב או מאהבת", וכו' ..לא אחייב את הנתבעת לשאת בהשבת כספי הגניבה רק בשל היותה בת זוגו של הנתבע ."[117]

הפסיקה קבעה כי כאשר מדובר בחוב כספי הנובע מאחריות אישית של אדם, כגון: קנס על עבירה פלילית, כי אז, בשל הכללים המשפטיים המחייבים אחריות אישית, לא יהיה זה נאות אם קנס זה ישולם על ידי שני בני הזוג[118]. בדומה לכך השופט גלעדי מבית משפט המחוזי בבאר שבע[119] קובע כי החיוב בפיצויים בשל עוולה אזרחית, אינו חוב שנוצר במהלך הרגיל של חיי הנישואים וגם אינו חוב שנוצר לצורך רכישת נכס המשמש את המשפחה ועל כן על פי הפסיקה, אין לחייב בחוב זה את בן זוגו של החייב, רק משום שהוא בעלה של האישה שחויבה באותו חוב.

בפסק הדין בעניין אהרונוב, השופטת שטרסברג-כהן הוסיפה משתנה של מעורבות האישה ביצירת החוב או ידיעה על קיום החוב.

לסיכום: בפסיקה ניתן למצוא מכנה משותף אחד, עיקרון העובר כחוט השני בכל המקרים, כי לשם החלת חזקת השיתוף בחובות על בן הזוג יש לבחון דבר טיבו של החוב האם יש לראותו כחוב משותף או כחוב בעל אופי אישי מובהק[120].

היקף השיתוף בחובות לפי חוק יחסי ממון

המקור לחיוב בן זוג בחובות בן זוגו מצוי בסיפא של סעיף 6(א) לחוק יחסי ממון, וזו לשונו:

"6. מימוש הזכות לאיזון.

  1. לצורך איזון המשאבים לפי סעיף 5 יש לשום את נכסי כל אחד מבני הזוג, פרט לנכסים שאין לאזן שוויים, משווי הנכסים האמורים של כל בן-זוג יש לנכות את סכום החובות המגיעים ממנו, למעט חובות בקשר לנכסים שאין לאזן שוויים".

מלשון הסעיף עולה כי, במידה ומצוי הנכס אליו קשור החוב בנכסי האיזון, הרי שינוכה החוב המתייחס לנכס זה. ובמידה ואין מצוי נכס זה, עליו מוטל החוב, בין נכסי האיזון הרי שלא ינוכה חוב זה משווי נכסי האיזון. לאור האמור עולה כי תמיד יש לבדוק מהו מקור החוב? ורק במידה והחוב משתייך לנכס בר איזון הרי שיילקח חוב זה בחשבון בעת עריכת איזון המשאבים בין בני הזוג[121]. למעשה, החוק נותן מנגנון פשוט כל נכס/חוב שלא הוחרגו ממסת הנכסים/החובות המשותפים, הרי שמשותפים הם אף לעניין החובות, ועל הטוען אחרת מוטל עליו נטל השכנוע להוכיח טענתו.[122] על מנת להחריג זכויות או חובות שאינם באים בגדרם של סעיפים 5(א)(1) – 5(א)(3) לחוק, ובכל זאת יש הצדקה שלא לאזנם כדוגמת חוב בעל אופי אישי מובהק. סעיף 8 לחוק, מקנה לבית המשפט שיקול דעת רחב לבחינת היבטים כלכליים רלוונטיים לאיזון המשאבים בין בני הזוג. בכך מאפשר לבית המשפט לסטות מההסדר הקבוע בסעיף 5 בכדי לקיים את העקרונות המנחים שעומדים ביסודו של ההסדר איזון משאבים[123]. אכן, בטרם פקיעת הנישואין, באיזון משאבים לפי חוק יחסי ממון, ישנה הפרדה מוחלטת של נכסי בני הזוג במהלך הנישואין, חלוקת הרכוש נעשית עפ"י שוויים עם פקיעת הנישואין או עם פטירת אחד מבני הזוג. לא ניתן להטיל על בן הזוג האחד אחריות לחובות האחר, אלא אם הוכחה כוונת שיתוף וקיומו בנכס הספציפי ולשם כך יש להוכיח נסיבות עובדתיות מהן ניתן להסיק – מכוח הדין הכללי – הקניית זכויות בנכסים.[124] על כן, לפי האמור לעיל כי חבות בני הזוג בדבר החובות המשותפת מתקיימת רק עם ביצוע איזון משאבים. הרי שבמקרה ויוכח כי בין בני הזוג קיימת שותפות לעניין "נכס ספציפי" מכוח הדין הכללי. נושי החייב יוכלו לבקש את מימוש חלקו של בן זוגו של החייב בנכס זה.

סיכום ביניים

בהקשר לחובות משותפים בפסיקה נקבעו הכללים, כי פועל יוצא מהחזקה בדבר שותפות כללית בנכסים/זכויות, קיימת גם חזקה בדבר שותפות מקבילה בחובות (שנעשו בדרך הרגילה בתקופת השותפות). הוא הדין כאשר נוצר חוב בניהול עסק. כשם שמתחלקים ברווח מהעסקים שנעשו ב"מאמץ משותף", כך מתחלקים בהתחייבויות בן הזוג למען אותו "מאמץ משותף". בחשבון הרכוש המשותף יובאו גם חובות כלליים לאו דווקא הקשורים סימטרית ביחס נכס מסוים, למעט חובות חריגים כגון: הוצאה שהוצאה בהפרת נאמנות כגון הוצאות בעל להחזקת פילגש או הוצאות בגין רכוש פרטי נפרד של בן הזוג. כאשר חיי הנישואין הם תקינים, ניתן לראות בכל הוצאה שעשה בן זוג, בניהול נכסי המשפחה או לצרכי הבית והמשפחה, כהוצאה משותפת וזאת לאור העיקרון כי כל אימת שבן זוג נהנה ממעשה ידיו של בן זוגו, מדוע יהיה שותף לרווחים בלבד ואילו בהפסדים יישא בן הזוג האחר לבדו.

נטל ההוכחה מוטל על הטוען להוצאת החוב ממסגרת החובות המשותפים. אין לדרוש מאת אחד מבני הזוג יותר מאשר להוכיח כי חייב כספים, ומהו הסכום שהוא חייב, ואין לדרוש ממנו הוכחה מהו מקור החוב, חזקה על החובות שהם משותפים עד שיבוא הצד שטוען אחרת ויוכיח כי בן הזוג הוציא הוצאות מסוג כזה שאין לראותם כחובות משותפים. מאידך, לא כל חוב יחשב, חוב משותף, שכן יש לבדוק כדברי השופט ריבלין בפרשת עצמון:

"מקורו של החוב, טיבו, מועד היווצרותו, מעורבות בן הזוג ביצירתו או ידיעתו על קיומו… האם מדובר בחוב אישי… האם המדובר בחובות שנעשו בדרך הרגילה הקשורה בניהולו השוטף של משק הבית או שמא נוצר החוב עקב פעולה חריגה.. האם נוצר החוב בקשר עם רכוש השייך לשותפות או שמא הוא קשור לרכוש שלגביו נסתרה דוקא חזקת השיתוף… לאילו נכסים צמחו החובות… מהו גובה החוב המשותף אל מול שווי כלל הנכסים המשותפים".

לדעתי, יש לאמץ את דברי השופטת שטרסברג כהן, כי הכל תלוי במעורבות של האישה בחוב, לפיכך בן זוג שנטל הלוואות כאשר היה מן הראוי לשקול ולהתייעץ בטרם נטילת ההלוואה, קרי הלוואה לא ניטלה במסגרת פעילות עסקית שוטפת או חריגה סבירה בחשבון הבנק, לעין זה יפים דברי כב' השופט גייפמן בפס"ד צביאק[125]:

"ראשית, כאשר אחד מבני הזוג מבקש ליטול הלוואות, היוצרות ממילא חובות, לצורך תפעול עסק מפסיד, עליו ליידע על כך את בן-הזוג השני ולקבל הסכמתו, אם הוא חפץ שהחובות יוכרו כחובות משותפים. היות הנכס עסק מפסיד נותן גוון מיוחד לפרמטר זה בסוגיה נשוא הדיון. שנית, בהעדר הוראת חוק מפורשת, יש להגביל את חזקת השיתוף בחובות, יצירת הפסיקה, לשווי חלקו של בן-הזוג השני בנכסים המשותפים, שהוכרו מכוח הלכת השיתוף. יש לקרוא תנאי מכללא או להשלים חסר מכוח עקרון תום-הלב, שתוכנו ויתור בן הזוג הראשון על השיתוף, כאשר בן-הזוג השני יצר חוב, ללא ידיעת בן-הזוג הראשון, ששוויו עולה על מחצית שווי הנכסים החוסים תחת כנפי חזקת השיתוף, גם אם החוב כשלעצמו עונה על הקריטריון של חוב משותף.

חזקת השיתוף נועדה לקדם מטרות בדיני המשפחה – להגן על בן-הזוג החלש, ולא להפוך את בן הזוג, ללא הסכמה מפורשת מראש, לחייב כספים מעבר לשווי מחצית הנכסים, שיכול היה להפיק מהקמתה של חזקת השיתוף."

כל האמור בהקשר להלכת השיתוף מתייחס לזוגות שנישאו לפני 1974 או לידועים בציבור ואולם לגבי זוגות שנישאו לאחר 1974, לפי ההסדר שבחוק יחסי ממון, במהלך חיי הנישואין אין נפגעים הקניינים של בני הזוג, ואולם, תחולתו של הסדר איזון משאבים אין בו כדי למנוע יצירת שיתוף בנכס ספציפי, ואם אכן קיים שיתוף בנכס ספציפי, השיתוף עשוי להיות שיתוף בחובות כפי שהוא שיתוף בזכויות.

הפסיקה קבעה כי גם לאחר חקיקת חוק יחסי ממון ודחיית החלתה של הלכת השיתוף במקביל להסדר איזון המשאבים הקבוע בו, עדיין יש אפשרות להוכיח כוונת שיתוף בנכס מסוים על יסוד הדין הכללי, ואולם באשר לשיתוף כללי בחובות שלא קשורים לנכס ספציפי אין מקום לדון כאשר מדובר בזוגות לאחר 1974 אלא אם כן לאחר גירושין או מוות במסגרת איזון משאבים. לעניין זה נכון להביא את פסק הדין בעניין אדגר[126], שם נדונה שאלת מימוש נכס משפחתי מסוג דירת מגורים הרשומה ע"ש שני בני הזוג, בשל פירעון חוב עסקי אותו יצר הבעל לבדו.

במסגרת פסק דין זה, התובעת הגישה בקשה למימוש דירת בני הזוג כנגד פירעון החובות העסקיים אותם יצר הבעל לתובעת. ואולם בית המשפט המחוזי קבע כי טרם נקבע בפסיקה, כי ניתן להוציא מידיה של אישה את חלקה הרשום בדירת מגורים המשותפת לבני הזוג, לשם תשלום החובות העסקיים של הבעל. לעניין בקשת הנושה להרחבת חזקת השיתוף בחובות והחלתה על דירת בני הזוג לצורך מימושה. בית המשפט קובע, כי אין כל הצדקה להרחבת הלכת השיתוף בחובות מעבר לנכסים מסחריים[127]. בית המשפט מנמק הבסיס הרעיוני לאי הרחבת חזקת השיתוף על דירת המגורים לאור העובדה כי יש לראות בדירת מגורים כנכס המשפחתי הבסיסי ביותר לקיום המשפחה ואם ימומש נכס זה הרי שקיים חשש לפגיעה משמעותית ביותר בתא המשפחתי.

בנוסף בית המשפט קבע כי מאחר ודירת בני הזוג הייתה רשומה ע"ש שני בני הזוג. הייתה לנושה אפשרות להבטיח עצמה טרם עשיית עסקים עם החייב באופן בו הייתה מבקשת שיעבוד דירה זו או לחלופין קבלת ערבות אישית מאת האישה ובכך הייתה נשמרת האפשרות לבן זוגו של החייב להגן על חלקה בדירה. משלא עשתה כן הרי שלא ניתן לממש את חלק האישה בדירה לשם כיסוי חובותיו העסקיים של הבעל.

לסיכום: מפסק הדין עולה כי לא ניתן להרחיב את הלכת השיתוף בחובות על נכס שאינו מסחרי הרשום ע"ש שני בני הזוג לשם גביית חוב עסקי. בנכס משפחתי דוגמת דירת מגורים, רכב משפחתי וכו' הרשומים ע"ש שני בני הזוג. קיימת בפני הנושים האפשרות "לחסן" עצמם מפני חדלות פירעונו של החייב באופן שיבקשו שעבוד הנכס או מתן ערבות אישית מאת בן הזוג טרם מעשה ההתקשרות העסקית עם בן הזוג-החייב. במידה ויעשו כן, הרי שנפתחת בפניהם הדרך להחלת השיתוף בחובות על נכס משפחתי זה, לשם פירעון חובותיו העסקיים של בן הזוג-החייב.

בניגוד לאמור בפרשת טווינקו יראה לי, כי שעה שיקבלו הנושים ערבותו של בן הזוג האחר או יבקשו שעיבודו של נכס משפחתי, יוכלו לממש נכס משפחתי זה, עוד טרם יארע בחיי בני הזוג "מועד קריטי" המחיל שותפות בכלל חובותיהם של בני זוג.

סיכום ביניים -שיתוף בחובות לעניין זוגות עליהם חל משטר הלכת השיתוף:

  1. מימוש נכס משפחתי בגין חוב משפחתי- נקבע כי מכוח חזקת השיתוף יש שותפות מיידית בין בני זוג לעניין זכויות וחובות בגין נכס משפחתי.משכך נקבע כי ניתן לממש את חלקו של בן הזוג בנכס משפחתי מכוח חיוב משפחתי שיצר בן זוגו האחר. ( פרשת שלם)
  2. מימוש נכס משפחתי מכוח חוב עסקי- במציאות זו יש לחלק בין שני מצבים: במקרה בו הנכס המשפחתי רשום ע"ש שני בני הזוג: נקבע כי במקרה ונכס משפחתי רשום ע"ש שני בני הזוג. והחיוב נובע ממקור שאינו משפחתי שנוצר רק בידי אחד מבני הזוג, בן זוגו לא יישא בחיוב זה (מול צד ג') ולא יהיה ניתן לממש את חלקו בנכס המשפחתי (פרשת אדגר). במקרה בו הנכס המשפחתי אינו רשום ע"ש שני בני הזוג: נקבע כי במקרה ונכס משפחתי אינו רשום ע"ש שני בני הזוג. והחיוב נובע מחיוב שאינו משפחתי שנוצר רק בידי אחד מבני הזוג. יהיה ניתן לממש את חלק בן הזוג האחר בנכס משפחה רק בהתקיימותו של "מועד קריטי" בין בני הזוג (פרשת שלם).
  3. מימוש נכס עסקי בגין חוב עסקי- נקבע כי לעניין מימוש נכס עסקי בגין חוב עסקי שנוצר בידי אחד מבני הזוג. הרי שמכוח החלת הלכת השיתוף בחובות יהיה ניתן לממש את חלקו של בן הזוג האחר בנכס שאינו משפחתי (פרשת נניקשווילי).

המישור השלישי

עוסק במאבק בין נושים לבין בני זוגם של חייבים עת הם מבקשים לממש "את השיתוף בזכויות" ולהיכנס בנעלי החייבים ולגבות במקומם את הזכויות שיש להם מדין השיתוף הזוגי. ברע"א 2071/00[128] , פקיד השומה ערער על החלטה בית משפט המחוזי שסירבה להטיל עיקול על הדירה ועל המכונית, מן הטעם שאין נכסים אלו רשומים על-שם המשיב, זו משום שככל והדבר נוגע בדירה הרשומה על-שם האשה, פקיד השומה טען שיש לצוות על עיקולה בשל חזקת השיתוף המתקיימת בין המשיב לאשתו, על שני ראשיה של חזקה זו – שותפותו של המשיב בבעלות בדירה, מזה, ושותפותה של אשתו בחובותיו, מזה. בית המשפט העליון דחה את טענותיו אלו של פקיד השומה (ועימן את ערעורו). משהוכח כי הדירה רשומה על שם האשה, פג כוחה של חזקת השיתוף בדירה. השופט ריבלין מבקש "להדביק" לפסק הדין הנ"ל מעין הערת-אזהרה:

"אין להבין דברים אלו בהכרח כגורעים מזכויותיו הדיוניות של בן הזוג האחר, שאיננו צד להליך, מקום בו מבקשים להכריז כי הלכת השיתוף חלה על נכס הרשום כולו בשמו. ומכל מקום, אין לומר שפסק הדין שיינתן, יהווה מעשה בית דין כלפי בן הזוג האחר, אשר לא צורף להליך".

כלומר, כאשר ישנה חזקת שיתוף אובייקטיבית בדירת מגורים, אשר נרכשה במאמץ משותף והמשמשת את שני בני הזוג. הרי שנטל הראיה עובר לבן הזוג הרשום על שמו, כך לדברי השופט גרוסקופף בה"פ 13815-07-09 בנק לאומי לישראל נ' אבי דוד[129]:

"נטל השכנוע כי למרות רישום נכס המקרקעין על שם האישה, הבעלות במחצית הנכס שייכת לבעל, מוטל על הבנק, הטוען כנגד הרישום. ואולם, אם עולה בידי הבנק להביא ראיות המבססות קיומה של חזקת שיתוף אובייקטיבית (כגון, שמדובר בבית המגורים המשפחתי, אשר נרכש במאמץ משותף, ומשמש את שני בני הזוג…), הרי שנטל הבאת הראיות עובר לכתפי האישה. ודוק, משמעותו של נטל זה הוא כי על האישה להביא ראיות לכך כי כוונתם הסובייקטיבית של הצדדים במקרה הנידון הייתה שונה מהכוונה המיוחסת ברגיל, מכוח החזקה האובייקטיבית, לבני זוג במצבם." (הדגשה שלי)

ואולם ראה ע"א 2841-06[130], שם נקבע כי בהתאם לחוק יחסי ממון, נכס שבבעלות מי מבני הזוג, הוא שלו ואין לבן הזוג האחר כל זכויות בנכס. כך גם ביחס לחובות ובהתאם לשאר נקבע בסעיף 4 לחוק יחסי ממון: מכל מקום, הכלל הוא כי נכסים אשר בבעלות אחד מבני הזוג, אינם נכסים משותפים ועל כן על הטוען אחרת, נטל ההוכחה. לכל האמור יש להוסיף את אשר נקבעו בפרשת עצמון, באותה פרשה הגם שבני הזוג נישאו טרם חוק יחסי ממון, נקבע כי בני זוג רשאים להסכים על הפרדה בנכסים ספצפיים באופן שהבעלות בהם תהא לאחד מבני הזוג, יהיה המניע אשר יהיה, גם אם מדובר במניע של סיכון עתידי של ירידה לנכסים אלו מצד נושים. די בהסכמה שכזאת לסתור את חזקת השיתוף. וכפי שצוין שם "כללים אלה המאפשרים לבני הזוג ליתן ביטוי מעשי לרצונם ההדדי ולבחירתם ליצור הפרדה רכושית ביניהם, אינם סותרים את הלכת השיתוף, כי אם מתקיימים לצידה…" (פיסקה 11). יתר על כן "מקום ברורה כוונתם זו של שני בני הזוג ליצור הסדר קנייני מעין זה, אין מוטלת עליהם עוד החובה להציג "הסבר" צידוק או מניע סביר לרצונם זה… גם כאשר יצירת ההפרדה ברכוש והעברת הבעלות בו נבעו מרצון של בני הזוג לחסן מבעוד מועד נכסים אלו מפני נושי החיייב…" (פיסקה 14).

כלומר, כפי שנקבע בפרשת עצמון, יש להוכיח את הנסיבות ליצירת החוב, ומדוע יש לראות אחד מבני הזוג כחב בחוב זה ומה המקור המשפטי לחיוב זה. ודוק, בפרשת שלם נדונה שאלה זאת בבני זוג שהלכת שיתוף הנכסים חלה ביניהם, ועל כן לכאורה קיימת אותה זהות בין שיתוף בחובות כשיתוף בזכויות, על המגבלות שמפורטות בפרשת שלם. כך למשל בפסק דין ברנוביץ[131] בית המשפט קבע כי במקרה הנדון אין לקבוע כי מחצית מהזכויות בבית המשיבה שייכת למשיב ואין ייחס את חובו גם למשיבה, משלא התקיימו ביניהם חיי שיתוף בתקופת היווצרות החוב.

שיתוף חובות במשפט העברי

את המושג ש"שיתוף בחובות" במשפט העברי ניתן להוכיח מדברי השולחן ערוך שולחן, חושן משפט (סימן עז סעיף ב) שפסק:

"שותפין שלוה אחד מהם מאחר לצורך השותפות, השני משועבד אף על פי שלא היה עמו בקנין בשעת הלוואה. ודוקא שהוא מודה שמה שלוה שותפו היה לצורך השותפות."

מקורו של השולחן ערוך מדברי הרמב"ם בהלכות שלוחין (פרק י הלכה ו) שפסק כן, וכן דעת הרמב"ן ששותפין שלוה אחד מהם, כל אחד מהשותפין משועבד להלוואת חברו כשמודה שההלוואה הייתה לצורך השותפות, ואף על פי שלא נכנס עמו בשעת הלוואה, שהשותפין כשלוחין זה לזה, ע"ש. וראה בטור שם מקור הדין הוא מדברי הרמב"ן שהסביר שכשהוא מודה נחשב שהשותף הלווה פעל בשליחות שותפו וע"כ שניהם משועבדים לפירעון החוב, אבל עם כפר השותף ואמר שמעולם לא נכנס דבר זה בשותפות אין הוצאות השותף מזיקו כלום.

מדברי הרמב"ן מבואר שכדי לחייב שותף לפרוע חוב שותפות יש צורך שידע מההלואה ובכך יש אומדנא שממנה את שותפו ללוות בשליחותו ורק באופן זה הוא מתחייב. אולם במקום שמכחיש ששותפו לווה לצורך שניהם או שאין עדים לא ניתן לחייב את השותף לפרוע את החוב.

הרמ"א על השו"ע מחמיר יותר וכותב "אם לא נתברר בעדים רק שהשותף מודה אין צריך לשלם." כלומר לא מספיקה ידיעה של השותף מההלוואה אלא יש צורך בעדות עדים ממש כדי לחייבו בהחזר ההלואה.

ועיין בדברי הסמ"ע הש"ך והט"ז שם שהאריכו בביאור דברי הרמ"א הנ"ל. כשאר מדברים אלו יש ללמוד שנטל ההוכחה רובץ על הבעל וכל עוד ללא הוכח שהאשה ידעה מהכנסת כספי הדירה לעסק. יובהר כי, למרות שהרמ"א שם פסק כדעת הרא"ש ששעבוד ההלוואה אינו חל על מי שלא לווה בפועל, ולדבריו לכאורה אין מקום לחייב את המשיבה בדמי ההלוואה.

אמנם מבואר בבית יוסף (שם) שעד כאן לא אמר הרא"ש כן אלא כאשר לא היה ברור שההלוואה ניתנה לצורך השותפות, ולפי שיכול השותף לטעון שההלוואה לא נעשתה מעולם לצורך השותפות, ואף אם כעת יודה שההלוואה הייתה עבור השותפות, אך מאחר ובשעת ההלוואה יכול היה להכחיש ולטעון שחברו לווה לצורך עצמו בלבד, לפיכך לא נשתעבד עבור הלוואת חברו.

אכן, במקום שברור מן העניין שכל ההלוואה ניתנה לצורך השותפות, אף הרא"ש ודאי מודה שנשתעבד השותף עבור הלוואת חברו כבר משעת ההלוואה, וחייב שכנגדו לשלם. וכן הסכימו הפוסקים לדברי הבית יוסף, ע"ש.

וכן פסקו בבית הדין הרבני בפתח תקוה בהרכב של האב"ד הרב אטיאס בתיק 909683/4[132], שכאשר האשה ידעה שעליהם להשלים את רכישת דירת המגורים בסיוע הלוואות חיצוניות מעבר להלוואת המשכנתא, והדבר ברור כי מטרת ההלוואה היא לצורך השותפות, לפיכך לכל הדברות אף האשה חייבת לשאת בתשלום ההלוואה. ואולם לעניין שאר החובות המשותפים נקבע שם בפסק דין של בית הדין הרבני בחיפה 816853/4[133] שנטל ההוכחה רובץ על הבעל וכל עוד ללא הוכח שהאשה ידעה מהכנסת כספי הדירה לעסק או שיש עדות לכך לא ניתן לחייבה בהוצאות אלו וכן ולא בחובות הנוספים בעסק.

"זכין" במשפט העברי

כפי שהראנו לעיל מפסק הדין של בית הדין הרבני בחיפה, יש הבדל בין זכויות לחובות לעניין "נטל ההוכחה" כאשר על הרוצה לשתף את הצד השני בחובותיו עליו להוכיח שהוא היה חלק.

ואם כן נשאלת השאלה מדוע שנחלק בין זכויות לחובות. אם נחדד את השאלה, נבחין שאף במשפט האזרחי יש הבדלים בנטל ההוכחה בין שיתוף בזכויות לשיתוף בחובות, כאשר רשימת החריגים שהראנו לעיל שאינם נכנסנים לשיתוף בחובות גדולה לאין ערוך מרשימת החרגים לשיתוף בזכויות.

נראה שהתשובה על כך מצויה במפשט העברי במושג "זכין" על פי הכלל התלמודי[134] המפורסם זכין לאדם שלא בפניו ואין-חבין-לאדם-אלא-בפניו[135], כלל זה נאמר בקניינים או במצוות התלויות בממון וכדומה, שחלותם תלויה במעשה האדם או בשליחותו, שכל דבר שזכות הוא לאדם נעשה חברו שליח עבורו שלא מדעתו ודבר שחוב הוא לו אינו נעשה שליח עבורו אלא מדעתו[136].

בדבר שהוא חוב, שאין-חבין-לאדם-שלא-בפניו, כתבו פוסקי ההלכה שאפילו נתרצה לבסוף כששמע וגילה דעתו שהדבר זכות הוא לו, אין זכין לו למפרע[137]. יתר על כן, בדבר שהוא חוב, אפילו גילה דעתו לפני כן שרוצה בו אין זכין לו, שמא חזר בו בשעת הזכייה, אבל בדבר שאינו חוב, אלא שיש לחוש שמא אינו רוצה, אם גילה דעתו אפילו אחר ששמע שהוא רוצה בו, זכין לו שלא בפניו.[138]

לאור האמור, נראה כי המתווה הראוי בהתאם למשפט העברי הנו, שבכל הנוגע לזכויות, הרי הבעל נשעה שליח של האשה לזכות עבורה ולעשות עסקים מניבים, לעומת זאת בכל הנוגע לחובות הרי בן הזוג היוצר חובות, ככל שברצונות לשתף את בן הזוג האחר בחוב,ף הרי הוא נזקק להשראה מפורשת. היינו שככל שנצעד בהתאם למתווה זה של המשפט העברי הרי בית המשפט יוכל בנקל לשתף בזכויות במקום שישנו שיתוף ספציפי ויתקשה לעשות זאת בנוגע לשיתוף בחובות. יובהר, כי מתווה זה בא בעיקרו לעניין המשיור השני הנוגע לשאלת השיתוף בחובות פשוטו כמשמעו, ואף לעניין המישור הראשון, כאשר יתכן שמשך שנות הנשיואין חל השיתוף הספסציפי למשל בנוגע לזכותבן הזוג הלא רשום בדירת המגורים, כאשר במקביל השותפות בחובות לא תחול אלא במסגרת איזון המשאבים וזאת ע"פ העיקרון שאין חבין לאדם אלא בפניו.

הפרקטיקה המעשית של המתווה שהעליתי, היא שאין לצד ג' המלווה כספים או מספק שירות לבן זוג להסתמך על כך שבן הזוג שנוטל הלוואות הנו שלוחו של בן הזוג, אלא אם כן יקבל ממנו הרשאה מפורשת וממילא לא יוכל נושה לממש נכסים בהם יש לבן הזוג שלא נתן הרשאה ליצור עבורו חובות זכויות כלשהן.

סיכום

ראשית, עבודתי התמקדה בהבחנה של המישורים השונים הנמצאים תחת המטריה, של משפחת "השיתוף בחובות", כאשר בכל מישור יש פרטי דינים שונים, בנוסף, ראינו כי כאשר אנו באים לקבוע שיתוף חובות בזוג נשוי עלינו לבדוק אימתי חלה על בני הזוג הלכת השיתוף? ואימתי חל על בני הזוג חוק יחסי ממון? כאשר לכל אחד ממשטרים נפקות משפטית לקביעת מסת הנכסים המשותפים והחובות המשותפים. סעיף 4 לחוק יחסי ממון קובע, כי "אין בכריתת הנישואין או בקיומם כשלעצמם כדי לפגוע בקנינים של בני הזוג, להקנות לאחד מהם זכויות בנכסי השני או להטיל עליו אחריות לחובות השני." כלומר, אליבא דחוק יחסי ממון, כל נכס או חוב שהיה בבעלות אחד מבני הזוג טרם נישואיהם, שייך לו בלבד ואין לבן הזוג האחר כל זכות בנכס זה. למרות זאת, ראינו שכשם שיש שיתוף ספציפי בזכויות, כך ישנו שיתוף ספציפי בחובות, והיינו כאשר בן או בת הזוג היו מעורבים ומשותפים ביצירת החוב למרות שלא חתמו באופן פורמלי, ואולם גם במקרה שיש שיתוף, הוא יחול רק לאחר שיתגבש "אירוע קריטי"' שאז מופעלים כללי המשפט הפרטי. כלומר, חל ההסדר הכללי החל בחוק במישור היחסים שבין הנושה לבן הזוג של החייב.

מעמדו של בן הזוג של החייב זהה למעמד של מי שיצר עם החייב הסכם לשיתוף. השיתוף, שהתגבש מכוחו של ההסכם בין בני הזוג משתנה על פי טיבה של הזכות או החובה עליה התגבש השיתוף וכל זאת משום שבמישור היחסים בין בני הזוג קיים הסכם לפיו שני בני הזוג אחראים לתשלום החוב. הסכם זה יהיה תקף כלפי צד ג', אם צד ג' נתן הסכמתו לכך. כך, הגשת תביעה על ידי צד ג' (הנושה) כנגד בן הזוג השני יכולה להיחשב במקרים מסוימים כהסכמה. במידה והנושה נתן את הסכמתו, הרי שקיימת יריבות ישירה בין שני בני הזוג לבין הנושה. בהתקיים שיתוף בחוב שנוצר בין שני בני הזוג ייוחס לכל אחד מהם מחצית מן החוב. כאשר הנושה אינו מסכים לכך שבן הזוג ישתתף בחוב, אזי לנושה תעמוד זכות התביעה נגד החייב בלבד והוא לא יהיה רשאי לפנות לבן הזוג האחר בתביעה למימוש החוב. כך לדוגמא בפס"ד אתי הראל[139], נקבע כי לא בכל מקרה של פשיטת רגל תגובש חבות בן הזוג לחובות בן זוגו. כך למשל במקרה בו הנושה פנה לבן הזוג של החייב רק לאחר כי נוכח לדעת כי לא יוכל להיפרע מבן הזוג שנפטר בינתיים, הרי שבכך ניצל הנושה הליכי משפט לרעה ואינו זכאי להיפרע מבן הזוג של החייב. עם זאת, יש לזכור כי בין בני הזוג קיים חיוב חוזי תמידי בינם לבין עצמם "במישור היחסים הפנימי" כי כל אחד מהם אחראי למחצית מן החוב. נושה יוכל לגבות את החוב גם  מבן הזוג שלא יצר את החיוב חזקת השיתוף בין בני זוג אך ורק בהתקיים תנאים מסוימים. בית המשפט יבחן תחילה האם חלה חזקת השיתוף על בני הזוג, אחר כך יבחן האם  חזקת השיתוף נסתרה? האם מדובר בחוב אישי? אם אכן מדובר בחוב משותף בית במשפט יבחן מהו מקורו, חוב עסקי או חוב משפחתי? ואם מימוש החוב יביא לפגיעה בחלקו של בן הזוג השני בנכס משפחתי כגון: דירת המגורים.

בנוסף כתבתי כי לדעתי יש לאמץ את דברי השופטת שטרסברג כהן, כי הכל תלוי במעורבות של האישה בחוב, לפיכך בן זוג שנטל הלוואות כאשר היה מן הראוי לשקול ולהתייעץ בטרם נטילת ההלוואה, קרי הלוואה לא ניטלה במסגרת פעילות עסקית שוטפת או חריגה סבירה בחשבון הבנק, בסוף עבודתינו הבאנו מתווה ראוי לפי המשפט העברי, שיש בו הבחנה בין השותפות בזכויות לשותפות בחובות. כאשר אין כל ספק שכל הסדר או מתווה ראויים יהיו מעשיים אך ורק כשיסדרו בחקיקה מפורשת, או לפחות בפסיקה מנחה של בית משפט העליון.

ביבליוגרפיה:תחיקה ישראלית:סעיף 2 לחוק שיווי זכויות האשה, תשי"א-1951סעיף 5(א)(1) לחוק יחסי ממון בין בני זוג, תשל"ג-1973סעיף 2(ב) לחוק יחסי ממון בין בני זוג, תשל"ג-1973סעיף 9 לחוק המקרקעין, תשכ"ט-1969סעיף 6 לחוק המחאת חיובים, תשכ"ט-1969פסיקות:עמ"ש (מחוזי ת"א) 40459-10-10 פלוני נ' אלמונית, פ"ד (2013).ע"א (עליון) 1915/91 אסתר יעקובי נ'עזרא יעקובי, פ"ד מט (3) 529 (1995)ע"א (עליון) 806/93 יהודית הדרי נ' שלום הדרי, פ"ד מח (3) 685 694 (1994)המר' (מחוזי ת"א) 2048/55 הורביץ נ' השריון בע"מ, פס"מ כ' 323 (1955)ע"א (עליון) 300/64 מלכה, אורי ו-אריה ברגר נ' מנהל מס עזבון, יט(2) 240 (1964)ע"א (עליון) 253/65 זהבה בריקר נ' ישראל בריקר, פ"ד כ(1) 589 (1966)ע"א 135/68 (עליון) זאב בראלי נ' מנהל מס עזבון, כג(1) 393 (1969)ע"א 806/93 הדרי נ' הדרי, פ"ד מח(3) 685,699 (1994) בג"צ 2222/99 אנז'ל (אורה) גבאי נ' בית הדין הרבני הגדול, נד(5) 401 (2000)רע"א (עליון) 964/92 מיכל אורון נ' ישראל אורון, מז(3) 758 (1993)תמ"ש (ת"א) 70030/98 א.ט. (ט.) נ' ל.ט. (ט.), (2000) ע"א (עליון) 264/77 יהודה דרור נ' דבורה דרור, פ"ד לב(1) 829 (1978)ע"א (עליון) 2/77 ז'ולייט אזוגי נ' מישל אזוגי, פ"ד לג(3) 1 (1979)ע"א (עליון) 3563/92 עיזבון המנוח מאיר גיטלר ז"ל נ' דבורה גיטלר, פ"ד מח(5) 489 (1994)תמ"ש (ת"א) 12122/97 ב.י. נ' ב.י., (2003)ע"א (עליון) 491/75 מזל חיימי נ' בנימין אשתר, פ"ד לא(2) 589 (1977)ע"א (עליון) 234/80 גדסי נ' גדסי, פ"ד לו(2) 645 (1982)ע"א (עליון) 5640/94 איוי חסל נ' ראובן חסל, פ"ד נ(4) 250 (1997)ע"א (עליון) 819/94 שולמית לוי נ' דוד לוי, פ"ד נ(1) 300(1996)ע"א (עליון) 529/76 בלומה סבירסקי נ' דוד סבירסקי, פ"ד לא(2) 233 (1977)ע"א (עליון) 630/79 צילה ביאטריס ליברמן נ' עמנואל (מנדל דוד) ליברמן, לה(4) 359 (1981)בע"מ (עליון) 4951/06 פלוני נ' פלונית, (2006)ע"א (עליון) 2280/91 רחמים אבולוף נ' מזל אבולוף, פ,דמז(5) 595, 603 (1993)ע"א (עליון) 4181/99, 4151/99 ברכה בריל נ' דב בריל, פ"ד נה(4) 709 (2001)ע"א (עליון) 1880/95 שרה דרהם נ' חיים דרהם, פ"ד נ(4) 865 (1997)ע"א (עליון) 7687/04 מרדכי ששון נ' זהר ששון, פ"ד נט(5) 596, 615 (2005)ע"א (עליון) 1915/91, 2084/91, 3208/91 אסתר יעקובי נ' עזרא יעקובי, פ"ד מט(3) 529 (1995)רע"א (עליון) 8672/00 שהלה אבו-רומי נ' ח'אלד אבו-רומי, פ"ד נו(6) 175 (2002)רע"א (עליון) 4358/01 אביבה בר-אל נ' יוסף בר-אל, פ"ד נה(5) 856 (2001)בע"מ (עליון) 5939/04 פלוני נ' פלונית, פ"ד נט(1) 665 (2004)תמ"ש (י-ם) 5704/01 ר.א. נגד א.א, (2003)בע"מ 10734/06 פלוני נגד פלונית, (2007)בג"צ (עליון) 8214/07 פלונית נ' פלוני, (2010)בע"מ (עליון) 1398/11 אלמונית נ' אלמוני, (2012)ע"א (עליון) 7750/10 מרים בן גיאת נ' הכשרת הישוב ביטוח בע"מ, פסקה 13 (2011)עמ"ש (מחוזי ת"א) 13313-12-11 נ' א' ע' ר' נ' א' ע', (2014)ע"א (מחוזי ת"א) 1/98 אדגר השקעות בע"מ נ' עדנה שטנג ואח', (1999)רע"א (עליון) 8791/00 אניטה שלם נ' טווינקו בע"מ, סב (1) 165 (2006)ע"א (עליון) 3002/93 יעקב בן-צבי נ' מיכל סיטין, מט(3) 005 (1995)ע״א (עליון) 189/95 בנק אוצר החייל בע"מ נ' מזל אהרונוב, פ"ד נג(4) 199 (1999)ע"א (עליון) 1967/90, ישראל גיברשטיין נ' הלן גיברשטיין, פד"י מו(5) 661, 665 (1992)ע"א (עליון) 4374/98 ורד עצמון נ' עו"ד אורי רפ ואח', פ"ד נז(3) 433, 444 (2002)בש"א 27914/00 רויטל לוין כרם נ' עו"ד גד שילר, הנאמן על נכסי פושט הרגל גדעון לוין, פדאור 02 (6) 020 פסק דין בית המשפט המחוזי בתל אביב יפוע"א (עליון) 5598/94 נטלה נניקשווילי נ' דניאל דוד נניקשווילי, פ"ד מט (5) 163 (1996)ע"א (מחוזי חיפה) 1030/05 יאיר ארנון נ' דבורה תורג'מן, (2006)ת"א (שלום ת"א) 14108/05 שופר סלולר בע"מ נ' מלכה סיגל, (2005)ע"א (עליון) 3929/02‏ רויטל לוין כרם נ' עו"ד גד שילר, הנאמן על נכסי פושט הרגל גדעון לוין, פ"ד נח(5) 364 (2004)ת"א (מחוזי ת"א) 1688/00 גרנות אורלי נ' כרמל מערכות מיכלים בע"מ, (2002)ע"א (עליון) 3352/07 בנק הפועלים בע"מ נ' קריסטין הורש, פד"י סג (3) 248 (2009)ע"א (עליון) 4609/99 בעלי מקצוע נכסים (1997) בע"מ נ' ג'יי סטנלי סונדרס, פד"י נו(6) 832 (2002)ע"א (עליון) 11120/07 דינה שמחוני נ' בנק הפועלים בע"מ, (2009)עמ"ש (מחוזי ת"א) 40459-10-10 פלוני נ' אלמונית, (2013)ה"פ (מחוזי מרכז) 13815-07-09 בנק לאומי לישראל בע"מ נ' אבי דוד, (2011)ה"פ (השלום ת"א) 200237/05 פרס חגית נ' פרס חיים, (2007)ע"א (עליון) 29/86 אי.תי.ס. נהיגה עצמאית בע"מ נ' משה קרול, פד"י מד(1) 864 (1990) ע"א (עליון) 71/ 633 תמרה מסטוף נ' עיזבון המנוח י' מסטוף הנאמן ד' גנור, פד"י כו (2) 569 (1972)ע"א (עליון) 677/71 אדוארד שלמה דוד נ' לואיז דוד, פד"י כ"ו (2) 457 (1972)ע"א (עליון) 446/69 יובל לוי, האנמן על נכסי בצלאל גולדנברג נ' שושנה גולדנברג, פד"י כ"ד (1) 813 (1970)ע"א (עליון) 11550/04 סיגל סיטבון נ' אבנר סיטבון ואח', (2007)ע"א (עליון) 7442/97 יפה עמית נ' ציון עמית, פד"י נד (4) 625 (2000)ע"א (עליון) 627/70 משה זאבי נ' מזל זאבי, פ"ד כו(2) 445, 452 (1972)ע"א (עליון) 592/79 ישראל שצקי נ' אהרון סייד, פ"ד לה(4) 402, 414 (1981)ת"א [מחוזי ת"א] 2380/02, דנה סוזאיב נ' ידין מכנס, סעיף 10 (2012)ה"פ (מחוזי י-ם) 3108/04 כהן סינמה נ' בנק המזרחי המאוחד בע"מ ואח', (2009)ע"א (עליון) 1229/90 דורתי חנוך נ' יגאל חנוך, פ"ד מה(5) 584 (1991)תמ"ש (השלום י-ם) 6852/97 פלונית נ' פלוני, (1999)בע"מ (עליון) 7272/10 פלונית נ' פלוני, (2014)ע"א (מחוזי חי') 2200-06-13 יוסי אסולין נ' חנה לאה פרנקל, (2013)ה"פ (ת"א) 10778/99 אדגר השקעות ופיתוח בע"מ נ' ורדה ארליך, פ"ד (2000)ה"פ (מחוזי ת"א) 23553-09-11 א.צ. ברנוביץ החזקות והשקעות בע"מ (בפירוק) נ' ברנוביץ זהבה ואח', (2014)

909683/4 פלוני נ' פלונית פדאור 13 (43) 810 בית דין הרבני בפ"ת (אב"ד-אטיאס)

816853/4 פלוני נ' פלונית פדאור 14 (95) 362 בית הדין הרבני בחיפה

ת"א (השלום ת"א) 55832/04 אתי הראל נ' ליזרוביץ שרה, ליזרוביץ נועה, לנגבוים רינה, (2008)

ברע"א (עליון) 2071/00 פקיד שומה ת"א 3 נ' יורם אינגביר פ"ד נה(3) 189 (2001)

ע"א 4609/99 בעלי מקצוע נכסים (1997) בע"מ נ' סונדרס, פ"ד נו(6) 832.

ספרים: שחר ליפשיץ השיתוף הזוגי עמ' 202 (2016)שחר ליפשיץ השיתוף הזוגי פרק ה עמ' 147 הערה 4 (2016)שחר ליפשיץ השיתוף הזוגי עמ' 148 (2016)שחר ליפשיץ השיתוף הזוגי עמ' 204 הערות 5-6 (2016)שחר ליפשיץ השיתוף הזוגי עמ' 227 (2016)שחר ליפשיץ השיתוף הזוגי עמ' 218 (2016)שחר ליפשיץ השיתוף הזוגי עמ' 212-213 (2016)אריאל רוזן צבי יחסי ממון בין בני זוג עמ' 234 אריאל רוזן צבי יחסי ממון בין בני זוג עמ' 236 (1992)אריאל רוזן צבי יחסי ממון בין בני זוג פרק החריגים לשיתוף בחובות (1992)בנציון שרשבסקי דיני משפחה עמ' 161 מהדורה ד' מורחבת תשנ"ג 1993ניסים שלם יחסי ממון ורכוש- הדין והפסיקה בעמ' 111, הוצאת איתי בחור ( 2013)מיגל דויטש קניין כרך א (1997).ד. מינץ השותפות הנישואית והערבות ההדדית בין בני זוג. בפשיטת רגל. –. עיון מחודש
משפט עברי

תלמוד: קידושין מב ע"ב.

תלמוד: בבא קמא ע ע"א.

נ' רקובר, השליחות וההרשאה במשפט העברי, ירושלים תשל"ב

אנציקלופדיה התלמודית ערך זכין

  1. חוק בית המשפט לענייני משפחה, תשנ"ה-1995.
  2. אציין שלאחר סיום עריכת עבודתי הופניתי ע"י כב' השופט שוחט לעיין בספרו של פרופ' שחר ליפשיץ השיתוף הזוגי (2016) בהוצאת נבו, ואכן העיון בספר הועיל לי מאוד, שכיוונתי לדעת גדולים בחלוקה שבין המישורים השונים תחת המטריה של "שיתוף בחובות".
  3. שחר ליפשיץ השיתוף הזוגי (2016) בהוצאת נבו עמ' 202, (להלן:"שחר ליפשיץ")
  4. ראה שחר ליפשיץ פרק ה עמ' 147 הערה 4.
  5. כיום ישנו תיקון מספר 4 לחוק יחסי ממון העוסק בקביעת התנאים והנסיבות המאפשרים הקדמת מועד איזון אף בטרם הגירושין הפורמלים.
  6. בפסיקה נקבע שאין מדובר בשינוי "קוסמטי" אלא בשינוי מהותי. וכפי שצוין בעמ"ש (מחוזי ת"א) 40459-10-10 פלוני נגד אלמונית ((2013). "כפי שפורט בהרחבה בפרשת יעקובי, משמעות שיתוף בנכסים המתגבש במהלך הנישואין, משמעותו הפיכת חלק מסוים מרכושו של כל אחד מבני הזוג למשותף לשניהם, דהיינו משטר של שותפות כעין קניינית… מנגד, ככל שעסקינן באיזון משאבים לפי חוק יחסי ממון, מדובר על שיתוף אובליגטורי דחוי, אשר משמעותו הפרדה מוחלטת של נכסי בני הזוג. למעשה בהתאם לחוק יחסי ממון, אין זכות לאחד מבני הזוג בנכסי בן הזוג האחר, וכל שזכאי כל אחד מבני הזוג, לאיזון כספי של אותם נכסים שהינם ברי-איזון." כלומר, הסדר איזון המשאבים, להבדיל מהלכת השיתוף, אינו מקנה זכויות קנייניות בנכסים מסוימים, אלא זכות אובליגטורית לקבלת תשלום המשקף איזון כספי של כלל הזכויות והחובות.
  7. כלשונה של השופטת שטרסברג כהן בע"א 1915/91 יעקובי נ. יעקובי פ"ד מט(3) 29.
  8. ראה ליפשיץ שם עמ' 148.
  9. בשתי השיטות, איזון המשאבים וחזקת השיתוף, נוצר השיתוף עקב הנישואין, ושתי השיטות אינן דורשות פעולת רישום או העברה לשם יצירת השיתוף. שתי השיטות אינן שמות דגש, לעצם יצירת השיתוף, על מידת התרומה היחסית של כל אחד מבני הזוג ו/או על התנהגותו כתנאי מוקדם ליצירת השיתוף. בנוסף, משותף לשתי השיטות הוא ההיזקקות לעילות מיוחדות לשם פירוק השיתוף.
  10. ע"א 1915/91 יעקובי נ. יעקובי פ"ד מט(3) 29.
  11. וכלשונו של הנשיא שמגר, בהלכת ע"א 806/93 הדרי נ' הדריפ"ד מח (3) 685, 694  "חזקת השיתוף היא ביטוי לאורח החיים הבין-אישי הנוצר, לפי תפיסתנו ביחסים בין בני זוג המקיימים משק בית משותף ומשלבים מאמציהם לכדי מערכת מאוחדת… ברבות השנים, נעלמים תחומי ההפרדה והנכסים יהא מקורם אשר יהא, הופכים לבשר אחד (693)…".
  12. המר' ת"א 2048/55 הורביץ נ' השריון בע"מ פס"מ כ' , 323.
  13. למרות זאת, נדחתה ההתנגדות לעיקול בהנמקה שלא הוכח כי הרהיטים שעוקלו ניקנו מתוך "המאמץ המשותף" של בני הזוג, ויתכן שאף נקנו בכספי ההלוואה שהביאה לעיקול.
  14. ע"א 300/64 ברגר נ' מנהל מס עזבון יט(2) 240 (להלן: "עניין ברגר").
  15. ע"א 253/65 בריקר נ' בריקר כ(1) 589 (להלן "עניין בריקר").
  16. ע"א 135/68 בראלי נ' מנהל מס עזבון, כג(1) 343
  17. ע"א 806/93 הדרי נ' הדרי, פ"ד מח(3) 685,699 (1994 2
  18. ע"א 300/64 ברגר נ' מנהל מס עזבון, יט(2) 240; ע"א 135/58 בראלי נ' מנהל מס עזבון, כג(1) 343 ורבים אחרים
  19. בג"צ בבלי.
  20. ראה: בג"צ 2222/99 גבאי נ' בית הדין הרבני הגדול, פ"ד נד(5) 401
  21. א' רוזן צבי "יחסי ממון בין בני זוג", ע' 234 והאסמכתאות המפורטות שם
  22. רע"א 964/92 אורון נ' אורון, פ"ד מז(3) 758.
  23. השופט שוחט בפסק דינו המפורט שנכתב לפני קרוב ל20 שנה בתמ"ש (ת"א) 70030/98 א.ט' נ' ל.ט', (פורסם בנבו) עומד על כך שהפסיקה קבעה שחזקת השיתוף אינה מצטמצמת לגבולות הנכסים המשפחתיים בלבד אלא הורחבה אף לנכסים עסקיים, בנוסף, הילכת השיתוף "נמתחה" בנסיבות מסוימות, אף על נכסים שנרכשו על-ידי אחד מבני-הזוג לפני הנישואין. הילכת השיתוף הורחבה וכינסה אל תוך כנפיה גם זכויות פנסיה וזכויות פרישה אחרות בין שגמלו ובין שטרם גמלו כחלק מנכסי העתודה הכלכלית של התא המשפחתי. במאמר המוסגר חוק חלוקת חיסכון פנסיוני בין בני זוג שנפרדו, התשע"ד-2014 נכנס לתוקפו בחודש פברואר 2015. (שנחקק בעקבות ועדת שוחט בראשות כב' השופט שוחט) מטיל על הצבא/המדינה/קרנות הפנסיה/חברות הביטוח את החובה לשלם ישירות לבן הזוג הבלתי רשום את חלקו בפנסיה. החוק חל גם על ידועים בציבור.
  24. ראה: ע"א 264/77 דרור נ' דרור, פ"ד לב(1) 829; ע"א 2/77 אזוגי נ' אזוגי, פ"ד לג(3) 1
  25. ראה: ע"א 3563/92 גיטלר נ' גיטלר, פ"ד מח(5) 489
  26. ראה: תמ"ש (ת"א) 12122/97 ב.י. נ' ב.י,.טרם פורסם, ניתן ביום 25.9.03 (פורסם במאגר "נבו")).
  27. ראה: חיימי נ' אשתר, פ"ד לא(2) 589, 595 (להלן "פרשת חיימי").
  28. ראה: פרשת טווינקו, גדסי נ' גדסי, פ"ד לו(2) 645; ע"א 5640/94 חסל נ' חסל, פ"ד נ(4) 250; ע"א 819/94 לוי נ' לוי, פ"ד נ(1) 300; ע"א 491/75 חיימי נ' אשתר, פ"ד לא(2) 589; ע"א 264/77 דרור נ' דרור, פ"ד לב(1) 824; ע"א 2/77 אזוגי נ' אזוגי, פ"ד לג(3) 1; ע"א 529/76 סבירסקי נ' סבירסקי, פ"ד לא(2) 233. וראה דברי השופטת פלאוט בתמ"ש (ת"א) 12122/97, ב.י. נ' ב.י. שהתנאים יכולים להיות משלימים, כלומר, במקרה "שאחד התנאים מתקיים ברמה גבוהה, פוחתת הדרישה ביחס לתנאי השני".
  29. ב' צ' שרשבסקי "דיני משפחה", ע' 161
  30. שרשבסקי, שם; רוזן צבי, שם בע' 236; ע"א 630/79 ליברמן נ' ליברמן לה(4) 359
  31. בע"מ 4951/06 פלוני נ' פלונית תק-על 2006(2), 3829. כב' השופטת ע' ארבל דחתה בקשת רשות ערעור על פסק דין של בית משפט מחוזי בעניין זה וקבעה: "בע"א 1915/91 יעקובי נ' יעקובי, פ"ד מט(3) 529 (1995) נדחתה ברוב דעות אפשרות החלתה של חזקת השיתוף במקביל להסדר איזון המשאבים הקבוע בחוק יחסי ממון. עם זאת, בפסק הדין וכן בפסקי דין מאוחרים הובעה הגישה כי הדין הכללי מוסיף לחול בזמן הנישואין, ומכוחו ניתן להוכיח שיתוף אף בנכסים שהיו בבעלותו של אחד הצדדים ערב הנישואין (עניין יעקובי, בעמ' 561, 621; רע"א 8672/00 אבו רומי נ' אבו רומי, פ"ד נו(6) 175, 183 (2002); ע"א 7687/04 ששון נ' ששון, תק-על 2004(4) 3450, 3461 (2005)). על כן, הפסיקה אמרה את דברה ביחס לסוגיה, והמקרה דנן אינו מעלה שאלה שטרם הוכרעה ודורשת ליבון בגלגול שלישי. הערכאות במקרה זה חלקו ביניהן ביחס לשאלה האם הוכחה כוונת שיתוף בדירת המגורים של בני הזוג. בית המשפט המחוזי קבע שאכן היה שיתוף וציפייה לשיתוף, והתבסס בדבריו בעיקר על הממצאים העובדתיים שקבע בית המשפט לענייני משפחה, בנותנו להם פרשנות שונה. בכל אלו אין כדי להצדיק מתן רשות ערעור בגלגול שלישי, באשר הדברים מוגבלים לסכסוך הספציפי בין הצדדים." (שם, פסקה 6). וראה עוד פסק דינו של השופט יוסף שפירא ת"א 2260/08 ה.כ נ' א.פ פדאור 08 (34) 659
  32. סעיף 5(א)(1) לחוק יחסי ממון בין בני זוג, תשל"ג-1973, קובע כדלקמן: (א)עם התרת הנישואין או עם פקיעת הנישואין עקב מותו של בן זוג (בחוק זה – פקיעת הנישואין) זכאי כל אחד מבני הזוג למחצית שוויים של כלל נכסי בני הזוג, למעט –נכסים שהיו להם ערב הנישואין או שקיבלו במתנה או בירושה בתקופת הנישואין.
  33. ע"א 4181/99, 4151/99 בריל נ' בריל, פ"ד נה(4) 709
  34. ע"א 1880/95 דרהם נ' דרהם, פ"ד נ(4) 665. (להלן: "פרשת דרהם").
  35. ראה למשל פסיקתה של השופטת בייניש (כתוארה אז) בע"א 7687/04 ששון נ' ששון (פ"ד נט(5) 596, 615): עוד יצוין כי תחולתו של הסדר איזון משאבים לפי פרק ב' לחוק יחסי ממון, אף בה אין כדי למנוע יצירת שיתוף בנכס הנדון. בהתאם לגישת הרוב בע"א 1915/91, 2084, 3208 יעקובי נ' יעקובי וקנובלר נ' קנובלר, פ"ד מט(3) 529, אין בהוראותיו של סעיף 5 לחוק יחסי ממון כדי למנוע יצירת שיתוף בנכס ספיציפי לפי הדין הכללי החל על העניין, לרבות בנכס שנרכש על-ידי אחד מבני-הזוג טרם הנישואין (ראו גם: רע"א 8672/00 אבו-רומי נ' אבו-רומי, פ"ד נו(6) 175, בפיסקאות 9-10 לפסק-דינה של השופטת שטרסברג-כהן; רע"א 4358/01 בר-אל נ' בר-אל, פ"ד נה(5) 856, בפיסקה 4 לפסק-דינו של הנשיא ברק).
  36. ראה בענין זה: בע"מ 5939/04 פלוני נ' פלונית, פ"ד נט(1) 665 (2004).
  37. למעט נכסים חיצוניים והנכסים המפורטים בסעיף שם.
  38. יצוין, כי סעיף 3 לחוק יחסי ממון קובע, כי הסדר השיתוף יחול על בני-הזוג כל עוד לא קבעו אחרת בהסכם ממון. וע"כ בהיעדר הסכם ממון, יראו את בני-הזוג כמי שהסכימו להסדר איזון המשאבים.
  39. השופטת נילי מימון בתמ"ש (ים) 5704/01 ר.א. נגד א.א . מיום 4.1.03 (פורסם באתר נבו):
  40. כך לדוגמא בפסק הדין אבו רומי אומר בית המשפט: "אין בהוראותיו של סעיף 5 לחוק יחסי ממון כדי למנוע יצירת שיתוף בנכס ספציפי לפי הדין הכללי החל על העניין, לרבות בנכס שנרכש על-ידי אחד מבני-הזוג טרם הנישואין ראו גם:  פס"ד אבו רומי בפיסקות 9-10 לפסק-דינה של השופטת שטרסברג-כהן; רע"א 4358/01 בר-אל נ' בר-אל, פ"ד נה(5) 856, בפיסקה 4 לפסק-דינו של הנשיא ברק,  ורע"א 7687/04 ששון נ' ששון, פ"ד נט(5) 596, 615.
  41. שאם תאמר כן, נמצאת מכניס בדלת אחורית את חזקת השיתוף פרשת אבו רומי, בעמ' 183.
  42. בבע"מ 10734/06 פלוני נגד פלונית, מיום 14.3.07, אישר בית המשפט העליון פסק דין שבו בית משפט קמא הסיק מחומר הראיות שהובא בפניו על הוכחת כוונת שיתוף בדירת מגורי בני הזוג בקבעו כי עובדת רישומה של הדירה על שם הבעל בלבד לא היה בה כדי לחבל בזכויותיה של האישה. בית משפט קמא בחן את נסיבות המקרה וקבע כי מחומר הראיות עלה כי הזוג התגורר בדירה שנים רבות, הוליד שם ילדים וגידלם, האישה עבדה אף מחוץ למשק ביתה ואף השקיעה מכספה לשיפוץ הדירה. להלן המבחנים בהם ניתן לעשות שימוש להוכחת טענתיו של הטוען לקיומו של שיתוף ספציפי: [1]האם מדובר בנישואין ראשונים של בני הזוג. כאשר ידוע כי על פי הפסיקה הדנה בחזקת השיתוף יש מקום ברור ומובן יותר להחלתה של חזקת השיתוף הכללית מקום בו הנישואין הם נישואים ראשונים להבדיל מן המצב בו חוו הצדדים יחסי נישואין קודמים בעבר, אשר במסגרתם צברו נכסים. [2] אורח החיים של בני הזוג. כאשר לצורך הוכחת כוונת שיתוף נדרש מינימום של חיים הרמוניים. גם קיומם של ילדים משותפים יכול לסייע לביסוס כוונת השיתוף, שכן קיומם של ילדים משותפים מצריך משק בית משותף והשקעה של כל אחד מבני הזוג בדרכו הוא למשק הבית המשותף. [3]משך הנישואים. "ככל שמשך הנישואין מתארך, הופכת טענה מאוחרת בדבר המשך קיומה של הפרדה למלאכותית יותר ובלתי אמינה יותר. [4] קרטוריון נוסף בפסיקה, הנו נטילת חלק במאמץ המשותף. וכן קיום חשבונות בנק ונכסים אחרים משותפים. כך למשל ניתן ללמוד על כוונת שיתוף בנכס מסויים על פי התנהגות הצדדים ביחס לנכסים נוספים שהיו בידי בני הזוג במהלך הנישואין. בנוסף בתי המשפט בודקים, את טיב הנכסים שבמחלוקת. לדוגמא: דירת מגורים מסווגת כאחד מנכסי המשפחה והיא הבולטת שביניהם להבדיל מנכסים עסקיים. וכן האם הושבח הנכס במהלך הקשר הזוגי, כגון שופץ או הושקעו בו כספים בדרך אחרת. ואולם כפי שכבר נאמר בפסה"ד שם "מובן כי הדברים אינם נטולים בעייתיות, כיוון שלעתים קשה לכמת את ההשקעות ואת "ההתנהגות ההשקעתית", אך לכן יש לנהוג זהירות ביישום, ואולם כאמור קשה לקבוע מראש את גבולותיו המדויקים לכל מקרה…"
  43. ראה פרשת יעקובי.
  44. ע"א 1880/95 דרהם נ' דרהם, פ"ד נ (4) 865; בג"צ 8214/07 פלונית נ' פלוני [פורסם בנבו]).
  45. בע"מ 5939/04 פלוני נ' פלוני [פורסם בנבו] 8.9.04
  46. בע"מ 1398/11 אלמונית נ' אלמוני [פורסם בנבו] 26.12.12.
  47. רע"א 8672/00 אבו רומי נ' אבו רומי, פ"ד נו(6) 175 (2002). (להלן: "פרשת אבו רומי").
  48. (ר' ע"א 7750/10 מרים בן גיאת נ' הכשרת הישוב ביטוח בע"מ, (פורסם בנבו, 11.8.11) פסקה 13 לפסק דינו של כב' השופט י' עמית); בג"צ 8214/07 פלונית נ' פלוני, (פורסם במאגרים, 22.7.10), פסקה 18 לפסק דינה של כב' השופטת ע' ארבל)
  49. שאם לא כן, נמצאת מכניס בדלת האחורית את חזקת השיתוף, השופטת שטרסברג כהן בפרשת אבו רומי סעיף 10 לפסק הדין. לעניין השאלה מהו דבר מה נוסף, ראה בבע"מ 1398/11 אלמונית נ' אלמוני, שם היה מדובר בדירה שנרכשה ע"י אחד מבני הזוג טרם הנישואין ונרשמה על שמו בלבד, ועלתה השאלה האם לבן הזוג השני קמה זכויות בדירה זו במרוצת השנים; בית המשפט ולאחר שהפנה לפסקי דין בענין אבו רומי ובע"מ 10734/06, קבע, כי :" על בן הזוג שמבקש שיוקנו לו מחצית הזכויות בדירת המגורים שרשומה על שמו של בן הזוג האחר, מוטל להוכיח – מעבר לקיומם של חיי נישואין משותפים, אף אם ממושכים – קיומו של "דבר מה נוסף" שיעיד על כוונת שיתוף בנכס הספציפי. מעיון בפסיקה עולה כי במרבית המקרים בהם קיבלו בתי המשפט את טענת השיתוף, הוכח כי בוצעו השקעות כספיות בנכס מצידו של בן הזוג הטוען לשיתוף והשקעות אלה היוו "דבר מה נוסף" המעיד על כוונת השיתוף..". בהמשך קבע בית המשפט, כי " כאמור, הפסיקה קבעה במרבית המקרים כי"דבר מה נוסף" אשר מעיד על כוונת שיתוף ספציפית בנכס "חיצוני" הינו השקעה של בן הזוג הלא רשום בנכס. … יחד עם זאת, לא מדובר בתנאי הכרחי שאין בלתו. כוונת שיתוף ספציפית בנכס "חיצוני" יכולה להתבטא גם בהבטחות ובמצגים אקטיביים שעשויים להביא להסתמכות מצד בן הזוג הלא רשום ולהקים טענת מניעות לבן הזוג הרשום,ובוודאי גם במקרה שבו מבוצעת הטעייה אקטיבית מצד בן הזוג הרשום המצויה על גבול המרמה..".
  50. בע"מ 1398/11 אלמונית נ' אלמוני)פורסם בנבו, 26.12.12(.
  51. לעניין זה ראה עמ"ש 13313-12-11 נ' א' ע' ר' [פורסם במאגרים], שם קבעו השופטים יצחק ענבר, יהודית שבח ושאול שוחט קיבלו את הערעור על קביעת בית המשפט בערכאה הראשונה, כי על המערערת היה מוטל הנטל להוכיח למשיב, כי אין בכוונתה לשתף אותו בדירת המגורים בין על ידי עריכת "הסכם ממון" בין "בהתבטאות מפורשת" או במתן "סימנים כי בדעתה לשמור על רכושה זה בפקיעת הנישואין, בטעות יסודה, בהיותה "מנוגדת להוראות סעיף 5(א)(1) לחוק ומעבירה למעשה את נטל ההוכחה על כתפי בן הזוג שהביא עמו רכוש ערב הנישואין להראות כי הביע דעתו במפורש שבכוונתו לשמור על רכושו זה בעת פקיעת הנישואין" (הש' י' דנציגר בבע"מ 1398/11 אלמונית נ' אלמוני, 26.12.12, סעיף 18, פסקה שניה). מכאן, הדרישה של בית משפט קמא מהמערערת, כבעלים הרשום של 'הנכס החיצוני' "לעמוד על המשמר ולהביע כל הזמן באופן אקטיבי את כוונתו לשמור לעצמו את הבעלות בנכס" (בע"מ 1398/11, שם, פסקה 20) אינה במקומה. זאת ועוד, הקביעה של בית משפט קמא, כי היה על המערערת להראות את כוונתה שלא לשתף את המשיב בדירת המגורים על דרך של הסכם ממון עומדת בסתירה גמורה להוראות החוק. ביהמ"ש קמא קבע, כי "הסכם ממון הוא הביטוי האולטימטיבי לכך, והוא כלי שהעמיד החוק לרשות מי שחפץ להביע את דעתו הנחרצת לאי הסכמתו לשיתוף בבעלות". בכל הכבוד, לא רק שהוראת ס' 5(א)(1) קובעת ההיפך ומחריגה את הנכסים החיצוניים משאר הנכסים בני האיזון אלא שסעיף 3 לחוק קובע שאם לא עשו בני הזוג הסכם ממון, ואם עשו – במידה שההסכם אינו קובע אחרת, יראו אותם כמסכימים להסדר איזון המשאבים לפי פרק זה, ויראו הסדר זה כמוסכם בהסכם ממון בעל תוקף שנתמלאו בו הוראות סעיף 2 לחוק. יישום קפדני של הוראות סעיף 3 לחוק מכוון לכך, כי לא רק שהמערערת לא היתה צריכה לחתום על הסכם ממון ולהחריג במסגרתו את דירת המגורים – שהרי זו מוחרגת ממילא מכוח ס' 5(א)(1) לחוק – אלא שיש ללמוד מהעובדה שבני הזוג לא עשו הסכם ממון כי הם ראו את הוראות ההסדר המפורט בפרק השני לחוק, הכולל את הוראת סעיף 5(א)(1) לחוק, כהסכם ממון החל על יחסי הרכוש שביניהם, הסכם ממון בעל תוקף שנתקיימו בו הוראות סעיף 2 לחוק, שעבר הליך של אישור ואימות במסגרתו הבין המשיב שהדירה היא נכס שאינו בן איזון (סעיף 2(ב) לחוק).
  52. יחסי ממון ורכוש- הדין והפסיקה", בעמ' 111, סעיף 4.9.
  53. פסקה 15 לפסק דינו של הנשיא ברק.
  54. ראה ליפשיץ עמ' 204 הערות 5-6 והמקורות שם.
  55. ראה פסק דינו של הנשיא שמגר בפס"ד ע"א 3002/93 בן-צבי נ' סיטין, פ"ד מט(3) 5, 17 (להלן: "בן צבי").
  56. ע״א 189/95 בנק אוצר החייל נ' אהרונוב, פ"ד נג(4) 199
  57. לעניין זכוית נוגדות יש להביא את סעיף 9 לחוק המקרקעין, תשכ"ט-1969
  58. בע"א 1967/90, גיברשטיין נ' גיברשטיין, פד"י מו(5)661, 665 (להלן "פרשת גיברשטיין").
  59. שם, בעמ' 671
  60. ע"א 4374/98 עצמון נ' עו"ד רפ פ"ד נז(3) 433, 444 
  61. ע"א 3002/93 בן-צבי נ' סיטין, פ"ד מט(3) 5, 17
  62. פסק דין בית המשפט המחוזי בתל אביב יפו בבש"א 27914/00
  63. ע"א 189/85 בנק אוצר החייל בע"מ נ' אהרונוב פ"ד נ"ג (4) 199 (16.8.1999).
  64. פסקה 33 לפסק הדין
  65. ראו:  ע"א 1967/90 גיברשטיין נ' גיברשטיין פ"ד מו (5) 661, 665.ע"א 5598/94 נניקשווילי נ' נניקשווילי פ"ד מט (5) 164.
  66. ע"א (מחוזי חיפה) 1030/05) יאיר ארנון נ' דבורה תורג'מן (15.2.06),
  67. ת"א (שלום ת"א) 14108/05 שופר סלולר בע"מ נ' מלכה סיגל (14.8.05).
  68. ע"א 3929/02‏ לוין כרם נ' עו"ד שילר, הנאמן על נכסי פושט הרגל גדעון לוין, פ"ד נח(5) 364
  69. מיגל דויטש קניין כרך א (1997) בעמוד 645.
  70. ת.א. (ת"א) 1688/00 אורלי גרנות נ' כרמל מערכות מיכלים בע"מ, [ניתן ביום 1.9.02, פורסם בנבו].
  71. עובדות המקרה: בשנת 1990 רכש הבעל דירה בת 4.5 חדרים אשר נרשמה בשלמות על שמו. הבעל היה סוכן להפצת מוצרים המיובאים ע"י הנתבעות-נושות הבעל. הבעל משך לפקודת הנושות שיקים שחוללו בחוסר פירעון והוגשו לביצוע בהוצל"פ. במסגרת הליכי הוצל"פ נרשם עיקול על זכויותיו של הבעל בדירה וסך החובות עלה על 600,000 ש"ח. במסגרת הליכי מימוש הדירה בהוצל"פ, הגישה האישה המרצת פתיחה להצהרה כי היא בעלת מחצית הזכויות בדירה. הצדדים הגיעו להסכמה כי יוצהר על זכותה של האישה להירשם כבעלת מחצית מהזכויות בדירה מכוח חזקת השיתוף. הדיון המשפטי צומצם לשאלה המשפטית, האם קיים שיתוף בנוגע לחובותיו של הבעל, והאם מכוח שיתוף זה ניתן להיפרע מחלק האישה בדירה, לכיסוי חובות הבעל. פסק דין זה, הנו פס"ד חשוב לעניין זוגות עליהם חל משטר הלכת השיתוף. פסה"ד דן בסוגיה האם על בן הזוג לשאת בחובות עסקיים אשר נוצרו בידי בן זוגו כלפי צד ג'. ערעור על פסק זה הוגש על פסק דינו של ביהמ"ש המחוזי בתמ"ש 19570/97 אשר קבע כי על האישה לשאת בחובותיו העסקיים של בעלה כלפי צד ג', בדרך פירעון חלקה בדירה הרשומה ע"ש בעלה, ואשר לה חלק בדירה זו מכוח הלכת השיתוף.
  72. שם, בפיסקה 27 סיפא.
  73. ע"א 5598/94 נטלה נניקשווילי נ' דניאל דוד נניקשווילי, מט'(5,) עמ' 166
  74. החידוש בפסק הדין בעניין נינקשווילי היה כי כאשר הנכס העומד למימוש הנו נכס עסקי המשותף לשני בני הזוג הרי שניתן לממש נכס זה מיידית לאור הלכת השיתוף המחילה שיתוף מיידי בחובות על בני הזוג. זאת להבדיל מפרשת טווינקו שם עמד לדיון מקרה בו ביקשו הנושים את מימושו של נכס משפחתי מובהק מסוג דירת מגורים המשותפת לשני בני הזוג בגין חוב עסקי אותו יצר בן הזוג-החייב. שם הורה ביהמ"ש כי לא ניתן לעשות כן כל עוד לא אירע "מועד קריטי" בחיי בני הזוג אשר רק מכוחו ניתן להחיל על בני הזוג שותפות בכלל החובות ובכללם חובותיו העסקיים של הבעל.
  75. עמ' 227
  76. לעניין זה נתין להביא את דברי השופטת שטרסברג-כהן, כי בעניין נינקשווילי התקבלה טענה של שיתוף בחובות שצמחו בגין נכס עסקי, בנסיבות שבהן הצטיירה תמונה של חוסר תום-לב מצד האשה, שהיתה שותפה למשא ומתן לקראת הסדר החוב, ידעה על החוב וביקשה לסכל את גבייתו".
  77. לעניין זה ע"א 3352/07 בנק הפועלים בע"מ נ' הורש (לא פורסם, [פורסם בנבו], 7.12.09). שם נחלקו הדיעות בין שופטי העליון.
  78. שם, בסיום פיסקה 29.
  79. שם, בפיסקה 28.
  80. הפ (ת"א) 200237/05 פרס נ' פרס מיום 24.7.07.
  81. ע"א 3352/07 בנק הפועלים בע"מ נ' הורש (לא פורסם, [פורסם בנבו], 7.12.09)).
  82. ראה עניין בן צבי, את תום ליבו של בעל המשכנתא יש לבחון בעת רישומה, ע"א 4609/99 בעלי מקצוע נכסים (1997) בע"מ נ' סונדרס, פ"ד נו(6) 832. נכסים וראה ד. מינץ השותפות הנישואית והערבות ההדדית בין בני זוג. בפשיטת רגל. –. עיון מחודש. 105.עמ' 119
  83. פרשת בן צבי, בעמ' 22.
  84. ע"א 11120/07 שמחוני נ' בנק הפועלים בע"מ [פורסם במאמרים]
  85. עמ"ש (מחוזי ת"א) 40459-10-10) פלוני נ' אלמונית (28.4.13),
  86. פרשת בן גיאת, בעמ' 18. באותה פרשה נפסק, כי זכותו הלא רשומה של בן הזוג בדירת המגורים "אינה מתפוגגת אך מן הטעם שבשלב מאוחר להיווצרותה של הזכות עברו בני הזוג להתגורר בדירה אחרת, בין בבעלותם ובין שאינה בבעלותם. המועד הקובע לבחינת התחרות בין הזכויות הוא בעת רישום המשכנתא, וזאת בהיקש לדיני העסקאות הנוגדות. מכאן, שאם בעת רישום המשכנתא התגבשה כבר זכותו של בן הזוג, והמשכנתא לא נרשמה בתמורה ובתום לב, ידו של בן הזוג תהא על העליונה" (עמ' 19).
  87. ע"א (חיפה) 41829-04-16 שאדיה ח'טאב נ' חוסני [פורסם במאגרים]. יצוין, כי בפסק בדין שפ עתרה המבקשת לסעד הצהרתי בדבר זכויות בדירה מכח שיתוף ספציפי בנכס זה. כאשר בערכאת הערעור נאמר: "כי בירורה של זו כרוך בבירור קיומו של שיתוף בנכסים, בזכויות לרבות בחובות שאינם קשורים, ונראה כי אם רצו המשיבים לטעון כי המערערת שותפה בחובות הבעל, היו צריכים להגיש תביעה מתאימה מטעמם". בהקשר זה הפנו לע"א 11120/07 דינה שמחוני נ' בנק הפועלים [פורסם בנבו] (28.12.2009). וכן לפסק הדין בעניין שלם, שם סויגה דירת המגורים כך שלא ניתן לרדת לנכסי בן הזוג שאיננו חייב לנושים, כל עוד החוב איננו נובע מאותו נכס – דירת המגורים עצמה.
  88. שם בפסק הדין הדירה מושכנה פעמיים מעיון בתיק המרשם ובשטר המשכנתא ניתן היה לעמוד על קיומו של שיתוף.
  89. עמ"ש (ת"א) 40459-10-10 פלוני נ' אלמונית (טרם פורסם, [פורסם בנבו], 28.4.13).
  90. פסקה 22.
  91. ע"א 7750/10 בן גיאת נ' הכשרת היישוב ביטוח בע"מ ([פורסם בנבו], 11.8.11)
  92. למעשה דעת הרוב סוטה מהעקרונות שנקבעו ב בע"מ 1398/11 אלמונית נ' אלמוני)פורסם בנבו, 26.12.12(. ועוקפת את הפרשנות של חוק יחסי ממון כפי שהובהרה בדעת המיעוט של השופט רובינשטיין. ראה ליפשיץ עמ' עמ' 218.
  93. ה"פ (מחוזי מרכז) 13815-07-09 בנק לאומי לישראל בע"מ נ' דוד (פורסם בנבו, 17.5.2011)
  94. למעט החריגים המנויים בסעיף 5 לחוק יחסי ממון.
  95. הפ (ת"א) 200237/05 פרס חגית נ' פרס חיים [פורסם במאגרים המשפטיים[.
  96. ראה לפשיץ (עמ' 212 -213).
  97. כפי שנאמר בפרשת יעקובי, כי הסדר איזון המשאבים [גורס] משטר רכושי של הפרדה, שבו, במהלך חיי הנישואין, כל אחד מבני הזוג הוא בעל רכושו הוא על-פי הדין הכללי ויכול הוא לעשות ברכושו דיספוזיציות בינו לבין בן-זוגו ובינו לבין אחרים… לפי ההסדר שבחוק, אין נפגעים – במהלך חיי הנישואין – הקניינים של בני הזוג. כל אחד אדון לנכסיו ואין האחד אחראי לחובות משנהו, וזכותם להקנות לאחרים וזה לזה זכויות… וראה דבר השופטת דורנר בע"א 3929/02 רויטל לוין כרם – נגד – עו"ד גד שילר – הנאמן על נכסי פושט הרגל גדעון לוין; המשטר הרכושי הנפרד אף משקף נורמות חברתיות המצויות דווקא בשכבות האוכלוסייה, שבהן לאישה רכוש והכנסות, מעבודתה מחוץ לביתה.
  98. ראה ע"א 135/58 בראלי נ' מנהל מס עזבון, כג(1) 343. עם זאת, ראה ע"א 29/86 אי. תי נהיגה עצמאית
  99. פסקה 15 לפסק דינו של הנשיא ברק.
  100. ע"א 71/ 633 מסטוף נ' מסטוף, כו (2) 569.
  101. ע"א 677/71 דוד נ' דוד, פד"י כ"ו (2) 457. (להלן: "פרשת דוד").
  102. בע"א 1967/90, גיברשטיין נ' גיברשטיין, פד"י מו(5)661, 665 (להלן: "פרשת גיברשטיין").
  103. ע"א (עליון) 3002/93 יעקב בן-צבי נ' מיכל סיטין, מט(3) 005 (1995) (להלן: פרשת סיטין).
  104. "הנה כי כן, חזקת השיתוף בחובות הינה חזקה מקבילה ומשלימה לחזקת השיתוף בזכויות … השיתוף בחובות משלים את השיתוף בזכויות ומשקף את התפיסה לפיה השיתוף המשפחתי מתקיים לא רק בשעת רווחה כי אם גם בשעת מחסור; בני הזוג שותפים הם לא רק לרווחים ולזכויות, כי אם גם להפסדים ולחובות. כך עולה מכוונתם המשוערת של בני זוג, כפי שהיא עולה מחייהם המשותפים ומעמלם המשותף לקיומו וקידומו של התא המשפחתי". (פסקה 15 לפסק הדין)
  105. ע"א 446/69, פד"י כ"ד (1) 813.
  106. גישה זו מצאה ביטוי בספרו של רוזן-צבי ראה בפרק החריגים לשיתוף בחובות.
  107. ראו פרשת סיטין.
  108.  ע"א 11550/04 סיגל סיטבון נ' אבנר סיטבון (לא פורסם, [פורסם בנבו], 14.3.2007) (להלן: פרשת סיטבון")
  109. ע"א 677/71, דוד נ' דוד, פד"י כו(2)457, 461, 464. (להלן: "פרשת דוד")."כשם שאין לדרוש הוכחה לגבי נכס כלשהו הרשום על שם בן הזוג שהוא נרכש מקופה משותפת אלא הראיה היא על הצד הטוען שלפי טעם מיוחד הרכוש הוא משלו בלבד, כך חזקה על החובות שהם חובות משותפים עד שיבוא הצד הטוען אחרת ויוכיח כי בן הזוג הוציא הוצאות מסוג כזה שאין לראותם כחובות משותפים"
  110. דברי כב' השופטת שטרסברג כהן בע"א 5598/94 נטלה נניקשווילי נ' דניאל דוד נניקשווילי, מט'(5,) עמ' 166
  111. ע"א 7442/97 עמית נ' עמית (ניתן ביום 20.9.2000- פורסם בנבו)
  112. פרשת סיטבון.
  113. ע"א 627/70 זאבי נ' זאבי, פ"ד כו(2) 445, 452); פרשת עצמון, בעמ' 448.
  114. פרשת לוי עמ' 820
  115. פרשת דוד, בעמ' 461; פרשת סיטין, בעמ' 16-7; ע"א 592/79 שצקי נ' סייד, פ"ד לה(4) 402, 414.
  116. ת"א[ת"א] 2380/02, סוזאיב נ' מכנס (לא פורסם) – ניתן ביום 1.1.12
  117. סעיף 10 לפסק הדין.
  118. השופט דרורי בה"פ 3108/04 כהן נ' בנק המזרחי המאוחד בע"מ ואח'.
  119. לענין זה, ראה בש"א 9992/02 שם נכתב "לגבי חוב האישה, בשל עוולה בנזיקין שביצעה, במהלך הנישואין, אין הבעל חייב איתה ביחד, רק בשל כך שהוא בעלה…עוולה בנזיקין כגון מרמה, שגרמה נזק לצד שלישי, היא חוב בעל אופי אישי מובהק של המעוול, ואם אין ראיה שבן הזוג היה שותף למרמה זו, אין לומר, שהמדובר בחוב משותף".
  120. פרשת גיברשטיין, בעמ' 665. בפרשת לוי, בעמ' 820"…יש וחוב הוא בעל אופי אישי מובהק, ואז ייתכן שלא מן הדין ואף לא מן הצדק לחייב את בן-הזוג השני לשאת בעולו
  121. ע"א 1229/90 חנוך נ' חנוך, פ"ד מה(5) 584.
  122. בתמ"ש (ים) 6852/97 (מיום 11.3.1999) בפס"ד כותבת השופטת נילי מימון "אנו לומדים שנכס בין אם הוא שלילי (חוב) ובין אם הוא חיובי (זכות) יאוזן עפ"י הכללים המנויים בסעיף 5 לחוק. מכאן שלפי שיטת הסדר איזון המשאבים על הטוען לאי – ניכוי של חוב ממסת הנכסים ברי האיזון להוכיח כי מדובר בנכס שאינו בר-איזון.".
  123. בע"מ 7272/10 (מיום 7.1.2014). כך, למשל, ניתן להורות מכוח סעיף 8(1) כי נכס/חוב אינם בני-איזון, מאחר שנצבר/נוצר בנסיבות שאינן עולות בקנה אחד עם עקרונות היסוד של הסדר איזון המשאבים, ובהם עקרונות השיתוף והשוויון. עקרונות אלה יחייבו, למשל, להחריג חוב בגין הימורים או בגין מאהב/ת. ראה להלן בפרק שדן בחריג של סעיף זה.
  124. ראה פסק דין של בית משפט המחוזי בחיפה עא (חי') 2200-06-13 יוסי אסולין נ' חנה לאה פרנקל [פורסם בנבו 24.11.13].
  125. תמ"ש 35042/96 אורי ציביאק נ' מילי ציביאק (תל-אביב-יפו), מיום 12.12.02
  126. ה"פ (ת"א) 10778/99 אדגר השקעות ופיתוח בע"מ נ' ורדה ארליך פסק דין מיום 6.9.00.
  127. כפי שנקבע בפרשת נניקשווילי.
  128. ברע"א 2071/00 פקיד שומה ת"א 3 נ' אינגביר פ"ד נה(3) 189.
  129. ה"פ 13815-07-09 בנק לאומי לישראל נ' אבי דוד.
  130. ע"א 2841-06 פלח ואח' נ' פקיד שומה תל-אביב-יפו 3 ואח' (מיום 1.7.10 פורסם בנבו).
  131. ה"פ 23553-09-11 א.צ. ברנוביץ החזקות והשקעות בע"מ נ' ברנוביץ ואח' [פורסם במאגרים].
  132. מיום 5.2.13 פורסם במאגרים המשפטיים.
  133. מיום 5.11.14 פורסם במאגרים המשפטיים
  134. קידושין מב ע"ב.
  135. משנה ערובין פא ב וגיטין יא ב. ועי' יבמות קיח ב וש"נ.
  136. עי' קדושין כג א: אילימא שלא מדעתו. ועי' רש"י ב"מ שם ד"ה גבי מתנה.
  137. . רמב"ן חולין לט ב, והובא במ"מ זכייה ומתנה שם; ריטב"א יבמות קיח ב וקדושין כג א בשמו; מרדכי בבא קמא פ"ז סי' עב; רמ"א בשו"ע חו"מ סו"ס קכג. ועי' להלן: בקדושין; בגט אשה.
  138. ראה איציקפלדיה תלמודית ערך זכין הערות 37-38
  139. ת"א (תל אביב) 55832/04 אתי הראל נ' ליזרוביץ שרה, ליזרוביץ נועה, לנגבוים רינה מיום 25/09/2008