חיוב האם במזונות ילדיה

במאמר שלפנינו נעסוק בנושא חיוב האם במזונות ילדים ובחלוקה לפי גיל הילד, לאור הפסיקות ההלכתיות שבעקבות הפסיקה המשפטית. ננסה לענות על השאלה אם על אם הילדים חלה חובה להשתתף במזונות הילדים? , והאם אפשר להחיל את חיוב האם במזונות ילדיה מדין מצוות צדקה?

כמו כן נעסוק בבבחינת הרציונאל העומד מאחורי חובת תשלום הזונות לילדים קטינים; ניגע בפן ההלכתי על פי המשפט העברי ובדין המשפטי כיום; נשאל שאלה נוספת האם רציונאל זה בא להגן רק על הילדים או שמא הוא כולל גם הגנה על ההורים שלעיתים צריכים גם הם הגנה, שתבטיח את יציבותם הכלכלית בדרך של איזון נכון בין עלויות מחייתם שלהם עצמם לבין חובת תשלומי המזונות עבור הילדים; נערוך השוואה בין חיוב מזונות על פי ההלכה היהודית לבין הפסיקה המשפטית כיום; נכריע על מי יש לשלם את המזונות, על האב על האם או שמה על שניהם? נדון באילו מקרים חובת תשלום המזונות חלה באופן לא שווה.

נעסוק בשאלה האם תשלום מזונות הוא חובה או צדקה; על פי איזה דין ננקטות הסנקציות; אלו מהן יותר מידתיות ואלו פחות?

בעקבות הפסיקה החדשה של ביהמ"ש העליון התהפכה תפיסת העולם שרווחה בציבור, לפיה, על האב לבדו לשאת בנטל מזונות הילדים בלא תלות במבחן הכנסות שני בני הזוג. ביהמ"ש קבע כי גם על האם לשאת התשלום המזונות על פי קריטוריונים נדרשים. פסיקה זו הביאה להתיחסות מסוייגת של בית הדין הרבני לפסיקת ביהמ"ש העליון, ומכאן נוצר קונפליקט בין גישת בית הדין לזו של בית המשפט. התוצאה היא שנשים שנמצאות בסיטואציה של משמורת משותפת יעדיפו לפנות לבית הדין הרבני ולא לבית משפט.

ביקורת משמעותית במאמר זה, תהיה על פסק הדין של ביהמ"ש בעניין פלוני, בכך שלאחר העיון במקורות המשפט העברי, נראה כי בית המשפט העליון סימן לו מטרה מסוימת ולצורך כך הביא לפרשנות דחוקה במשפט העברי ובתקנת הרבנות הראשית משנת תש"ד.

כך למשל, בית משפט העליון קבע עובדתית, כי חיוב  האם ושל אב במזונות ילדיהם בכל הנוגע לדין צדקה שווה, וחיפש פרשנות חלופית לתקנת הרבנות הראשית לישראל, בעוד, שיתכן, כי בדין האישי יהיו פסקי דין רבים שיקבעו, שהאב יהיה מחויב בחיוב צדקה לזון את ילדיו מעל גיל שש מכח חוב גמור, ואילו  האם כלל אינה מחויבת. בסוף עבודתנו, ניתן מתווה חדש במשפט העברי, שיכול לגשר בין המשפט העברי האותנטי לבין המציאות עכשווית. [1]

בנוסף, תהיה ביקורת על כך שבית משפט העליון לא קבע מתווה ברור לחיוב מזונות במקרים בהם המשמורת אינה משותפת וכמו כן לא נתן את דעתו לשאלה הפשוטה: מה דין פסקי הדין למזונות שניתנו בטרם הלכת 919/15 , האם כעת ניתן לפתוח אותם מחדש, כאשר ההלכה החדשה מהווה כשלעצמה "שינוי נסיבות" ? על כל  האמור נעסוק בס"ד בעבודה שלפנינו.

 

המהפך בהגדרת החיוב במזונות הילדים

תשומת הלב בזמן האחרון מופנה כלפי פסיקת העליון בע"מ 919/15 פלוני נ' פלוני,[2] (להלן: "הלכת 919" או "פרשת פלוני"). בנושא חיוב מזונות הילדים. בעוד חוק יחסי ממון נידון בהתאם לחוק האזרחי בבתי הדין- ההלכתי והמשפטי, בעניין דיני מזונות דנים לפי הדין האישי  היינו הדין העברי כאשר עסקינן בבני זוג יהודים שנשאו כדמו"י.

עניין מזונות הילדים זהו אחד הנושאים היותר רגישים בעת פרידת בני הזוג דווקא נושא זה מהווה מקור לאפליה עמוקה בין המגדרים. נעשו ניסיונות רבים לגשר ולהתאים ולהגיע לשוויון שיתאים לרוח תמורות התקופה והשוויון המגדרי.

בין שלל  הניסיונות ניתן להביא את דו"ח שיפמן של  הועידה הממלכתית הציבורית בראשות פרופ' שיפמן שהוגש בשנת 2012[3]. ואולם השינוי המשמעותי ביותר הינו פסיקת בית משפט העליון שניתנה 19/7/17 .

ב19.7.17 נפל דבר בענייני מזונות קטינים בית משפט העליון בהרכב מורחב של שבעה שופטים קבע מזונותיהם של קטינים מעל גיל 6 יחולו על שני ההורים באופן שווה .[4]

ואולם כדי להבין את משמעות פסק הדין  והשינוי והדין ששרר קודם הלכת 919 ולדון בו יש לרדת לשורש מקורות החיוב של "מזונות ילדים".

 

מקור נורמטיבי לחיוב מזוות ילדים

סעיף 3(חוק לתיקון דיני המשפחה (מזונות) התשי"ט – 1959, (להלן: "חוק המזונות") קובע כך:

  • אדם חייב במזונות הילדים הקטינים שלו והילדים הקטינים של בן-זוגו לפי הוראות הדין האישי החל עליו, והוראות חוק זה לא יחולו על מזונות אלה.

החיוב התפתח בהלכה היהודית והתמשך לפסיקה האזרחית ברבות הימים, כאשר החיוב תלוי בגילאים של הילדים. מקור החיוב במזונות קטין מתחלק לארבעה קבוצת גיל: 0-6, 6-13, 13-15, 15-18.

קבוצת גיל ראשונה:  ילדים עד גיל 6. חובתו של האב לזון את הקטין עד גיל שש הינה חובה משפטית אבסולוטית, היא חלה גם אם יש לילד לפרנס את עצמו וגם אם לאב אין אמצעים לכדי לפרנס את הילד[5] השניה:  ילדים בגילאי 6 –  13(בנות עד 12) השלישית: 13-15 הרביעית 15-18. החמישית, חיוב במזונות לילד המשרת שירות צבאי.[6]

מאחר ועיקר תוצאות הפסיקה נוגעת בקבוצות הגיל מעל גיל שש נתמקד בשורש החיוב בשכבת גיל זו. אך תחילה נבהיר מדוע יש חובה אבסולוטית על האב לזון עד גיל זה.

המקור לחובה לזון "קטני קטנים"

הרמב"ם[7], מציין כי החיוב על האב לזון את ילדיו הוא מן התורה. אמנם הוא לא מובא בתורה בצורה מפורשת, אך הרמב"ם למד הלכה זו על פי המדרש בתורת כהנים"8, בסוגיית עבד עברי היוצא לחרות ביובל. לגבי עבד עברי נאמר בתורה בחומש ויקרא: "ויצא מעמך הוא ובניו עמו" – מה רבו חייב במזונותיו, אף רבו חייב במזונות אשתו ובניו.

על פי המקורות ניתן ללמוד כי על האדון המעסיק לזון את ילדי העבד, ומכאן נעשה כאן היקש כי על האב קיים חיוב בהזנת ילדיו והוא מן התורה, שאם לא כך החיוב מדוע שהאדון יהיה מחויב במזונות ילדי עבדו, בזמן שהעבד עצמו היה פטור ממזונותיהם? אלא שהעבד, כמו כל אב, חייב במזונות ילדיו הקטנים, ומאחר והוא עובד אצל אדון, ממילא האדון חייב לזון את ילדי העבד עד גיל שש.

מאידך גיסא, בירושלמי8 מבואר, שהחיוב של האב לזון את ילדיו עד גיל שש הוא מתקנת חכמים, דברים אלו מתאימים לשיטת המהר"ם רוטנבורג,[8] שכותב: "דכיוון דתקנת חכמים היא, זכו במזונותיהם אפילו יש להם להתפרנס משלהם" וכפי שפסק ב ה"באר היטב"[9]: "חיוב זה לזון אותם עד שיהיו בני שש, אינו מוטל אלא על אביהם כל ימי חייו". זאת למרות שיש מגדולי הראשונים שחולקים על כך, כך למשל הרשב"א[10] – "כל שיש לו – למה האב חייב לזונו?". אכן הב"ח והאבני מילואים,[11] סבורים כי דעת הרמב"ם כדעת המהר"ם מרוטנברג – שעל האב לזון ילדיו קטני הקטנים, אפילו כשיש להם מקור אחר, ודייקו זאת מלשונו של הרמב"ם,[12] "כשם שאדם חייב במזונות אשתו כך הוא חייב במזונות בניו ובנותיו". דעתו של המהר"ם מרוטנברג נתקבלה להלכה, ועל פיה פוסקים בתי הדין הרבניים[13] ובתי המשפט האזרחיים[14] שקיבלו עליהם את ההלכה כדבר שבשגרה.

גובה תשלום המזונות במשפט העברי

הר"ן – אחד מגדולי הראשונים- סובר, כי הקשר בין מזונות הילדים לבין החיים עם האישה15 הינו קשר ישיר. דהיינו, שחוב המזונות הוא בהתאם לרמת חייהם של הילדים לה הם הורגלו קודם לכן, ולא נמדד רק על פי הצורך של הקטינים. זאת, בניגוד למשמעות לשון השולחן ערוך[15],  שפסק, "בניו ובנותיו עד בני שש- חייב ליתן להם כסות וכלי תשמיש ומדור, ואינו נותן להם כפי עושרו אלא כפי צרכן בלבד"[16].

וכן דעת רוב הפוסקים ביניהם הרמב"ם, המהר"ם מרוטנברג, הרא"ש, הריב"ש, הרשב"ש, המהרשד"ם, הגורסים כי הקשר בין חובת מזונות האב לילדיו ומזונות האב לאישה הוא מקרי.  וחובת האיש לזון את ילדיו מתוקף היותו אביהם ואינה תלויה במזונות האם, ועל האב למלא את חובתו בתור אב הילדים ולא בתור בעל האם. לפיכך, יהיה חייב האב במזונות ילדיו גם כאשר אינו חייב במזונות אמם[17].

וכן התבארו הדברים בשו"ת הרשב"ש (סימן תקב), וזו לשונו:

ולעניין פסיקת מזונות הבת כפי מה שצריכה ולא כפי עושרו, יפה דנת, וכן כתב הרמב"ם ז"ל בפי"ג מהלכות אישות וכן היא בספר אבן העזר וכן הסכים הרב בעל מגיד משנה ז"ל דדוקא באשתו הוא דאמרינן עולה עמו ואינה יורדת.

אולם ראה לקמן, שלעניין ילדים מעל גיל שש החיוב הוא בהתאם למה שהורגלו.

חשוב לציין, כי ישנם פוסקים שנקטו כדברי הר"ן להלכה,[18] כאשר ישנה משמעות הלכתית לדברי הר"ן : אב שנישא בשנית וילדי אישתו נמצאם עימם, לדברי הר"ן, ילדי אשתן השנייה קודמים לילדי אשתו הראשונה.

מעבר לתקנת חכמים, נוסף חיוב חדש ביחס לילדים מנישואין

פרט לתקנת חכמים, הרי ביחס לילדים מנישואין, נוסף חיוב מזונות חדש, מדין מזונות האם, ומקורו – בתנאי כתובה . חיוב זה כלול בתנאי כתובה למזונות האם, כיוון שמזונות ילדים עד גיל שש הם, כאמור, חלק ממזונות האם, ואין אפשרות להבטיח מזונות לאשה בלי לכלול בהם גם מזונות ילדיה. מכאן, כפי שחובתו של הבעל במזונות אשתו היא אבסולוטית, כך הוא מחויב לזון את ילדיו "קטני-הקטנים", שנולדו לו מן הנישואין, משום שהוא "נתחייב כלפיהם יחד עם מזונות האישה בכתובה, שהרי הבעל כותב בכתובה לאשה "ואנא אפלח ואוקיר ואזון" שהמשמעת היא שהדבר מחייב אותו גם כלפי ילדיו הקטנים. ואמנם, מסיים הט"ז באומרו :. ומכח התחייבות זו עליו לזון את ילדיו עד גיל שש בכל תנאי, כפסק דינו של המהר"ם מרוטנברג וכהגדרת הרא"ש 'דומיא דמזונות האישה'.[19]

לסיכום, לגבי ילדים עד גיל שש, שנולדו לו מנישואין, מחויב אביהם לזון אותם מלבד מה שהתחייב בכתובה, אף כתוצאה מתקנת חכמים מיוחדת, ומשני הטעמים האלו, חובתו היא אבסולוטית, אף כשיש להם להתפרנס משלהם, ואף שאין לו, כיוון שמזונות אלה כמו מזונות האישה הם מכוח התחייבות בכתובה. לגבי ילדים עד גיל שש, שנולדו לו מפנויה או ילדים שנולדו מנישואין (אך אין לאם כתובה כדוגמת נישואין פסולים כגון כהן וגרושה), מקור החיוב הוא מתקנת חכמים ("תקנת אושא")[20] בלבד, ועל פיה שומה עליו לדאוג לפרנסתם רק במידה שאין להם.[21]

יודגש לעניין זה, שפסיקת ביהמ"ש העליון האחרונה לא נגעה מאומה בחובה של האב לזון קטני קטנים, כי פסק הדין של בית משפט העליון אינו מתייחס לילדים בגילאי 0-6 שבהם נותרה חובה אבסולוטית על האב ועליו בלבד.[22]

מקור החיוב לזון ילדים מעל גיל שש ופרשנות של תקנת אושא

מלשון המשנה והגמרא במסכת כתובות (מט.) עולה כי בתחילה לא-היה האב חייב במזונות בתו ולא במזונות בנו. כאשר  לדעת רבי מאיר ורבי יהודה,  למרות שאין חובה משפטית על אדם לזון את ילדיו, מכל מקום ישנה "מצווה", ואילו לדעת רבי יוחנן בן ברוקא, אפילו מצווה – אין.[23]

בשלב השני, מביאה הגמרא (כתובות סה.) דרש רבי עולא על פי שאמרו: "אין אדם זן את בניו ובנותיו כשהן קטנים", אבל זן קטני קטנים. עד כמה? עד בן שש.

השלב השלישי, הנו המקור הקדום שדן בחובת האב במזונות ילדיו לאחר גיל 6 היא תקנת אושא המיוחסת על פי רוב לסנהדרין הגדולה שישבה בעיר אושא שבגליל,[24] אשר הגמרא במסכת כתובות מתארת כי:

"באושא התקינו שיהא אדם זן את בניו ואת בנותיו כשהם קטנים" (כתובות, דף מ"ט, ע"ב).

אמצעי אכיפה בזמן התלמוד          

לכאורה יש מחלוקת בין פוסקי ההלכה האם ההלכה כתקנת אושא, בחידושי מהר"ל מפראג על הטור.[25] מביא את דעת הפוסקים שאין הלכה כתקנת אושא. ואולם בדעת הרמב"ם הוכיחו שבוודאי שהלכה כאושא, לעניין זה שיש חיוב מיוחד לאב שכופים אותו לזון את ילדיו, מעבר לחיוב הרגיל של צדקה, אלא שחכמים הגבילו את הכפייה לאדם אמיד, אך מכל מקום אין קשר בין החיוב הזה לדין צדקה.  והיינו על פי מה שנקבע בתלמוד בבלי, כי בית הדין מוסמך להפעיל אמצעי כפייה רק כנגד אב שיש לו ממון לזון את ילדיו.[26]  ואם לא רצה גוערין בו ומכלימין אותו ופוצרין בו, אם לא רצה מכריזין עליו בציבור ואומרים "פלוני אכזרי הוא ואינו רוצה לזון בניו והרי הוא פחות מעוף טמא שהוא זן את אפרוחיו".

כלומר, בהתאם למבואר בתלמוד, אין כופין אב לזון ילדיו שהם מעל גיל שש, כאשר מדובר באב שאינו אמיד כלומר, שאין ידוע עליו שיש לו דיי נכסים וראוי ליתן צדקה אבל אם היה אמוד שיש לו ממון הראוי ליתן ממנו צדקה המספקת להן, מוציאין ממנו בעל כורחו משום צדקה וזנין אותן עד שיגדלו[27].

עוד ראינו, כי התלמוד[28] מתאר כיצד החכמים הפעילו לחץ מוסרי וחברתי כנגד אבות שאין להם ממון על מנת שהם יצאו לעבוד ויפרנסו את ילדיהם.  מכיוון שבגילאים אלו  החובה מוטלת לזון, הנה מדין צדקה ממילא כל החיוב הנו  רק בילדים שאין להם להתפרנס מעצמם[29].

עד מתי חייב לזון בניו הקטנים מכח תקנת אושא?

ברמב"ם (פי"ב מאישות הי"ד) כתב: "מכאן ואילך (מגיל שש ומעלה) מאכילן עד שיגדלו כתקנת חכמים". וכעין זה כתב גם הטור (סימן עא) "ומשש ואילך מצוה לזונם עד שיהיו גדולים", ולא כתבו שחיוב זה הוא עד שיביאו ב' שערות.

גם השולחן ערוך (אבה"ע סימן עא סעיף א) נקט בלשון זו: "ומשם ואילך זנן כתקנת חכמים עד שיגדלו. המשמעות הפשוטה של "עד שיגדלו" היינו עד שיביאו ב' שערות,[30] קרי לבנים עד גיל 13 ולבנות עד גיל 12.

לסיכום: באושא תקנו שתי תקנות: א. תקנה ראשונה לדון "קטני קטנים" עד גיל שש, שזה חוב גמור וכופין אותו ויורדין לנכסיו ואפילו אינו אמיד, ואפילו באופן שאינו חייב במזונות האם. ב. תקנה שניה, אחרי שש שחייב לזונן מדין התקנה, אבל אין כופין אותו אלא גוערין בו ומכלימים אותו, ואם הוא אמיד כופין אותו ממש".[31]

החיוב לזון בגילאי 6 עד 15 מכוח תקנות הרבנות הראשית

הפרשנות המסורתית שרווחה עד תקנת הרבנות הראשית בשנת תש"ד, שעליה נתמקד בהמשך, הייתה, כי חכמי אושא תקנו רק שמעל גיל שש האב חייב לפרנסם מדין צדקה[32]. עם זאת, בדורות האחרונים, ישנו חיוב לאב במזונותיהם ההכרחיים של ילדיו בגילאי 6 עד 15 וזאת מתוקף תקנות הרבנות הראשית משנת תש"ד[33].  תקנה עליה חתומים הרבנים הראשיים לישראל, הרב הרצוג והרב עוזיאל[34]. אף בתי משפט האזרחיים.[35]  קבלו את החלטת הרבנות הראשית לישראל ככזו שבכוחה לפרש תקנות חכמים באופן מחייב. כתוצאה מכך, מחייבים את האב בצרכיו ההכרחיים של הקטין מעבר לצרכים ההכרחיים, והחובה רובצת כולה על שני ההורים מדין צדקה, ביחס ישיר להכנסותיהם הפנויות.[36].

בתקנת הרבנות הראשית לישראל. מיום ט' בתמוז תשל"ו, בנשיאות הרב הראשי הרב שלמה גורן ז"ל, החליטה להאריך את תוקפה של תקנת הרבנות הראשית משנת תש"ד ולחייב את האב במזונות הילדים עד גיל 18. לגבי התקנה המעודכנת ישנה מחלוקת גדולה בקרב דייני ישראל, שכן היא נחתמה רק ע"י הרב הראשי ובניגוד לדעתו של הראשון לציון. [37]

האם תקנת  הרבנות הראשית יוצרת חובה משפטית מוחלטת

במשך השנים נוצרו גישות שונות בשאלה, האם תקנת הרבנות הראשית משנת תש"ד קבעה חיוב משפטי עצמאי לחובתו של האב לזון את ילדיו עד הגיעם לגיל חמש עשרה, במידה והתשובה לכך תהיה חיובית, יש אפשרות להכריח את האב לשאת בתשלומי המזונות לרבות באמצעי כפיה, מאידך גיסא, יש שנקטו כי אף התקנה הראשונית של הרבנות הראשית אינה חובה משפטית גמורה. כפי הגישה הראשונה שמשמעות תקנת הרבנות הראשית הינה חובת האב לזון את בניו עד גיל חמש עשרה (לפחות) היא חובה גמורה מעיקר הדין, נקט בשו"ת משפטי עוזיאל,[38] וכן ישנם לא מעט פסקי דינים שצדדו בדעה זו.[39]

גישות שונות בתקנת הרבנות

גישתו של הרב עובדיה יוסף זצ"ל,[40] הייתה שתקנת הרבנות הראשית אינה באה להפקיע דין צדקה מהאבות המשלמים מזונות לילדיהם, אלא רק לאכוף על המתאכזרים.[41]

כך סבורים דעת חברי בית הדין הגדול, הרבנים הדאיה, עדס ואלישיב זכר צדיקים לברכה,  שלפי תקנת הרבנות הראשית, חייב האב במזונות הילדים עד גיל 15, הנו ככל מה שהוא חייב במזונות בניו ובנותיו עד גיל שש, מדין צדקה בלבד, ולכן כאשר מדובר בילדים מעל גיל שש שיש להם ממון או נכסים שיכולים להתפרנס מהם ואינם זקוקים לצדקה, האב פטור ממזונותיהם. כלומר, לגישה זו תקנת תש"ד אינה משנה מאופיו של החיוב שקדם לה על פי תקנת אושא – הוא חיוב מדין צדקה – אלא אך מרחיבה את סמכות בית הדין לכפותו שלא על פי דיני כפיית הצדקה הרגילים.[42]

מחלוקת זו באה לידי ביטוי גם בפסקי הדין לאורך השנים, כך למשל, דיין בית הדין הגדול הרב שאול ישראלי זצ"ל וזה לשונו:

אכן, כשזה מדין צדקה יש לברר גם את אפשרויותיה של האם, שכן גם האישה מחויבת מדין צדקה. ובמקרה שגם היא אמידה יש לדון על חלוקה נאותה של חיוב זה שמדין צדקה שעל האב והאם כאחד. במקרה דנן, שהילד כבר למעלה משש, אין החיוב מכוח התקנה אלא מדין צדקה בלבד.

המשמעות של החיוב לזון מדין "צדקה"

מצאנו, אם כן מחלוקת בין דייני ישראל, האם תקנת הרבנות הראשית הנה חובה מוחלטת, או שמא מדובר רק בכפיה מדיני צדקה הרגילים, כאשר לעיל הבאנו את דברי הרב ישראלי, את ההשלכה לכך, שכאשר עסקינן בדין צדקה יש לברר אף את אפשרויות ומקורות ההכנסה של האם.

ואולם ישנם השלכות נוספות לכך שמדובר רק בדיני צדקה ולא בחיוב ממוני רגיל. היטיב להביע את הענין בית הדין הרבני האזורי בהרכב הדיינים גולדשמידט, קרליץ ובבליקי,[43] כשדן בשאלה, אם ניתן להחיל את הכלל של "הודאת בעל דין כמאה עדים" ולחייב על פיו את הבעל ביחס למזונות של ילד מעל שש שנים. מחד, עד כמה שהחיוב לזון מעל גיל שש מקורו מדין צדקה, ספק אם ניתן להיזקק לכלל של "הודאת בעל דין", זאת משום "אין החייב בצדקה בעל דין של המקבל, אחרי שאין הוא חייב לו איזה חוב, ויש עליו חיוב כללי של צדקה שהוא מחויב בו, אבל לא למישהו". לעומת זאת, אם מקור החיוב הוא משום תקנת חכמים,  החוב מוגדר כחוב גמור שעליו נאמר הכלל של "הודאת בעל דין".

ואולם למסקנה, נקבע באותו פסק דין, כי אף אם דיני הכפייה של מזונות ילדים מעל גיל שש נשאב מהגדרות של "צדקה" עדיין לכל הדעות יש חוב ברור שאינו קשור לדיני הצדקה וכלשונם.

לפיכך, פסק בית-הדין הרבני בתיק אחר,[44] כי בעוד שלגבי מזונות ילדים עד גיל שש, שדינם כדין מזונות האישה, מעכבים את החייב מלצאת את הארץ לשם הבטחת מזונותיהם עתידיים, הרי – "במזונות ילדים אחרי שש ספק רב הוא אם יכולים לעכב להבטחת פירעונם להבא".

הבדל נוסף, שנובע מאופיו של החיוב במזונות ילדים מגיל שש ועד "שיגדלו" קובע בית הדין שם, כי  כללו של מהר"ם מרוטנברג (אותו הבאנו לעיל) כי יש חובה לזון את ילדיו אף כאשר יש להם רכוש משלהם, הנו רק במזונות ילדים עד שש, אבל אחרי שש אין האב חייב אלא רק אם אין להם ממה להתפרנס, אבל אם יש להם האב אינו חייב כלל, כלומר, אין מבקשים ממנו באינו אמיד ואין כופין אותו באמיד. ואולם יש מגדולי הפוסקים,[45] הסבור, כי אף לאחר שש חייב האב במזונותיהם אפילו יש להם משלהם. ברם, דעה זו לא נתקבלה, והכלל הוא שבמקום שיש לילדים (למעלה מגיל שש) משלהם, אין להחיל את דינו של המהר"ם מרוטנברג.[46]

האם בדין העברי יש לממש נכסים של האב עבור ילדים מעל גיל שש

הדברים ידועים, שבמזונות "קטני קטנים" בית הדין ו/או בית המשפט, יכול לממש רכוש ששייך לאב, בכדי לזון את ילדיו עד גיל שש, והדברים אף לכאורה מפורשים ברמב"ם.[47] בית הדין הגדול בפסק דין משנת תשי"ט בהרכב הדיינים הדאיה, בן מנחם והדס,[48], דן בין השאר, בהשאלה שמעסיקה הרבה מההרכבים בבתי הדין, האם ניתן לחייב אב למכור מנכסיו עבור מזונות ילדיו שהם מעל גיל שש, כאשר אין דיי במשכורתו כדי לזונתם.  ובמילים אחרות, האם כיום יש להשוות את הילדים מעל גיל שש לדין של "קטני קטנים" על כך משיב בית-הדין מפורשות, כי תקנת הרבנות הראשית הכניסה שינוי בנידון זה, ובלשונו :

"ואף דלפי הגמרא, הרמב"ם והשולחן-ערוך מה שיש לחייבו אף למכור מנכסיו הוא רק לצרכי מזונות בנו הקטן שעוד לא הגיע לגיל של שש שנים, אבל לא עבור צרכי הילדה שכבר עברה גיל השש… וזנין ומפרנסין אותן כמבואר להמעיין בדבריו, אולם כ"ז לפי דינא דגמרא אבל לפי תקנות ביה"ד שדנין לפיהם בבתי הדין בא"י – גם פס"ד זה באשר לבת ניתן לפי הנחה זו – הכוח ביד ביה"ד לדון ולחייב את האב במזונות בניו הקטנים אף בעברם גיל השש, בהתאם לגדרי דין החיוב של החוב עבור פחותים משש לפי הגמרא והשו"ע".

כלומר, לדעת בית הדין הרבני הגדול, בכל הנוגע לעניין מימוש נכסים, יש להשוות את חיובו של אב במזונות ילדיו מעל גיל שש מכח תקנת הרבנות הראשית עם חיובו במזונות ילדיו עד גיל שש. ואולם בניגוד לגישה זו על פיה פועלים כיום בבתי הדין האזוריים, יש גישות אחרות הנוקטות כי אין לממש נכסים עבור חוב מזונות לילדים מעל גיל שש.[49]

הסנקציות לאב שאינו משלם

בשאלה נוספת, העוסקת בסנקציות ואו בסעדים זמניים לשם הבטחת פירעון חוב המזונות, נדונה השאלה אם ניתן לעכב יציאתו של אב מן הארץ לשם הבטחת מזונותיהם העתידיים של ילדיו, שהם מעל גיל שש. לעניין זה בית-הדין הרבני האזורי בתל-אביב פסק[50], כי בעוד שלגבי מזונות ילדים עד גיל שש, שדינם כדין מזונות האישה, מעכבים את החייב מלצאת את הארץ לשם הבטחת מזונותיהם להבא, הרי – "במזונות ילדים אחרי שש ספק רב הוא אם יכולים לעכב להבטחת פירעונם להבא", וכלשונם:

"אשר לתקנת הרבנות הראשית לארץ-ישראל משנת תש"ד במזונות ילדים מאחרי שש עד חמש-עשרה, לא מוזכר בה חיוב במקרה שיש לילד להתפרנס משלו, ואין לדון על פי תקנה יותר מהמפורש בה. בהקדמתם מסבירים כבוד הרבנים הראשיים לארץ-ישראל את הצורך בתקנה, נוסף לדין צדקה, כי 'סכנות גדולות צפויות להם [..] אם פרנסתם לא תהיה מובטחת' – וזה שייך רק באין לילד משלו, ולפי זה משמעותה של תקנה זו אינה מעין חיוב שלפני שש, אלא כפייה על החיוב הקיים מתקנת חכמים אחרי שש"

לפי דעה זו, שאין תקנת הרבנות הראשית משווה את חיובו של אב במזונות ילדיו מעל שש עם החיוב כמו שלפני שש, אלא רק ליצור כפייה משפטית על החיוב הקיים מתקנת חכמים אחרי שש להאריך את גיל הבגרות לעניין מזונות עד גיל חמש-עשרה (או עד גיל 18 בתקנה המאוחרת יותר וליצור מכשיר כפייה על החיוב הקיים מכוח תקנת אושא אחרי שש. לפיכך, אין האב חייב לזון ילדיו אחרי שש, "אלא רק אם אין להם ממה להתפרנס".

דעת מלומדים במזונות קטינים

לדעת המלומד שאוה,[51] כוונתם של מתקיני התקנה הייתה להשוות את חיובו של אב במזונות ילדיו מגיל שש ועד חמש-עשרה מבחינת מהות החיוב וכפייתו עם זה המוטל עליו לגבי מזונות ילדיו עד גיל שש – כ"חיוב משפטי עצמאי גמור". ברם, לעניין  תחולת החיוב יש שינוי בין פחותים מגיל שש לאלה שמעל גיל שש, הנפקות היא במקרה שיש לילדים משלהם, כאשר עד גיל שש, החיוב הוא אבסולוטי, בהתאם לדעתו של המהר"ם מרוטנברג[52] שכפי שהוזכר לעיל נתקבלה על ידי רוב רובם של הפוסקים. כך מיישב המלומד שאווה את הדעות השונות שהזכרנו לעיל, שהחיוב על פי תקנת הרבנות הראשית זהה – מבחינת מ ה ו ת ו – עם החיוב עד גיל שש, בהיותו חיוב משפטי עצמאי גמור בעוד שמבחינת תחולת החיוב , הוא זהה לחיוב מעל שש לפי תקנת חכמים בצירוף כפייה משפטית.

עינינו הרואות, אליבא דהרב עוזיאל, יש ללכת לעניין תחולת החיוב במזונות מעל שש – לפי דעת הראשונים אותם הבאנו לעיל (הרשב"א ועוד) שעל פיה אם יש לילד ממה להתפרנס, פטור האב מלזון אותו. נמצאנו למדים, שבין לדעתו של הרב עוזיאל ובין לדעה שהובאה בפסק הדין של בית-הדין הרבני בתל אביב – להבדיל מחיובו של אב במזונות ילדיו עד גיל שש, שאז החיוב הוא אבסולוטי וחל גם כשיש לילדים ממה להתפרנס, הרי אין לפסוק מזונות לילדים – מכוח התקנה – אחרי גיל שש, כשיש להם להתפרנס משלהם. הנימוק שמביאים לכך הוא שונה, לדעת הרב עוזיאל יש ללכת בנידון זה בהתאם לדעתו של הרשב"א ואילו לדעת בית הדין בתל אביב, החיוב של תקנת הרבנות הראשית נובע מתקנת אושא ולכן כאשר יש להם לא נתקנה התקנה של אושא וממילא אין תקנת הרבנות הראשות על כפיה.

החלטת מועצת הרבנות הראשית

למרות המחלוקות בגישות השונות, הגישה ששלטה עד לפני כשנה הן בבית הדין הרבני והן בבית המשפט, הנו כי אב יהודי חב לבדו בסיפוק כלל מזונותיהם ההכרחיים של ילדיו הקטינים בגילאים 15-6. בצד זאת, אם ידם של האב ושל האם משגת, עשויים שניהם להתחייב בתוספת מזונות מדין צדקה, שתחולק ביניהם על פי יכולתם הכלכלית היחסית מכלל המקורות, לרבות הכנסה משכר עבודה.

השיטות השונות, בין הדיינים בבתי הדין הרבניים ובעיקר המצב הבלתי נסבל בו אבות נשאו לבד בתשלום המזונות ובמרבית המקרים נשארה עם משכורת פנויה גרמו לשינוי גישה אף בבתי הדין הרבניים ובעיקר במועצת הרבנות הראשית שהתכנסה ביום 30.11.2015.– בהחלטה שנכנסה לתוקפה ביום 25.1.2016 נקבע כדלקמן:

"מועצת הרבנות הראשית דנה בנושא חיוב האב במזונות ילדיו […] בנושא חיוב האב במזונות ילדיו לאחר גיל שש, ישנה מחלוקת גדולה בין דייני ישראל בעבר וכיום, האם החיוב הוא מצד התקנה או מדין צדקה…לאחר דיון החליטה המועצה שהן אם החיוב מצד התקנה והן אם החיוב מצד צדקה, היות שתנאי החיים השתנו והמציאות כיום היא שגם האם נושאת בעול פרנסת הבית, על היושבים על מדין להוסיף ולשיקול הדעת בפסיקת מזונות הילדים את היכולת הכלכלית של האם. בנוסף, גם אם חיוב האב לזון את הילדים הוא מצד התקנה, חיוב זה הוא רק על הצרכים הקיומיים הבסיסיים, אבל חיובים נוספים שאינם בהגדרה זו, חלים מדין צדקה בלבד"

היינו מחד גיסא, מועצת הרבנות הראשית חידדה את הדעות השונות וכן את העבודה שנדרש שינוי, אף בפועל המצב נשאר אותו דבר ולא תקנו תקנה חדשה.[53]

פרשנות הפסיקה האזרחית לתקנת הרבנות הראשית- בטרם פסיקת העליון

למעשה, באופן כללי הפסיקה פירשה את הדין העברי (בהתאם לתקנת הרבנות הראשית) שהנו מחיל על האב חובה בכיסוי מלא של מזונותיהם ההכרחיים של ילדיו הקטינים עד גיל 15 כאשר חובה זו הנה אבסולוטית ובלעדית, ואילו באשר למימון צרכים שהם מעבר לצרכיהם ההכרחיים של הקטינים וכן באשר למלוא צורכיהם של ילדים מעל לגיל 15 ועד גיל 18 – רובצת החובה על שני ההורים, ונלמדת מדיני הצדקה הכלליים, ביחס ישיר להכנסותיהם[54].

כך גם נפסק בפרשת ינקוביץ:[55]

חובת האב לילד בגיל זה נובעת מתקנת הרבנות הראשית, תש"ד, וכפי שקבע בית-הדין בתיק י-ם 1/15/707, (המופיע באוסף פסקי-דין של הרבנות הראשית לארץ ישראל, בעריכתו של ורהפטיג, קמ"ח, בע' ק"נ) יוצרת התקנה "חובה משפטית עצמאית גמורה, שהיא איננה נובעת מדיני צדקה כלל…. " ומכאן שאין זה תחומם של דיני צדקה שבו החיוב הוא גם על האם, אם יש לה אמצעים.

וכן, נאמר בעניין אביטבול:[56]

החיוב במזונות ילד בין הגילים שש ועד חמש-עשרה אין מקורו בדיני הצדקה, אלא בתקנת הרבנות הראשית לישראל משנת תש"ד…תקנה זו מהווה מקור עצמאי לחיוב במזונות.

במאמר המוסגר יצוין, כי יכולתו של הנתבע לזון את הקטינים אינה נלמדת אך ורק מהכנסתו אלא מכל המקורות העומדים לרשותו כרכוש, כספים פנויים, חסכונות ופוטנציאל השתכרות על פי מקצועו וכישוריו.[57]

פסק הדין נשוא בע"מ 919/15

פסק דינו של בית משפט המחוזי ניתן כערעור על פסק דינו של השופט יעקב כהן,[58] אשר קבע, כי אין לחייב את האב כלל לשלם דמי מזונות בגין ילדיו הקטינים לידי אמם, משקיימת בניהם חלוקת אחריות הורית שווה וכאשר אין פערים משמעותיים בין יכולותיהם הכלכליות. כך היו דברי כב' השופט יעקב כהן בפסק דינו: אם אכן פוטר הדין האישי את האם כליל ממזונות ילדיה עד יום מלאת להם 6 שנים או עד מלאת להם 15 שנים, חבה היא, לשיטתי, במזונותיהם לגבי שנים אלה מכוח התיקון לחוק, ממש כפי שגבר יהודי חב במזונות בנו מהנוכרייה מכוח התיקון לחוק. התיקון לחוק המזונות חל לפי פרשנות מוצעת זו בכל מקום ומקרה בו פוטר הדין האישי בכל דרך שהיא את האדם מתשלום מזונות לילדיו הקטינים. לפיכך חבה האם היהודייה מכוח התיקון לחוק בדמי מזונות ילדיה הקטינים עבור התקופה בה פוטר אותה הדין האישי ממזונותיהם, בדיוק כשם שגבר יהודי חב מכוח החוק בדמי מזונות בנו מהנוכרייה, חרף העובדה שהדין האישי פוטר אותו ממזונותיו.

לאחר ניתוחו המעמיק של השופט ויצמן בדין העברי הוא מסכם כך: ואם כן ע"פ הניתוח שניתחנו את עמדת המשפט העברי בעניין מזונות הקטינים הרי שכיום לאחר תקנת הרבנות מתש"ד חובת האב במזונות ילדיו עד גיל 6 הינה חובה מוחלטת ואבסולוטית (כאשר ניתן לרככה בנסיבות חריגות באמצעות דיני היושר העבריים, צמצום הגדרת "הצרכים ההכרחיים" או צמצום הגדרת "אמידותו" של האב) ואילו  מגיל 6 ואילך החובה היא מצד דיני הצדקה המוטלת על האב כחובה עיקרית ו"מוגברת" ועל האם כחובה משנית.

לעומת הפרשנות בפס"ד קמא שלפיה נקבע חד משמעית, כי ככל הנוגע לדיני הצדקה יש להשוות את האב ואת האם, וכן שהחיוב מעל גיל 6 הינו מדין צדקה בלבד ואינו חובה אבסולוטית. בא הניגוד בדעתו של השופט ויצמן על כך " מגיל 6 ואילך החובה היא מצד דיני הצדקה המוטלת על האב כחובה עיקרית ו"מוגברת" ועל האם כחובה משנית".

פסיקת עליון בבע"מ 919/15

בית המשפט העליון בפרשת פלוני,[59] מיום 19.7.17 קבע בפסק דין תקדמי בהרכב מורחב של שבעה שופטים כי הכללים הנהוגים עד היום במשמורת משותפת לילדים מגיל 6-15  שנטל תשלום המזונות הוא על  האב שמחויב להעביר לידי האישה תשלום מזונות חודשי קבוע בסכום לא מבוטל, כאשר הוא אינו מביא בחשבון את היקף ההוצאה שבה הוא נושא בעצמו עבור כלכלת הילדים עת הם שוהים עמו, וכתוצאה מכך עלולים היו משאביו של הגבר להצטמצם עד כדי פגיעה ממשית ביכולתו לספק רמת חיים נאותה לילדיו ולו עצמו, אינו שוויוני ומביא לפגיעה בילדים ובאבותיהם.

חלוקת הנטל (איזון)

בית המשפט העליון בפסק דינו מתייחס למורכבות המצב ששרר עד כה, הבעיות שפרטתי בין השאר במאמר זה, למעשה בית המשפט העליון אימץ פרשנות חלופית בדין העברי ולפיה קבוצת גיל השנייה היא ילדים בגילאי 6-15 שאז חובות האב במזונות הוא מדין "צדקה", ויחול על שני ההורים בשווה.

בפסק הדין השופטים מציינים שקביעה זו אינה סותרת לדין האישי, ומתאימה לפרשנות ההלכתית שלפיה בגילים האמורים חיוב המזונות של  ההורים לילדים הוא מדין צדקה, ולפי גישה זו החובה לדאוג לכלל המזונות צריכה להיות שוויונית ולאו דווקא על האב. השופטים מתבססים בין השאר על חוות הדעת המחלקה למשפט עברי במשרד המשפטים שחוברה על ידי ד"ר מיכאל ויגודה ועו"ד אלי הללה, שניתן לאמץ פרשנות חלופית שמתאימה לעיקרון השוויון לתקנת תש"ד של הרבנות הראשית.

וכך קובע כבוד השופט פוגלמן בפסקה 77 לפסק הדין :"..ומכל הנימוקים שיובאו בהרחבה להלן, סבורני כי הפרשנות אשר תטיב להלום את ערכי היסוד של שיטתנו המשפטית היא זו, שלפיה, בגילאי 6-15 החיוב במזונות הוא מדין צדקה, החל במידה שווה על שני ההורים, כתוצאה מכך, הדין לא יחייב עוד את חיובו הבלעדי של האב במזונות הכרחיים, ויחתור לחלוקה נטל הוגנת ושוויונית יותר בין ההורים תוך הבטחת טובת הילד..".

בפסקה 81 לפסק הדין נאמר כך : "..שיקולים של אחידות הדין והרמוניה פנים משפטית תומכים בברור באימוץ פרשנותה החלופית של תקנת תש"ד שתביא לכך שגם לפי הדין העברי יראו בשני ההורים כחייבים במזונות של ילדים בגילאי 6-15, תוך שחלוקת החוב ביניהם תיקבע על פי חלקיהם היחסיים מכלל המקצועות, זאת ועוד: הדבר ישווה את הדין העברי החל בגילאי 6-15 לזה החל בגילאי 15-18, שגם אז, החיוב בדין העברי הוא מדין הצדקה.."

ובפסקה 108 של פסק הדין נאמר על ידי כבוד השופט פוגלמן כך : "..אין מנוס מן המסקנה כי הדין הנוהג במזונות, המבוסס על פרשנותה הנוכחית של תקנת תש"ד הוא דין מפלה".

בפסקה 143 לפסק הדין כותב השופט פוגלמן, כי "..אכן בקביעה זו יש משום סטיה מן ההלכה הנוהגת עמנו מימים ימימה..".

עוד הוסיף כבוד השופט פוגלמן, לאחר קריאת פסק דינה של כבוד השופטת ברק ארז, בפסקה 146 לפסק דינו, בה הוא מסביר כי הציע פרשנות חלופית לתקנת תש"ד הנסמכת על עיקרון השוויון המהותי, ובה הוא אומר שמשמורת פיזית משותפת היא ברירת מחדל בה ניתן לסטות מעיקרון קביעת המזונות לפי ההכנסות מכל המקורות, נשמע מכאן, אפוא, שהכלל הוא חלוקה שווה של נטל המזונות על שני ההורים בהתאם להכנסותיהם הפנויות !

ובפסקה 147 לפסק הדין נקבע : "לפיכך, לו תשמע דעתי, נקבע כי בגילאי 6-15 חבים שני ההורים באופן שווה במזונות ילדיהם מדין צדקה, תוך שהחלוקה ביניהם תקבע על פי יכולותיהם הכלכליות היחסיות מכל המקורות העומדים לרשותם, לרבות שכר עבודה בנתון לחלוקת המשמורת הפיזית בפועל, ובשים לב למכלול נסיבות המקרה."

השופט סולברג אף הוסיף, "..דעתי כדעתו של חברי, השופט ע' פוגלמן, כי חובת תשלום מזונות ילדים בגילאי 6-15, לרבות ביחס לצרכים הכרחיים – חלה באופן שווה על האם והאב, בהתאם ליכולותיהם הכלכליות היחסיות מכלל המקורות העומדים לרשותם. בנתון לחלוקת המשמורת הפיזית בפועל, ובשים לב למכלול נסיבות העניין..".

כמו כן הציעו השופטים שבמשמורת משותפת להקים מנגנון של "הורה מרכז" – כלומר ניהול ההוצאות יחול על אחד מהורים שישמש כגזבר של ההוצאות המיוחדות ולשם כך יקבל לידיו בראשית החודש מחצית מסכום המזונות המיועד עבור הוצאות שאינן בגין הפעילות היומיומית השוטפת, דהיינו לצרכים אחרים, כגון ביגוד, ספרים, טיפול רפואי לא צפוי, ועוד, סכום זה יוערך בכל מקרה על ידי בית המשפט, בהתאם לגילאי הילדים ולצרכיהם, ההורה המרכז ינהל חשבון הוצאות זה, ויוציא את הכספים במתכונת שתבטיח תיאום ואיזון בין מכלול הצרכים של הקטינים.

הנשיאה (כתוארה היום) חיות מוסיפה "..ואכן, בהיבט העקרוני הנורמטיבי, מוסכם על כל חברי ההרכב, כי החיוב במזונות ילדים בגילאי 6-15 חל מדין צדקה על שני ההורים, כאמור בסעיף 1 לעיל.

ובהמשך : "..בגילאי 6-15 חבים שני ההורים באופן שווה במזונות ילדיהם מדין צדקה, תוך שהחלוקה ביניהם תקבע על פי יכולותיהם הכלכליות מכל המקורות העומדים לרשותם לרבות שכר עבודה, בנתון לחלוקת המשמורת הפיזית בפועל ובשים לב למכלול נסיבות המקרה.."

לאור פסיקה זו נוצרו קריטריונים ברורים לקביעת מזונות הילדים אשר על פיהם נוכל לאמוד את מזונות הקטינים ואופן התשלום אשר הובאו ליישום בפסקים רבים:

הפסיקה פרשה, [60]  את הכללים שנקבעו בהלכת 919 באופן בו על הערכאה הדיונית לקבוע מצאים עובדתיים ביחס לפרמטרים הבאים:

א.           הערכת וקביעת צרכי הילדים לפי רמת החיים שהורגלו הילדים ערב הפירוד
(צרכים תלויי שהות ובכללם מדור והחזקתו, צרכים שאינם תלויי שהות וצרכים
חריגים).

ב.           היכולות הכלכליות של הצדדים (לא רק הכנסותיהם הפנויות של ההורים אלא קביעת יכולת כלכלית מכל המקורות העומדים לרשות ההורים לרבות שכר עבודה).

               ג.            קביעת יחסיות ביכולת הכלכלית של ההורים זה מול זה.

ד.           חלוקת משמורת בפועל (שקלול הוצאות תלויות שהות ביחס היכולת הכלכלית של שני ההורים וקביעת גובה החיוב בהתאם).

השפעת פסק הדין של העליון על הפסיקות שניתנו בערכאות נמוכות יותר

לכאורה, לאור הפרשנות החלופית של בית משפט העליון לאור עיקרון השוויון היה מקום לקבוע תקדים שישפיע על כל הליך הפסיקה בעניין מזונות בישראל ולפחות לילדים שאינם "קטני קטנים" קרי מעל גיל שש, אך למרות זאת בית משפט העליון נזהר שלא ליצור תקדים שכזה והסתפק בשינוי המגמה במקרה של "משמורת משותפת בלבד.

למרות שבחודשים הראשונים לאחר הלכת 919 היה קשה לאמוד את השפעת פסק הדין התקדימי על חיובי, ואולם נראה כי בתי המשפט בערכאות הנמוכות יותר הבינו שיש כאן תקדים לכל נושא המזונות (לילדים מעל גיל שש) . נראה כי ארך זמן עד שהפסיקה החלה להשתנות לא רק לגבי תיקים פתוחים אלא גם על פסקי דין שניתנו בטרם פסיקת העליון.

אין כל ספק שפסק הדין של העליון יצר טלטלה עצומה בקרב האבות המשלמים סכומים ניכרים של מזונות במקרה שהאם משתכרת או שבוחרת שלא להשתכר ויש לה כושר השתכרות, יודגש כי העליון עצמו לא נתן מתווה ברור, לאבות שחתמו על הסכם גירושין מתוך הסתמכות על הדין העברי והשיטה שנהגה עד כה,וכן לפסקי דין שנתנו על בסיס הפרשנות לדין העברי שנהגה עד כה. מצב זה, יוצר אפליה בין דם לדם, שכן בעוד אבות לילדים במשמורת משותפת, בתנאים מסוימים כיום אינם מחויבים במאומה, בעקבות פסק הדין של העליון, ישנם אבות הנמצאים באותו מצב דיוק שנמקים בבתי סוהר ומכבש הליכי אכיפה, לאחר שאינם מצליחים לעמוד בתשלומי המזונות.

יצוין, שנכון להיום, פסק הדין של העליון ניתן בעיקר, בפסקי הדין בהם לא ניתן פסק דין סופי וכן בפסקי הדין בהם שהערעור תלוי ועומד. זאת על פי שנקבע בהלכת "סולל בונה"[61] מפי כב' הנשיא ברק: כי "יש לאפשר לצדדים בערכאה הדיונית – אשר הגישו כתבי בית-דין לפני פרשת אטינגר – לתקן אותם בעקבות אותה פרשה. כן יש לאפשר להעלות טענות בעניין זה במסגרת הערעור, כל עוד פסק הדין לא הפך לסופי". השופט שקד סבור,[62]  כי הגיונם של דברים אלו חל גם בענייני מזונות ילדים וייטיב הקורא לקרוא המצוטט לעיל בשינויים המחויבים (במקום "אטינגר" יש לקרוא "בע"מ 919/15" וכו'). וכלשונו: "אין זה סביר בעיני כי חרף פסק הדין וההלכה החדשה שיצאה מבית המשפט העליון, פסק דיני זה יתעלם מכל זאת ויחיל פרשנות לדין האישי שאבד עליה הכלח".

ובאופן מפורש יותר נכתב, ע"י השופט שנלר בפסק הדין שניתן עמ"ש 33549-04-16 פלוני נ' פלונית מיום 2.11.17 [פורסם בנבו]

ודוק, לכאורה דעת הרוב בעניין סולל בונה ראתה את ההחלה הרטרוספקטיבית של ההלכה החדשה ככלל, ואי החלה שכזו כחריג הנדרש לנימוק. נראה כי אם הדברים היו יפים בפרשת סולל בונה ובהתייחס לאשר נפסק בעניין אטינגר, הרי בענייננו הדברים הינם בגדר קל וחומר…"

מעבר לכך, נקבע במספר פסקי דין, שהלכת העליון למרות שסויגה למשמורת משותפת כוחה יפה לכל תביעת מזונות.

וכלשונו של השופט שני:[63]

הכללים שנקבעו (בהלכת פלוני) כוחם יפה לכל תביעת מזונות, יהיו זמני השהות כאשר יהיו… הלכת 919 אומנם קבעה דרך חדשה לחלוקת הנטל, ואולם את החובה להבטיח מזונות הכרחיים (ולו משני ההורים), לא ביטלה היא."

מאליו ברור, שכאשר בית-המשפט העליון, לא רק מודיע על שינוי הלכה, אלא טורח ומקדיש זמן לדבר בעיקרון השוויון בין המגדרים, שאין כוונתו להותיר את ההלכה והכללים החשובים שנקבעו בה רק כמי שחלה על מגזר מצומצם שלגביו נקבעה "משמורת משותפת".

השופט נחשון פישר,[64] סקר אף הוא את כל פסקי הדין שניתנו מאז ההלכה החדשה מבית משפט העליון,

בפסק דין שניתן ע"י השופט יורם שקד בתמ"ש 21810-06-16 ביום 9.10.17 בתובענה שניתן בה מספר חודשים לפני פסק דין למזונות זמניים בהתאם לפרשנות הקודמת, ובכל  זאת קבוע השופט שקד כי אין יתר מקום לפרשות בדין האישי שאבד עליה הכלח.

השופטת שפרה גליק[65] גם כן סבורה כהנחת היסוד, שהלכת העליון לא צומצמה למקרים של משמורת פיזית משותפת, אלא קבע פרשנות חלופית לתקנת הרבנות הראשית. פרשנות המביאה לכך שאף בדין העברי אין לעשות הפלייה מגדרית ויש להטיל על שני ההורים בשווה מזונות ילדים בגילאי 6-15, מדין צדקה, תוך שהחלוקה ביניהם תקבע על פי יכולותיהם הכלכליות היחסיות מכל המקורות העומדים לרשותם, לרבות שכר עבודה בנתון לחלוקת המשמורת הפיזית בפועל, וכלשונה של השופטת גליק:[66]

חרף ההסתייגויות בתחילת הלכת 919/15, כי המדובר במקרים של משמורת משותפת. הנה נוכחנו כי בוטלה הפרשנות הקיימת לתקנת תש"ד, ונקבעו עקרונות אחרים, היינו, יש להביא בחשבון את הכנסותיהם הפנויות של ההורים, וחלוקם היחסי בסה"כ ההכנסה המשפחתית, וכן להביא בחשבון את חלוקת זמני השהיה ביניהם. עקרונות פרשניים מחייבים ששינוי ההלכה לא יביא דין אחד לילדים בני 6-15, שהוריהם חולקים משמורת משותפת לעומת ילדים בני 6-15, שלהם הורה יחידני.

 

אף השופטת אורית בן דור ליבל בתמ"ש תמ"ש 56446-06-16 ו' ואח' נ' ו' מיום 12.9.17 קובעת, כי בכך למעשה השוו את הדין החל בגילאים 6-15 שנים לזה החל בגילאי 15-18 שנים, שגם אז החיוב על פי הדין העברי הוא מדין צדקה והוא מוטל על שני ההורים על פי יכולותיהם הכלכליות היחסיות. אכיפתו של חיוב הצדקה – על האב או על האם – מותנית בשני תנאים מצטברים: כי ההורה עצמו הוא אמיד כך שלאחר סיפוק צרכיו שלו נותר בידו ליתן צדקה; וכי הקטין נצרך ואין לו מקורות עצמאיים משלו לסיפוק צרכיו. שיעור מזונות ילדים מדין צדקה נועד להביא את הילד ככל הניתן לרמת החיים שבה הורגל ערב הגירושין. לצורך קביעת מזונות מדין צדקה יש לאמוד בשלב ראשון את צרכי הקטין מכל מין וסוג שהוא, ובשלב שני לבחון את השיעור היחסי בנטל המזונות, בהתאם לשיעור היחסי של ההכנסות הפנויות של כל אחד מן ההורים.

פסק דין בעמ"ש (ת"א) 14612-10-16

 

ביום 20.12.17 התקבל פסק הדין של בית משפט המחוזי ששוב חולל רעידת אדמה בנושא הרגיש של מזונות. [67]  באותו פסק דין קובע כי את הלכת העליון בעניין השוויון בנטל המזונות אינה מוגבלת למקרה של מזונות של ילדים המצויים במשמורת משותפת בלבד, אלה למגוון מקרים. "בבסיס פסק דינו של העליון – שינוי הדין הנהוג לגבי פרשנות תקנת תש"ד, שהייתה ועודנה המקור הנורמטיבי בדין האישי העברי לחיוב ילדים בגילאי 6-15" ציין השופט שוחט. "לטעמי, לא מדובר באימוץ פרשנות חלופית לתקנה זו רק בנסיבות שבהן מדובר במזונות ילדים בגילאים הנ"ל, הנמצאים במשמורת משותפת עם חלוקה שווה של זמני השהות.

"התקנה אינה עושה אבחנה תלוית-משמורת וגם הפרשנות החלופית לה, שאומצה בפסק דינו של העליון, לא סויגה בחוות דעתו של השופט עוזי פוגלמן (שופט בית המשפט העליון שדעת הרוב שלו התקבלה והולידה את הלכת המזונות התקדימית) רק לקטגוריה הספציפית המכוונת למקרים שעמדו לפניו, שבהם מדובר היה במשמורת משותפת והורים בעלי יכולת כלכלית שווה".

בהמשך פסיקתו קובע המחוזי נוסחה מתמטית לחישוב אופן חלוקת המזונות בין ההורים בעידן "השוויון בנטל". המחוזי קובע כי בבוא בית המשפט לחשב את המזונות לפי ההלכה החדשה, עליו לקבוע ממצאים עובדתיים בנוגע לארבעה פרמטרים: צרכי הקטינים; היכולות הכלכליות של ההורים; קביעת היחסיות של היכולת הכלכלית של ההורים – האחד מול השני; וחלוקת המשמורת בין ההורים בפועל. לפי המחוזי, זו הנוסחה המתמטית, שלפיה על בתי המשפט לענייני משפחה לחשב את מזונות הילדים בגילאי 6-15.

את התוצאה האופרטיבית של פסק הדין ניתן ללמוד מפסק דין אחר של בית משפט המחוזי בתל אביב שניתן כשבוע לאחר מכן,[68] קבע בית משפט המחוזי, כי בהתחשב בהלכה החדשה שנקבעה בבית המשפט העליון בעניין פלוני יוחזר התיק לבימ"ש קמא על מנת לבחון לאור פס"ד פלוני את כל ההיבטים הנדרשים להכרעה בנושא זה.

בהתחשב בהלכה החדשה שנקבעה בבית המשפט העליון בעניין פלוני ובהתאם להנחיות שבפסק דיננו בעמ"ש 33549-04-16 פלוני נ' פלונית [פורסם בנבו] (2/11/17) ובפסק דינו של השופט שוחט בעמ"ש 14612-10-16 פ.ב נ' א.ב [פורסם בנבו] (20/12/17) ובהתחשב בגילם של הקטינים בתיק זה, יוחזר התיק לבית משפט קמא על מנת לבחון לאור פס"ד פלוני את כל ההיבטים הנדרשים להכרעה בנושא זה.

האם פסק הדין של העליון מהווה שינוי נסיבות

כדבר שבשגרה, מזדמנות לפתחו של בית-המשפט לענייני משפחה, תובענות שונות, בדבר הפחתת מזונות עקב שינוי נסיבות מהותי, תובענות אלו מוגשות הן במקרה של הסכם שאושר ע"י בית משפט או בית הדין והן לאחר שניתן פסק הדין,[69]  בפרט לאור העובדה, שפסיקת מזונות לעולם אינה סופית, וניתן לעתור להגדלתה או להפחתתה.[70] האם ניתן לומר כי שינוי ההלכה לעניין נטל הנשיאה במזונות, מהווה שינוי נסיבות כזה המאפשר פתיחת תיקי מזונות.

בשנה האחרונה הוגשו לא מעט תביעות להפחתת מזונות, שסביר להניח שלא היו מוגשים לולי הלכת 919/15,

השופט ארז שני, בהתאם לעיקרון זה קובע השופט שני, כי יש להחיל את פסק הדין של העליון רטרואקטיבית אולם רק לתיקים שמתנהלים כעת בבתי המשפט אך לא לתיקים שבהם כבר ניתן פסק דין, שהצדדים הסתמכו עליו צדדים וכלכלו את צעדיהם בהתאם[71]. גם משיקולים של מדיניות משפטית רצויה, גם מן הטעם ששינוי הלכה משפטית לעולם צפוי הוא (והרי עניין שצפוי היה אינו בגדר שינוי נסיבות), גם מן הטעם ששינוי דין פועל רק "מכאן ולהבא", ואין דומה הליך שנפתח טרם ניתנה הלכת 919/15, וכלשונו של השופט שני:

"…ואסביר, כי להבדיל מפסיקה "אזרחית", פסיקה לעניין מזונות ומשמורת, היא ייחודית בהיות ה"סופיות" שבה יחסית בלבד, לאמור, עניינים אלו הם חריגים מעצם טבעם וטיבם, שכן עניינים אלו בעצם נתונים לאפשרות של התדיינות מחודשת בהם. לכך אוסיף ואומר, כי אין חולק שמדובר במערכת איזונים מורכבת ולא פשוטה, אך מה שצריך לעמוד לנגד עיניו של בית-המשפט במסגרת שיקולי הצדק,  טובת הציבור, עקרון ההסתמכות והוודאות המשפטית שהינם חלק מעקרון יסודות המשפט. מכאן, אצא ואומר, כי הלכת 919/15 חלה על תיקים תלויים ועומדים, וכמובן על התובענות לעתיד לבוא אך לעניות דעתי אין היא חלה על תיקים שכבר נידונו ובית-המשפט, לאחר שקלא וטריא נתן בהם פסק-דין, קל וחומר בתיקים בהם הגיעו הצדדים להסכם שאושר על ידי בית-המשפט, שהרי טובת הציבור עניינה גם ביציבות משפטית"

למרות הדברים הנחרצים של השופט שני, לעניות דעתנו, יש בעיתיות גדולה, בהבחנה זו שאינה רוצה לשנות ולפתוח דברים משום טובת הציבור, ועיקרון הסתמכות, ראשית, בכל הנוגע לדין האישי, שהוא מקור החיוב במזונות במגזר היהודי, עד כמה שבית המשפט קבע, שעל פי הדין האישי אין חיוב לאב יותר מלאם בילדים מעל גיל שש, כיצד ניתן לעקל לאב משכורות ואף להושיב אותו במאסר, על חוב שאינו אמור להיות מחויב לפי כללי הדין הצדק והיושר.

ואכן לאחרונה ממש אף בעניין הזה נוצר סדק, בפסקי דין שיצאו לאחרונה ממש, כך למשל ביום 01.07.2018. ניתן על ידי השופט עובד אליאס, בתמ"ש 4542-03-16, פסק דין ראשון בו נקבע שההלכה החדשה כשלעצמה מהווה שינוי נסיבות ואף בתיקים סגורים.

השופט אליאס מסביר ומנמק ארוכות מדוע ההלכה החדשה למזונות ילדים מהווה כשלעצמה שינוי נסיבות להפחתת מזונות ילדים בתיקים סגורים!

"ככל שתיק שהסתיים בו הדיון מגיע לבית המשפט בתביעה לשינוי מזונות בשל שינוי נסיבות של דין חדש שחל, יש להידרש לו ובמקרים מסויימים יכולה נסיבה זו בלבד להביא לשינוי בשיעור המזנות. בע"מ 919/15 לא חל איפוא על תיקים שהסתיימו מכח תחולה רטרוספקטיבית של דין חדש על עניינים שהסתיימו, אלא הוא חל מכח היותו, לכשעצמו, שינוי נסיבות המצדיק שינוי בשיעור המזונות, ועפ"י הכללים הרגילים הנהוגים לעניין שינוי נסיבות."

"אין לטעמי להבחין בין פסקי דין שאישרו הסכמות בין צדדים לבין פסקי דין שניתנו לאחר הליך משפטי….".

"קבלת העמדה כי השינוי בדין החל אינו מהווה שינוי נסיבות תביא עימה לטעמי לאבחנה ולשוני בלתי רצוי בסכומי המזונות בין בני זוג שנפרדו לפני חודש יולי 2017 לבין בני זוג בעלי נתונים זהים שנפרדו לאחר חודש יולי 2017. התוצאה תהיה מעין אבות משני סוגים, אלא שנהנים מהשוויון שיצר בע"מ 919/15 ואלה שלא. גם מטעם זה אני סבור כי מדיניות משפטית ראויה תהיה להקל עם הבאים בשערי בית המשפט בשנית, בשל הדין החדש שחל, ובכך נרחיב את מעגל הזוכים לשוויון שיצר דין זה".

"ראוי לציין לעניין זה כי דומה שאין חולק כי הלכת 919/15 תרמה משמעותית לשוויון שבין ההורים, שהוא, לכשעצמו, ערך חשוב שיש לעודד, והביאה לכדי סיום הלכה עתיקת יומין שהטילה על האב את מלוא החיוב במזונות, תהיינה הכנסות האם אשר תהיינה. גם מטעם זה יש לטעמי להקל עם המתדיינים המבקשים להחיל על עצמם את ערכי השוויון שיצר הדין החדש החל".

על פי פסק הדין של השופט אליאס, יוכלו אבות רבים שבעבר נקבעו להם מזונות גבוהים מאוד, בהתאם לנהוג עד ליולי 2017, לנסות ולהפחית את המזונות כך שיהיו צודקים והוגנים יותר בכל תא משפחתי.

אבות רבים שנעשה להם בעבר עוול נוראי, שנידונו לחיי עוני, שחלקם חזרו לגור עם ההורים, יוכלו עכשיו לפנות לבית המשפט למשפחה ולנסות להפחית את המזונות ובכך לשקם את חייהם ואת הקשר שלהם עם ילדיהם, שלעיתים נפגע או נותק עקב המחסור הכספי.

עוד מוסיף השופט ומציין כי לא נעלמה מעיניו הטענה בדבר הצורך בכיבוד הסכמים וסופיות הדיון ופגיעה מסוימת באינטרס ההסתמכות של האם. ברם, לטענתו, במכלול האינטרסים הוא מעדיף את עקרון השוויון שנפסק בהלכת 919/15 ובקביעתו הנוכחית כי בדין זה יש שינוי נסיבות בפני עצמו לצורך בחינה מחדש גם מקרים שהסתיימו לפני הלכת העליון, על פני עקרון ההסתמכות. בעיקר שמדובר בחיוב מתמשך ולא בחיוב חד פעמי.

פסק דין נוסף בעניין מהעת האחרונה הינו של השופט ניצן סלמן בתלה"מ 18283-10-17, מיום 01.08.2018. בתיק זה קיבל השופט סילמן בקשה להפחתת מזונות בתיק שהיה סגור בזמן פרסום ההלכה החדשה והפחתה משמעותית בנטל הוכחת שינוי נסיבות מהותי כאשר מתקיימים זמני שהות רחבים,  וכלשונו: "שביל הזהב מחייב להותיר את דרישת שינוי הנסיבות על כנה, אם כי להוריד הרף הראייתי הנדרש בשינוי, וגם זאת – במקרה של חלוקה הורית שווה או קרובה."

השופט סילמן עוסק במקרים בהם האב נוטל חלק שווה או דומה בגידול הילדים, אך משלם מזונות "רגילים" אשר לא מתחשבים כלל בהוצאות של האב בימים שהילדים איתו מכוון למקרים שכאלו ומסביר שבהם נטל ההוכחה לשינוי נסיבות יהיה מעכשיו נמוך מהותית.

"הרי לאור בע"מ 919/15 יש לאפשר לשינוי נסיבות קל משמעותית, לגישתי, להביא להתערבות בחיוב, במיוחד בעת קיום הסדרי חלוקת זמנים שוויוניים או קרוב לכך".

בסעיפים 36-40 מנמק כבוד השופט סילמן את עמדתו זו. לאור זאת שאחת הטענות של האב להפחתת המזונות היתה שהאם מתגוררת כיום עם בן זוג, כך שהוצאות הבית מתחלקות בין שניהם. וכן בסעיף 45: "יוצא כי הקמת תא זוגי חדש, אשר בעבר לא היוותה שינוי נסיבות, יכול ותשמש תדירות יותר ויותר כשינוי נסיבות, שכן מרכיב המדור וההכנסה הפנויה משתנה משמעותית בהקמת אותו תא משפחתי, מתוך הנחה כי צריכת החלק היחסי במדור ובצריכה האישית פוחתים משמעותית מקום בו קיים בן זוג".

ומסכם השופט סלמן: "המשמעות – מקום בו נקבע כי חלו שינויי נסיבות, נפתח הפתח להתערבות בגובה המזונות, משנפתח הפתח (פתחו לי פתח כחודו של מחט, ואני אפתח לכם פתח כפתחו של היכל), ניתן להחיל העקרונות והחישובים כאמור בבע"מ 919/15".

אין ספק כי פסקי דין אלו רק מגבירים את הצורך והצפייה לפסיקה מנחה בנושא. הלכת 919 הותירה סימני שאלה לא מעטים לעניין יישומה במקרים מסוימים. בשלב זה לא נותר אלא להשתמש בפסקי הדין של הערכאות הדיוניות בבואנו לבחון השאלות הרבות שקיימות בנושאים ההורות והמזונות ולהמשיך ולייחל לפסיקה ברורה ואחידה יותר.

עם זאת, ככל שמתרבים פסקי הדין אחרי ע"מ 919/15, אין ספק כי יש להתוות מדיניות שוויונית יותר למרות שבכל הפסיקות דואגים השופטים להדגיש כי יש לבחון כל מקרה לגופו ולכל משפחה, מכיון שאין פסיקה ברורה בנושא, נוצר מצב של איפה ואיפה כאשר ישנם אבות שכן זכו להפחתה וישנם שלא.

ביקורת על תוצאת פסק הדין בעניין פלוני

כל הקורא את פסק הדין מתחילתו עד סופו עלול לצאת מעט מבולבל, שכן מחד גיסא בתחילת הלכת 919/15, נאמר, כי המדובר במקרים של משמורת משותפת. אך מאידך גיסא הפרשנות של השופט פוגלמן אליו הצטרף גם השופט דנציגר ויתר חברי ההרכב הינה כי בוטלה הפרשנות הקיימת לתקנת תש"ד, ונקבעו עקרונות אחרים, היינו, יש להביא בחשבון את הכנסותיהם הפנויות של ההורים, וחלוקם היחסי בסה"כ ההכנסה המשפחתית, וכן להביא בחשבון את חלוקת זמני השהיה ביניהם. עקרונות פרשניים מחייבים ששינוי ההלכה לא יביא דין אחד לילדים בני 6-15, שהוריהם חולקים משמורת משותפת לעומת ילדים בני 6-15, שלהם הורה משמורן יחידני."

ואולם עיקר הביקורת, על המצב הנוכחי, שמחד בית משפט העליון קבע פרשנות חלופית לדין האישי, שאמור להשפיע על כלל דיני המזונות בישראל, שכן אם עד היום, היה נהוג לפסוק לאב באופן אוטומטי כ- 1,400 ₪ עבור ילד לא כולל מדור ומחציות, אזי בהתאם לדין החדש, יש לבדוק את ההכנסות הפנויות של האב והאם. אך משום מה פסיקת בית משפט העליון הצטמצמה למקרים של משמורת משותפת בלבד.

תוצאה ללא שינוי

במקום שיצא דבר ברור, יוצא שבתי המשפט לענייני משפחה מחד משתמשים בעקרונות הפרשניים של העליון ומאידך, אין שינוי חד משמעי, שכן עדיין, בתי משפט קובעים את החיוב בהתאם למינימום שנע בין 1200 ל1600 ₪.[72]

לאור השינוי בדין האישי שהובא בפסק הדין של העליון, שינוי המוחל גם על הסדרים שאינם משמורת משותפת ואינם כוללים הכנסות דומות, נאלצים בתי המשפט, דבר יום ביומו, לבצע חישובים מתמטיים רבים לצורך פסיקת מזונות. לעומת זאת בפסק הדין של העליון, דובר על משמורת משותפת, אצל הורים עם הכנסות דומות. במקרה שכזה, על פניו, לא נדרש חישוב מתמטי קר ומדוקדק, שכן ההוצאות השוטפות – זהות בשני הבתים. ואולם,

וכלשונו של השופט נחשון פישר:

כעת, בשולי הדברים, ולאור פסקי הדין שניתנו לאחרונה והובאו לעיל, אתייחס למגמה השזורה בהם, בהם יחסי הורים וילדים, מערכות משפחתיות שלמות, צרכים, יכולות, תקוות וכישלונות – מתכנסות לכדי דיון מתמטי, לעיתים קר, בשברי אחוזים, אשר בהם ובהם לבדם, יש כדי לקבוע את חלוקת נטל ההוצאות שבין ההורים. בצניעות אומר, כי סבור אני כי לא "לילד הזה" פילל ביהמ"ש העליון בהלכת 919… אין בנמצא נוסחה אחת אמתית ונכונה, המתאימה לכל מקרה ומקרה, ובה ניתן להשתמש לצורך חישוב מזונות. אין דומה משפחה אחת המצויה בהליכי גירושין – לאחרת, ואין דומה צרכי קטין אחד – למשנהו.

, לא חישוב מתמטי ומדויק, ולא נוסחאות שונות ומשונות של זמן חלקי הכנסה צריכות להוביל לסכום המזונות הנדרש ולדרך חלוקתו, אלא צורכי הקטינים ויכולת הוריהם, הכול מתוך מגמה ברורה ליצור לקטינים בתים ומסגרות מאוזנות, ככל הניתן במסגרת יכולתם הכלכלית, מסגרות בהן כל אחד מההורים יוכל להקדיש משאבי זמן ומשאבים כלכליים ורגשיים לטובת רווחתם הפיזית, הכלכלית והנפשית של הקטינים.

 

 

לדידי, על מנת מחד, להביא בחשבון הן את עיקרון השוויון והן את טובת הילד, הרי שיש לאזן בין הכנסותיהם של ההורים, יכולותיהם, וזמני שהייתם עם הקטינים, כך שבתחילתו של כל חודש, יהיה לכל אחד מן ההורים סכום מספק, שיווני, ומאוזן ככל הניתן, באמצעותו יוכלו הקטינים, באמצעות כל אחד מהוריהם, להיטיב את מצבם האישי, הכלכלי והרגשי.

 

הרצון והניסיון, לדידי, צריך להיעשות ובצורה כזו, שיביא לאיזון ביכולתם הכלכלית של ההורים, ובאופן כזה שלא יהיה בית אחד "עשיר" ובית אחד "עני", שלא יהיה הורה אחד מיטיב, והורה אחר, קפדן ומצמצם.

 

יש לנסות ליצור שני בתים מאוזנים עבור הקטינים, באופן כזה שיכולת ההורים במקרה של משמורת משותפת כנה ואמתית, תאוזן ככל הניתן בין אם האב צריך יהיה להעביר סכומי כסף לאם, ובין אם להיפך.

פסק הדין מותיר מצב לא שוויוני

בפסק דין של בית משפט המחוזי מרכז ] רמש 14655-06-17 ר.ק נ' ד.ק (מרכז), מיום 26.9.17 קבעה השופטת ורדה פלאוט כי פסק הדין של בית משפט העליון אינו מתייחס לילדים בגילאי 0-6 שלעניינים נותרה חובה אבסולוטית של האב. למעשה כיום נוצר מצב של "איפה ואיפה".

כפי שהרחבנו לעיל:  חבותו של אב יהודי לשלם מזונות הכרחיים בגין קטינים שהינם מקטני קטינים הינה מוחלטת, אף אם לקטינים מקורות פרנסה אחרים. לעומת זאת האם, פטורה ממזונות אלה בין אם היא עשירה ובין אם היא עניה.

ראו לענין זה דבריו הנחרצים של כבוד השופט נ. סולברג בהלכת 919:

"נזכור ונזכיר: טרם נשלמה המלאכה. ראשית, פסק דין זה מסדיר באופן חלקי בלבד את סוגיית מזונות הילדים, ואינו מתייחס לתשלום מזונות ילדים בגילאי 6-0, חובה שעודנה מוטלת במלואה על כתפי האב, תהיינה נסיבות העניין אשר תהיינה".

מאחר והשינוי בדין האישי מתייחס לקטינים שהינם מעל לגיל 6. יוצא אם כן, שיהיה הפליה בין קטין מעל לגיל 6, לאחיו שהינו מתחת לגיל 6, הדבר עלול לגרום לסכסוך ו/או תחושת תסכול בין אחים, כאשר אח אחד לכאורה מקבל יותר מהאחר.

אך בעיקר, יש לתמוה על כך, שככל שניתן למצוא פרשנות חלופית, לחוב המזונות לילדים מעל גיל שש, באותה מידה היה ניתן היה למצוא פרשנות בדין האישי לחוב המזונות לילדים "קטני קטנים". השופטת חני שירה[73] התייחסה לסוגיה באומרה: אני מקווה כי עוד יחול שינוי בפסיקה/חוק בנדון כך שתהיה השוואה בין כל ילדי תא משפחתי מסוים".

בסופו של יום, נקבע סכום מזונות שונה לקטינים מתחת לגיל 6, וקטינים מעל גיל 6 (וראה  עוד בסוגית שוני בין קטינים בגילאים שונים בתלה"מ 17237-01-17) [פורסם בנבו].

 

יחסם של בתי הדין הרבניים לפסק הדין בעניין פלוני

ככלל, בתי הדין הרבניים, אינם מחויבים לעיקרון השוויון, שהוא בעצם הגורם העיקרי לפרשנות החלופית של בית משפט העליון לתקנת אושא ותקנת הרבנות הראשית, כך יתכן מצב מעניין, בו במשמורת משותפת, כאשר לאב ולאם תהיה הכנסה זהה, שבבית הדין הרבני יחייבו את האב במזונות, לאם (עבור הימים שהילדים שוהים אצלה).

ראשית, כפי שהרחבנו לעיל, כאשר האב הנו אמיד חלה עליו חובה מוחלטת לזון את ילדיו עד שיגדלו, שנית כפי שנראה להלן, לא מצאנו כמעט פוסקי הלכה שחייבו את האם במזונות בנה מדין צדקה בלבד,[74] מעניין לציין לעניין זה, את פסק הדין המורחב שניתן לאחרונה ע"י בית הדין הרבני בבאר שבע בתיק 147728/12 פלוני נ' פלוני בתביעת אב להפחתת מזונות עקב החלת משמורת משותפת דה-פקטו, שהאריכו בנושא של חובת האב במזונות הילדים, כחובה אבסולוטית, וכפי שנאמר שם: "קודם פסיקה במקרה פרטי זה שלפנינו, נבהיר כי לפי דין תורה האחריות על צרכי הילדים – ובכלל זאת מזונותיהם – מוטלת על האב בלבד. יש לדבר משמעויות רבות, ודומה שהמקרה שלפנינו מבהיר מדוע יש צורך שלא לפגוע באימהוּת האם וביכולתה להתפנות לצורכי הילדים. נוסיף עוד שטענת האב לא באה בחלל ריק אלא היא המשך למגמות שונות המנסרות בחלל האוויר (הכוונה לפסק הדין שניתן לאחרונה ע"י בית המשפט העליון בנשוא מזונות ילדים במשמורת משותפת), שהן הפוכות מדין התורה ואם יתממשו חלילה יגרמו חרפת רעב לילדים רבים. להלן יובאו מקורות נרחבים בעניין זה. בסוף דברינו נבאר שאם עמדת משפט התורה הייתה נשמרת מעיקרא כפי שפסקו בבתי הדין מאז ומתמיד, בלא פרשנות שגויה, לא היינו מגיעים למציאות אליה הגענו כיום, שבגלל עול המזונות מבקשים אבות להשתמט מאחריותם המלאה".

זאת ועוד, הפרשנות של בית משפט העליון, לתקנת הרבנות הראשית אינה הפרשנות הפשוטה, שכן הפשרנות הפשוטה של תקנה, הינה חיוב משפטי גמור, לשון אשר איננה מותירה מרחב רב לפרשנויות. "בימינו אלה אפילו ילדים מבוגרים קודם שהגיעו לגיל של חמש עשרה סכנות מוסריות גדולות צפויות להם (לבנות וגם לבנים) אם פרנסתם לא תהא מובטחת על יסוד משפטי….אי לזאת, קבענו את התקנה הכללית הזאת לכל ארץ ישראל, כשם שמאז ומעולם עד היום הזה היה כח בית דין של ישראל יפה, לחייב את האב בחיוב משפטי גמור ולכופו בממונו ובכל הכפיות האפשריות החוקיות לפרנס את בניו ואת בנותיו עד הגיל של חמש עשרה שנה"[75]

הגורמים למרוץ סמכויות

אין ספק שאחד הגורמים לכך שישנו מרוץ הסמכויות והעמקת המתחים בין בני זוג המצויים בהליך גירושין היא העובדה שישנם שינויים כל כך קיצוניים במדיניות קביעת חיוב המזונות בין בתי הדין הרבניים לבתי המשפט לענייני משפחה.

לאחר שראינו כי גישת בתי הדין הרבניים אינה עולה בד בבד עם פרשנות בית משפט העליון, הדבר עלול ליצור מרוץ סמכויות הפוך ולא בכדי.

למרות שנראה שלכאורה פרשנות בית משפט העליון נסמכת בין השאר על החלטת מועצת הרבנות הראשית לישראל, הראשית מיום י"ח בכסלו תשע"ו (30.11.15), בה נקבע בין השאר בעניין חיוב האב במזונות ילדיו לאחר גיל שש:

עמדת מועצת הרבנות הראשית היא, שאין ראוי להכניס ראשנו בין ההרים הגבוהים שדנו בסוגיה העקרונית, האם התקנה מצד הדין או מדין צדקה, ועל כן שאלה זו נותרה בעינה, וכל דיין יכריע בעניין על פי שיקול דעתו.

לאחר דיון החליטה המועצה שהן אם החיוב מצד התקנה והן אם החיוב מצד צדקה, היות שתנאי החיים השתנו והמציאות כיום היא שגם האם נושאת בעול פרנסת הבית, על היושבים על מדין להוסיף לשיקול הדעת בפסיקת מזונות הילדים את היכולת הכלכלית של האם.

ואולם כפי שנכתב אף בחוות הדעת של המחלקה למשפט עברי במשרד המשפטים,  קביעה זו אינה עומדת במבחן הביקורת, שכן אם חיוב המזונות הוא מצד התקנה, הרי מאחר שהתקנה משנת תש"ד דברה רק על חיוב האב ולא על חיוב האם, כיצד ניתן לקבוע שיש לשקול גם את היכולת הכלכלית של האם, אף אם בינתיים נשתנה לגמרי מעמד האישה? אם בתקנה עסקינן והתקנה אינה תואמת עוד את מציאות החיים, דרך המלך לחייב את האם היא על ידי התקנת תקנה חדשה שתקבע שלאור שינויי העיתים חיוב המזונות מוטל מעתה לא רק על האב אלא גם על האם. עקבית יותר הייתה החלטה המצדדת בפירוש תקנת תש"ד כתקנה המיוסדת על דיני צדקה, שרק אז ניתן להצדיק את ההחלטה שבקביעת מזונות יש להתחשב גם ביכולתה הכלכלית של האם.[76]

סימוכין למירוץ הסמכויות הפוך, ראשית במסגרת העבודה שוחחנו עם לא מעט עורכי דין שעוסקים בדיני משפחה וכולם אמרו שלמרות שבעבר העדיפות לאשה היה בית המשפט לענייני משפחה, היום זה כבר לא ברור ובפרט במקרים שבהם הסיכוי למשמורת משותפת גבוה.

בתי הדין הרבניים עצמם נראה שמודעים למהפכה, לעיין זה ראה פסק דין של בית הדין הרבני בתל אביב בתיק 1136731/1 מיום 13.12.17. כדלקמן:

כיום קיים מבחן נוסף המאמת את כנות הכריכה, זאת בהתאם למצב המשפטי הקיים כיום, וכדלקמן: פסיקת בית המשפט העליון בבע"מ 1709/15, [פורסם בנבו]  919/15 [פורסם בנבו] קבעה שבמשמורת משותפת חיובי האב במזונות הקטינים שמעל גיל שש מוקטנים כשקיימת יכולת לאם לשאת בנטל הוצאות הקטינים. זאת לעומת פסקים שניתנו לאחרונה בבתי הדין בעניין חיוב האב במזונות הילדים במשמורת משותפת, שבהם לא הוקטן חיוב האב למרות קיום משמורת משותפת – ראה פסק הדין של בית הדין בבאר שבע בתיק תיק 147728/12 [פורסם בנבו].

כתוצאה של כך נראה שקיימת כיום מגמה לפיה אימהות הן שמבקשות לדון במזונות הילדים בבית הדין, בעוד אבות מבקשים לדון בבית המשפט – ראה לדוגמה תיק 1140139/9, [פורסם בנבו] בבית הדין בתל אביב. (ההדגשות שלי)

השלכות בית משפט העליון על בית הדין

ביקורת נוספת, היא שככל שבית משפט העליון, קבע פרשנות דין אישי על סמך עיקרון השוויון, הדבר עלול ליצור מרוץ סמכויות הפוך שכן בית הדין הרבני אינו מחויב לעיקרון השוויון.

יתר על כן, מחד גיסא בית המשפט העליון אימץ פרשנות חלופית, שחוב המזונות מעל גיל שש הנו מדין צדקה בלבד ולכך השווה את האב לאם, אך מאידך גיסא בתי המשפט עדיין ממנים כונסי נכסים לנכסים של האב כדי לזון מהם ילדים מעל גיל שש, כאשר אינו משלם את המזונות (גם כאשר אין דיי במשכורתו לתשלום המזונות) כאשר מצב  זה מחזקת את הפרשנות כי החוב הוא מוחלט ואינו מדין צדקה, שכן מעולם לא מצינו בדין צדקה, שהיא מצווה ככל המצוות שאדם מחויב למכור מנכסיו כדי לקיים את המצווה, מאידך נקבע כי יש להותיר סכום סביר למחייתו של האב החב במזונות.[77]

לסיכום, מעבר להתחשבנות ב"משמורת משותפת" נראה כי הפסיקה עד היום מפרשת את תקנת הרבנות הראשית, כחיוב גמור.

הצעת מתווה חדש למזונות ילדים בדין העברי

בבואנו לעשות סדר בכל המורכבות של הדין העברי בנוגע לחובת האם להשתתף במזונות ילדיה, אפשרות אותה העלו מלומדים, חשוב להדגיש כי לכאורה אין מה להשוות בין תקנות חכמי ישראל הקדומות לזמנינו, שכן תחולת הדין הדתי בדיני משפחה היא שריד מהדין העות'מאני. כחלק מסובלנותה הדתית כלפי נתיניה, החילה האימפריה העות'מאנית בדיני משפחה את הדין הדתי, זאת ועוד, בתקופה הקדומה בהם נתקנו התקנות התקיימה בין ההורים חלוקה מגדרית ברורה: אבות פרנסו את המשפחה ואימהות דאגו לבית ולטיפול בילדים. האב קיבל את כל הרכוש שנצבר במהלך הנישואין במרבית מקרי הגירושין והאם נותרה בחוסר כל. כך שבאותה תקופה היה צורך להבטיח שהאם והילדים יוכלו להתקיים גם לאחר התפרקות התא המשפחתי, חוסר האיזון בין הגברים לנשים, ובכלל זה סוגיית הגט והחשש מפני ניצולו לסחיטה, הפער הכלכלי והמקצועי בין המגדרים ודפוסי הורות שונים בין גברים לנשים – כל אלו קיימים במידה מסוימת גם היום. אך בשום אופן אין בהם כדי להצדיק השתת מזונות על אחד ההורים בלבד אך ורק משום מיניותו..

חיוב  בפועל של האם במזונות קטינים, נעשה במסגרת  תמ"ש (פ"ת) 10968-06-10 ד נ' נ' ד' ע"י כב' השופטת יוכבד גרינוולד- רנד. בפסק הדין מובא מאמרו של פרופ' מיכאל קורינאלדי "מגמות חדשות בדיני משפחה: יישום עיקרון השוויון בין הורים וילדים" המצטט את י"צ גילת,  המפנה לדעת הרב שאול ישראלי, הטוען כי:

" החלוקה השוויונית מדין צדקה בין האב והאם ביחס למזונות קטינים, תקפה מבחינת ההלכה מאחר שהינה פרי אומד דעתן של רובן המוחלט של הנשים בימינו, המנהלות אורח חיים עצמאי לחלוטין… ומשתכרות בפני עצמן אף יותר מבעליהן… משום כך צודק ונכון להמשך אחר אומד דעתן ולחייבן בהזנת ילדיהן הקטינים לפי אמידותן. לא זו בלבד, אלא דומה שחוק אזרחי זה, משפיע על הדין הדתי, לסטות מדרכו הישנה, ולחייב בשווה, ולו רק מטעם צדקה, גם את האם…"

עניין דומה ראה:  תמ"ש 34681/06/10  (פורסם בנבו) בו נקבע:

 "אין ספק כי ניתן וצריך לקרוא את הדין העברי בראיה התואמת את התמורות הכלכליות והחברתיות שחלו בתא המסורתי. ניתן לפרש את הדין הדתי מבלי לפגוע בשלמותו.

הפרשנות הראויה…ככל שהפער בין ההכנסות גדול יותר לטובת האב, ימנע בימ"ש מלצמצם את חובתו המוחלטת. במצב שבו מעמדו הכלכלי של האב דומה למעמדה הכלכלי של האם. יצומצם חיובו בגין הצרכים ההכרחיים וזאת אף על דרך החלת כללי היושר ובאופן שהשוויון המהותי ישמר וישקף את טובת הקטין."

יתר על כן, מלימוד של כל המקורות בדין העברי, ובפרט את התקופה שקדמה לתקנת הרבנות הראשית, עולה כי מעולם לא עלה על דעת חכמי ישראל, להושיב אב שאין לו דיי כסף למחיתו מאחורי סורג ובריח אף ורק משום שאין לו דיי לשלם את דמי מזונות המינימום והמחציות וכו'. ישנם מלומדים שהרחיקו לכת לפיה בפסיקה "אין קביעה מפורשת שאת חיוב המזונות יש להחיל על האב, גם כאשר פירוש הדבר שהאב יוותר במחסור וללא יכולת לדאוג לצרכיו שלו". אין ספק שכל מי שמתעסק בדיני משפחה, יודע שישנם עשרות אבות שנאלצים לשלם מזונות לילדיהם בו בזמן שלא נותר להם כל קיום מינימלי.[78]

וכדברי המלומד בזק:[79]

"מאחר שברוב המקרים היה הבעל היחיד במשפחה שמסוגל היה לעבוד ולהרוויח לפרנסת המשפחה, לא נתעורר שום צורך לחייב את האישה בתשלום מזונות".

מצב זה השתנה בשנים האחרונות כאשר המודעות עלתה וכיום חל שוויון בין שתי המינים ובמציאות הנוכחית מרבית הנשים עובדות מחוץ לבית, ובני הזוג מפרנסים באופן שווה את הבית, ואף חלקן של הנשים הופכות להיות מפרנסות העיקריות, במקרים בהם  הבעל  מחוסר עבודה, או לחלופין במקרה בו האישה אקדמאית משכילה בעוד הבעל עובד בעבודות מזדמנות, ומכל סיבה שהיא. לפיכך במקרים אלה יישום פשטני ופורמאלי של החוק והדין העברי, יגרום לעוול ולפגיעה בעקרון השוויון המהותי ולחוסר צדק. לפיכך  נעשים בפסיקה ניסיונות רבים להביא לחלוקה יותר שוויונית של נטל המזונות על שני ההורים.

נראה שבעיון ודקדוק במקורות המשפט העברי נגלה כי  אין זה סתם שפטרו את האם מהמזונות, עיקר הדבר אינה מפני היותה "אם" במובן הביולוגי אלא מפני היות האם בתפקיד "אשה" כמ"ש המגיד משנה, שלא הטילו חכמים על אשה חיוב בשום מקום, ויש לאפשר לה כאשה להיות פנויה לאימהותה ולא להטיל עליה חיובים שונים.

עיון בסוגיה בקידושין שם מבהיר את הדברים. שכן שנינו בברייתא קידושין (שם)  שהאב חייב הנוגע לבנו– להשיאו אשה, ללמדו אומנות, ולהשיטו במים.

ביחס לדינים אלו האחרונים היה נכון לחייב בהם גם את האם, ואם לא קבעום חכמים עליה חובה, עולה מכאן שבשום מקום לא הטילו חכמים חובה על האם.

אם כן מצינו כי חכמים בתקנותיהם, הכוללות חובות הוריות, חייבו את האב ולא את האם, על אף שאין ספק שאב ואם שווים במחויבותם הההורית כלפי הילדים, לא רצו חכמים להטיל חיובים בפועל על נשים.

המעשה רקח על הרמב"ם הקשה, וז"ל:

"ויותר תמהתי על הרב המגיד ז"ל שכתב על דברי רבינו אלה וז"ל זה ברור שלא מצינו חיוב לאשה בשום מקום והאב מצווה על בניו בכמה דברים ואין האשה מצווה ומהיכן נתחייבה בהם עכ"ל. ואם מצינו חיוב לאב יותר מהאם אינו אלא בלימוד התורה דהאשה פטורה מדכתיב ולמדתם אותם את בניכם ולא בנותיכם וכיוצא בו אבל לענין הצדקה ולפרנס את קרוביה ובניה היכא דליכא אב מהיכא תיפוק לן למפטרה. גם הרב דינא דחיי קיים דברי רבינו והסמ"ג שכתבו כן וכתב שאין שום חולק על זה ופשיטא שלא ראה דברי הרמ"ך האלה בכ"י."

ועיין בפד"ר כרך ט עמ' 263 בפסק דינו של הרב שאול ישראלי זצ"ל, שכתב שלעניין צדקה האב והאם שווין.

ברור שכוונתו שמצוות צדקה היא מצוות עשה שלא הזמן גרמא, ולכן איש ואשה שווין בה וכפי שכתוב בהדיא בספר החינוך במצות צדקה (מצוה תעט). ולכן נשים שאינן נשואות כגון פנויות, אלמנות וגרושות חייבות במצות צדקה כאנשים. וכך הבין "בית מאיר" שכתב כאן שחיוב האשה מדין צדקה.

וכן נפסק בשולחן ערוך יורה דעה (סימן רנז סעיף ח):

"עני שיש לו קרובים עשירים שיכולים לפרנסו אין גבאי העיר חייבים לפרנסו אע"ג דקרוביו גם כן נותנים לכיס."

וכן מובא ברמ"א (בהגה בסימן רנב סעיף יב):

"והוא הדין קרוב אחר קרוב קודם, דלא כל הימנו שיעשירו עצמם ויטילו קרוביהם על הציבור"."

בספר בני אהובה (הלכות אישות פרק כא הלכה טז), וכך השיב:

"האשה שנתגרשה אין כופין אותה להניק אלא אם רצתה נותן לה שכרה ומניקתו. הרמ"א הביא (סימן פב סעיף ה) דאם אין לו להשכיר כופין אותה להניק ותמה החלקת מחוקק (ס"ק ו) דלמה לא יהיה מוטל על הבית דין לשכור מינקת כמו פרנסה דלאחר כ"ד חודש ונראה דודאי אם האשה עשירה אף לאחר כ"ד חדשים כופין את האם לזון בניה דהא כופין על הצדקה ואין לך צדקה יותר מזה ואם כן היא שיש לה חלב בדדיה ותוכל להניק הרי היא עשירה לדבר הזה וכופין אותה כמו שכופין על כל הצדקה."

מדברי בני אהובה עולה שקיימת חובת צדקה של אם עשירה לדאוג לבנה הנזקק כשהאב לא מספק את צרכיו. ואף כופין את האם על כך. ביחס לאפשרות ההנקה – כל אם מוגדרת 'עשירה' מצד יכולת ההנקה הזמינה אצלה, ולכן חייבת להניק כשלאב אין יכולת לשכור מינקת. הדברים נאמרו גם בפתחי תשובה (שולחן ערוך אבן העזר סימן פב ס"ק ג) לדעת הבית מאיר.

נמצא שקיים חילוק בין אם עשירה החייבת לדאוג לילדיה מדין צדקה, לבין אם עניה שלא חלים עליה חיובים. גם דברי הרמב"ם דלעיל יכולים להתפרש לפי החילוק האמור, היינו שכל דבריו שהאם לא מחויבת בטיפול בילדיה ואף יכולה להשליכם על הציבור, נאמרו באם ענייה שאין לה אפשרות לטפל בילדיה. אמנם כאשר האם עשירה חל חיוב צדקה על האם לדאוג לצרכי ילדיה. הבנת הרמב"ם באופן האמור מבוארת בשו"ת ויקרא אברהם (אבן העזר סימן יז) ואלו דבריו:

"ולפי זה, מה שכתב הרמב"ם בפרק כ"א מהלכות אישות ואם לא רצתה שיהיו בניה אצלה אחר שגמלתן אחד זכרים ואחד נקבות הרשות בידה ונותנת אותם לאביהם או משלכת אותם להקהל אם אין להם אב […], ואם כן אפוא היא חייבת בו דומיא לאחיך מאמך אף על גב דאינו ראוי ליורשו […] וסתם הדברים משום דסתם אשה אין לה ממון ובפרט אם נישאת שרשות אחרים עליה […] ויכולין לכוף אותה בתורת צדקה."

לדעת ויקרא אברהם דברי הרמב"ם, שהאמא לא חייבת לטפל בילדיה, נאמרו רק באישה שאין לה ממון או באישה נשואה המשועבדת לבעלה. אמנם אישה עשירה שלא משועבדת לבעלה, חייבת לדאוג לילדיה בתורת צדקה. חיוב האם במזונות ילדיה הובא בפסקי דין רבניים (חלק ט עמוד 263) בדעת הרב שאול ישראלי זצ"ל, כך:

"אכן, כשזה מדין צדקה יש לברר גם את אפשרויותיה של האם, שכן גם האשה מחויבת מדין צדקה. ובמקרה שגם היא אמידה יש לדון על חלוקה נאותה של חיוב זה שמדין צדקה שעל האב והאם כאחד."

וראה דיון בדברי הרב שאול ישראלי זצ"ל בפסק דין של בית הדין הרבני בנתניה (תיק מספר ‏914354/9‏, פורסם בנבו). חיוב האם מובא גם בפסקי דין רבניים (חלק ט עמוד 354) בדעת בית הדין האזורי: "הואיל והבת הגדולה חיובו במזונותיה הוא מדין צדקה, ובמקרה זה אם האם עולה בהרבה בהכנסתה על האב, יש לחייבה מדין צדקה כדין קרוב קרוב קודם."

אמנם בית הדין הגדול קיבל את הערעור של האם על קביעת בית הדין האזורי האמורה – (שם בעמוד 356) דעת בית הדין הגדול:

"דעתנו היא שאין לשחרר את האב ממזונות בתו ואין לפטור אותו כליל, אלא יש להשאיר את חיובו או את התקנה אקרקפתא דגברא, אך יש להתחשב ביכולתו ולפסוק ולו סכום סמלי, אך אין להפקיע את חיובו לגמרי, לפיכך דעתנו היא להחזיר את התיק לבית הדין האזורי שיחייב את הבעל כפי יכולתו. אם כי בית הדין הגדול קיבל במקצת את הערעור."

ואולם הדברים תמוהים, שכן שלא שמענו שבודקים מסוגלותם הכלכלית של הדודים בטרם פונים לאם. ומעבר לכך, תמה, האם נכון לפנות לדודים שלהם יש ילדים לפרנס על פני האם שיש לה מסוגלות נרחבת.
בשו"ת יביע אומר חלק יא בסי' סז אות ב שיצא לאחרונה נכתב כך: 'בענין חיוב המזונות עבור הילד עד שש שנים, חובה מוחלטת היא המוטלת על האב, (ולא על האם)… ואם האב איננו אמיד ופרנסתו מצומצת, ואילו האם אמידה שתוכל לפרנס את הבן או הבת שהם למעלה מגיל שש שנים, יש לחייב את האם במזונות מדין צדקה

אף בספר מנחת אברהם (חלק ג סימן ה) מובא חיוב לאישה עשירה לפרנס ילדיה:

"אבל מה דכופין את האב באמיד לאחר שש לכאורה מצד הסברה אין בזה חילוק בין אב לאם שכיון שהחיוב הוא מכח צדקה הרי גם האם מחוייבת בצדקה ומכח זה מסתבר לכאורה דמה דמצינו בש"ס דבר זה באב דווקא הוא משום שבדרך כלל האב הוא שאמיד ויש לו נכסים ליזון מהם אבל אשה בדרך כלל לא אמידה ואין בידה לפרנס את בנה אבל כשגם האם אמידה החיוב של צדקה מוטל גם עליה."

בשו"ת ישכיל עבדי ח"ו אהע"ז סי' לח סק"ו דן בחיובי האם בצדקה וכתב שהאם חייבת בכך רק באם אין לאב יכולת לזון את הבן: 'והנה יש לדון אם אין לאב והאם עשירה, אם יש לכוף אותה מתורת צדקה.

הנה ביו"ד ס' רנ"א ס"ד פסק מר"ן ז"ל וז'ל מחייבים את האב לזון את בנו עני, ואפילו אם הוא גדול מחייבים אותו יותר משאר עשירים שבעיר… דאם באמת האשה היא עשירה ויש לה האפשרות לטפל בילדה לפרנסו והאב אין לו היכולת אז יש לכפות על האשה לפרנסו, דאין לך קרוב יותר מהאם לבנה, ואין מקום לחלק בין טיפול לפרנסה, דאם היא עשירה הרי יכולה לשלם לאחרת שתטפל בו, וטיפול לא נפיק מכלל פרנסה'.
ברם הבית מאיר בסי' פב סעי' ה הובא בפת"ש סק"ג כתב שאומנם האם מחוייבת בצדקה, אך רק אם אין לאב או לקרוביו: 'לענ"ד י"ל מתורת צדקה אתינן עלה… ומיירי בשגם קרובי האב עניים, ומה שמבואר סוף סימן זה שיכולה להשליך על הקהל, הוא מסתמא ענייה שאין אמודה לפרנס משלה, אבל עשירה לאו כל כמינה, ולגבי הנקה תמיד עשירה היא… אך גם איתא בתוספתא פ"ב דנדה חייבת אשה בטיפול בנה עד כ"ד חודש'. נמצא שרק אם האב או קרוביו אינם אמידים, אז האם מחוייבת מדיני הצדקה.

למעשה יש ללמוד מכל הפרשנים שהבאנו,  דהיכא שהאשה עשירה וביכולתה לפרנס את ילדיה, כופין אותה לפרנס מדין צדקה, ולבית מאיר, חיובה חל רק אם אין גם לקרובי האב לזון. ולא מיבעיא היכא שהאב אינו חייב מעיקר הדין דהיינו מעל גיל שש, אלא אף במקום שחייב מעיקר הדין כשאין באפשרותו לפרנס, כל שאין מי שיזון את הילדים מדין התקנה אלא מדין צדקה, אם יתברר לבית הדין שאשה זו בכלל עשירה יש לחייב את האם במזונות ילדיה
מסתבר, שלא כתבו קדמונים על חיוב האם בכלכלת ילדיה מדיני הצדקה בהעדר האב וקרוביו, כיון שלא היה מצוי שלאישה ישנה יכולת פיננסית גבוהה שיכולים לכוף אותה על הצדקה, ולכן סבר הרמב"ם שתשליך אותו לקהל. מה גם שהצרכים של הילד מעבר לרמה הבסיסית של מזונות לא היו גבוהים, ודי היה בחיובו של האב כדי לספק את צורכי הילדים. ברם כיום שהנשים מתפרנסות, ורבות מהן מוגדרות כאמידות, כשאין לאב יש לחייב אותן בחיובי הצדקה, על פי הצורך (ולבית מאיר ואלו שסבורים כמותו, רק כשאין גם לקרובי האב).

אומנם הגר"ש ישראלי זצ"ל בפד"ר ח"ט בעמו' 251 ובחוות בנימין ח"ב סי' מב כתב: 'אכן, כשזה מדין צדקה יש לברר גם את אפשרויותיה של האם, שכן גם האשה מחוייבת מדין צדקה. ובמקרה שגם היא אמידה יש לדון על חלוקה נאותה של חיוב זה שמדין צדקה שעל האב והאם כאחד. במקרה דנן, שהילד כבר למעלה משש, אין החיוב מכוח התקנה אלא מדין צדקה בלבד'. נראה שהוא ביקש לשתף את האם מדיני צדקה יחד עם האב, כאשר זהו יסוד החיוב.
וכן סבר במנחת אברהם ח"ג סי' ה עמו' מב שיש לחייב אישה עשירה לפרנס ילדיה: 'אבל מה דכופין את האב באמיד לאחר שש לכאורה מצד הסברה אין בזה חילוק בין אב לאם שכיון שהחיוב הוא מכח צדקה, הרי גם האם מחוייבת בצדקה. ומכח זה מסתבר לכאורה דמה דמצינו בש"ס דבר זה באב דווקא, הוא משום שבדרך כלל האב הוא שאמיד ויש לו נכסים ליזון מהם, אבל אשה בדרך כלל לא אמידה ואין בידה לפרנס את בנה. אבל כשגם האם אמידה החיוב של צדקה מוטל גם עליה'. אך לא מבואר דיו באיזה מציאות סובר שיש ליישם דין זה.
נכון גם להביא מדברי המנחת אברהם ח"ג סי' ה עמו' מג שהתייחס לדין קרוב קרוב קודם: 'שעיקר חיוב צדקה מוטל על מי שהוא יורש ממשפחת אב יותר מאשר על קרובים מצד האם, ולא שיפטרו העשירים שמצד האם, אלא שמטילים סכום יותר גדול על קרובים מצד האב'. כלומר, לדבריו, משקללים את קדימת הקרוב יותר מבחינת היקף השתתפותו בעול הצדקה, ואין הכוונה לפטור לגמרי את יתר הקרובים. ודלא כפשט משמעות קרוב קרוב קודם. וגם תקשה, וכי פונים לכל מעגלי הקירבה לתרום, ורק גובה התרומה שונה? ברור שפונים אך ורק לקרוב הקודם, ואחרי מיצוי יכולותיו פונים לקרוב הבא אחריו. וצ"ע.
על בסיס המקורות הנ"ל ניתן לגבש מתווה שאינו קובע בחיוב זה היטל ממוני על בסיס עקרון שוויוני, אלא חובה מדין צדקה להשלים את החסר עפ"י הצורך, כשאין לבן די צורכו. וכיון שהאם מצווה בצדקה לא להתאכזר על ילדיה, הרי יש לילדים במידה מסויימת, והאב נדרש להשלים ולהשתתף. מידת ההשתתפות תיקבע לפי מבחן כלל המשאבים ובהתאם לעקרונות היושר. ברם, אין בכך לבאר מצב שהילדים מצויים אצל האב או אצל צד שלישי.

סיכום

כבר מלפני עשרות שנים השאלה בדבר חובת האישה להשתתף במזונות ילדיה הולכת ומעסיקה יותר ויותר את בתי המשפט, ואף את בתי הדין הרבניים, וזאת עם השינוי הרב שחל במעמד האישה ככוח מפרנס. במשך דורות רבים הייתה חלוקת תפקידים ברורה וקבועה בחיי המשפחה, הבעל היה זה שדאג, ועל-פי-רוב, היחידי שמסוגל היה לדאוג, לפרנסת הבית; ואילו האישה גידלה את הילדים, טיפלה בהם וניהלה את משק הבית. המאה העשרים הביאה עמה מהפכה גמורה במעמד האישה ובתפקידיה" מהפכה זו קיבלה תאוצה עצומה בשנים האחרונות. כיום הולך ומשתרש הנוהג של נשים המסוגלות ואף חפצות לפרנס עצמן ולעזור בפרנסת המשפחה, לא פחות ולפעמים יותר, מאשר הגבר.[80]

נתחיל בדין האישי הוא הדין העברי עבור יהודים. ההלכה היהודית מונה חיובים של הבעל כתוצאה מקשר הנישואין והם: מזונותיה, כסותה, עונתה, עיקר כתובתה, רפואתה, לפדותה אם נשבית, קבורתה, להיות ניזונה מנכסיו כל זמן אלמנותה. בנוסף, ככל שנולדים ילדים, ההלכה קובעת כי הבעל חב במזונות הבנות עד נישואיהן. (להלן: "חובות הבעל"). הנורמה הקיימת בשיטת משפטינו, קובעת חיוב האב במזונות ילדיו , ללא קשר למינם, עד גיל 6 ובאמצעות החלטה של מועצת הרבנות נקבע כי חיוב זה נמשך עד לגיל 15. בפועל, חיוב הילדים בד"כ נמשך עד גיל 18 ויורד לשליש בתקופת השירות הצבאי.

ארבע זכויות ניתנות לבעל מקשר הנישואין: מעשה ידיה, מציאתה, פירותיה וירושתה. (להלן: "הזכויות הכלכליות")

מהאמור לעיל עולה כי הזכויות הכלכליות ניתנות לבעל. למה הדין האישי קבע זכויות כלכליות לצד מסוים? אחת מהסיבות היא שהדין האישי גם הטיל חובות כלכליות רבות ושונות – רק על הבעל / האבא –  ביניהם חובת תשלום מזונות אישה (אין מזונות גבר בדין האישי) ובנוסף כאמור חובת מזונות מוחלטת, אוטומטית אבסולוטית ומלאה לילדיו היינו מזונות ילדים!

נורמות הדין העברי היו ידועות היטב למחוקק עם קום המדינה. על הרקע הזה בסמוך לקום המדינה, חוקק חוק שיווי זכויות לאשה כבר בשנת 1951. בנוסף חוקקו חוק הירושה וחוק יחסי ממון והכל על מנת למנוע את הפגיעה הבלתי-מוצדקת בקניין האישה ולמניעת הפלייתה הכלכלית בעת הגירושין. המחוקק שינה את האיזון בדין האישי בכך שניתק את הזכויות הכלכליות מהדין האישי בעוד הותיר את חיוב המזונות במלואו ובאופן אוטומטי על האב בהתאם לדין האישי.

אם כן, המחוקק הוא ששינה את הדין האישי, והורה לפסוק עפ"י הדין הכללי ודין שיתוף לגבי הרכוש תוך הותרת החובות האבסולוטית על האב / הבעל.

ואולם, העיקר חסר מן הספר: נראה כי במקום לתת פרשנות דחוקה למשפט העברי, ניתן להעלות מתווה לפיו, המשפט העברי שראה רק באב כחייב במזונות ילדיו, הנו אותו משפט עברי שקבע, שכל הרכוש שאותו צבר הבעל בתקופת החיים המשותפים יישאר אצלו ואילו האישה תצא במקרה הטוב (בנכסי מילוג) עם הקרן של הנכסים אותם הביאה מלפני הנישואין. ונראה שלזה כיוונו בפס"ד בביה"ד הרבני באר שבע 147728/12 פלוני נ' פלוני .. בסוף דברינו נבאר שאם עמדת משפט התורה הייתה נשמרת מעיקרא כפי שפסקו בבתי הדין מאז ומתמיד, בלא פרשנות שגויה, לא היינו מגיעים למציאות אליה הגענו כיום, שבגלל עול המזונות מבקשים אבות להשתמט מאחריותם המלאה".

באשר לאשה, הכלל המקובל בהלכה היה, כי, בדומה לאב, לא מוטלת על האישה כל חובה לזון את ילדיה. מאחר שברוב המקרים היה הבעל היחיד במשפחה שמסוגל היה לעבוד ולהרוויח לפרנסת המשפחה, לא התעורר שום צורך לחייב את האישה בתשלום מזונות. כתוצאה ממצב משפטי זה בו החיוב לזון את הילדים מוטל על האב בלבד, נפסק כי אם אין לילדים אב, רשאית האם להשליך את הילדים לקהל וחובת הקהל לדאוג לילדים[81]. על דין זה מעיר המגיד משנה ואלו דבריו:

"… זה ברור שלא מצינו חיוב לאשה בשום מקום והאב מצווה על בניו בכמה דברים ואין האישה מצווה. ומהיכן נתחייב בהם?!".

93537047471

דיני היושר

כמובן לא ניתן להתעלם מדיני היושר במפשט העברי, כאש רק פסק הדין המחיל את דיני היושר במשפט העברי, בתחום דיני המזונות, הוא  פסק דינה של כב' השופטת בן עמי מבימ"ש המחוזי בירושלים, במסגרת ע"מ 367/02 שאושרר בבע"מ 5750/03 והמכונה  "פס"ד אוחנה".

בפס"ד אוחנה  נקבע, כי הדרך הראויה, במקרים חריגים, בהם דיני המזונות המסורתיים, אינם נותנים מענה ראוי, הינה החלת דיני היושר במשפט העברי, המצויים ברמה נורמטיבית גבוהה יותר, מדיני המזונות ויש בהם כדי להוות מכשיר ,לתיקון העיוותים הנוצרים בהחלת דיני המזונות.

כדברי כב' השופטת בו עמי:

         "מקורם של דיני היושר במשפט העברי בהוראת "ועשית הישר והטוב (דברים ו' י"ח) וכן "תעשה הטוב והישר" (דברים י"ב, כ"ה).

         לעניין דיני היושר במשפט העברי, נאמר בספרו של השופט זילברג "כך דרכו של תלמוד", עמ' 58:

         "דיני היושר של המשפט העברי אינם חופפים לדיני היושר של המשפט האנגלי, אולם יונקים ממקור אחד, מן הצורך להקהות חודו של דין, וליצור בצידו תהליך שימתיק או יקציע את הזיזים והבליטות שבו…המשפט הוא דבר השווה לכל נפש , אך אינו הולם בדיוק נמרץ את רישומי אבריו של הפרט. היושר מווסת ומישר את ההדורים של החוק…"

גם פרופ' אריאל רוזן-צבי במאמרו "על כוח המשפט ועוצמתו מול מגבלותיו וגבולותיו" (עיוני משפט י"ז 5,13) , סבר כי ניתן לאמץ דיני היושר במשפט העברי במקרים הראויים:

"באמצעות ערך היסוד של  "ועשית הישר והטוב" ניתן במסגרת המשפט העברי, למלא לקונות במשפט, ניתן לפרש את הכתובים ע"י השלטת ערך היסוד האמור עליהם, וניתן להטיל חובות אינדיווידואליות החורגות.

בסופו של יום נראה כי המתווה שלפנינו הנו מתווה ראוי, שכן בסופו של יום, אין מדובר בפרשנות חלופית דחוקה, אלא במתווה שמדבר על כך שהמציאות השתנתה ולפיכך ראוי לשנות את הדין, ולפיכך ניתן לומר בפה מלא מאפייני התקנה בה לא הטילו חכמים חיובים כלכלים על האם, וחיוב לשאת בנטל מזונות ילדיה, הינם בהתאמה ובהתחשב בכך שבאותה העת בה נתקנו התקנות, המקובל היה כי האם לא הייתה עובדת ולא הייתה יוצאת מהבית ורוכשת השכלה, ובהתחשב בכך שהנכסים שנצברו במהלך הנישואין נצברו לטובת האב בלבד והאם היתה יוצאת מקשר הנישואין כמעט בלא כלום ברכוש (למעט מה שהכניסה מלפני הנישואין). וביותר מזה לטעמו של 'מעשה רוקח' שבגרושה ככל שהחובה לזון תהיה עליה אף אחד לא ירצה להינשא לה.

ולפי המתווה הזה, אין צורך לבחון רק האם האב והאם משתכרים באופן דומה אלא בעיקר את המשאבים של האם, ולאורם – מה יקרה אם נחייב אותה בהשתתפות במזונות ילדיה.

לפי מתווה זה, יצא מצב שבו במקרה שהאם והאם משתכרים שכר מינימום ולאם אין דירה משלה חיוב המזונות יישאר על האב לבד (למרות הניגוד לעקרון השוויון) ואילו במקרה והאם מסודרת כלכלית, יש בידיה נכסים, והשתכרותה מאפשרת גם לשאת עול בכלכלת הילדים וגם להמשיך בחייה האישיים, במקרה שכזה אין כל סיבה שלא להטיל על האם חובת השתתפות בדיוק כמו האב.

ביבלוגרפיה

חקיקה

חוק יחסי ממון בין בני זוג, תשל"ג-1973

פסיקה

ע"א 426/65 רינת נ' רינת, פ"ד כ (2) 21, 26

ד"נ 23/69 יוסף נ' יוסף, פ"ד כד(1) 792, בעמ' 805,

ע"א 254/76 ינקוביץ נ' ינקוביץ, פ"ד לא(3) 591, בעמ' 594.

ע"א  549/78 פלונית נ' פלוני פ"ד לג (2) 624, 628.

ע"א 302/80 אגלזיאס נ' אגלזיאס, פ"ד לד(4) 529.

ע"א 591/81  יחיאל פורטוגז נ' רוית פורטוגז, פ"ד לו(3), 449

ע"א 591/81 פורטוגז נ' פורטוגז, פ"ד לו(3) 449, 456-457

ע"א 210/82 גלבר נ' גלבר, פ"ד לח(2) 14, 20.

ע"א 393/83 צבי דלי נ' שלמה שלי ואח', פ"ד לח(3), 613.

ע"א 442/83 קם נ' קם, לח(1), 767

ע"א 239/85 עמיצור נ' עמיצור פ"ד מ (1) 147, 151-152;

בג"ץ 1000/92 בבלי נ בית הדין הרבני הגדול פ"ד מח(2) 221

ע"א 1375/93 אביטבול נ' אביטבול, פ"ד נ(1) 215, 219:

ע"א 130/93 פרייס נ' פרייס פ"ד לח (2)721, 725)].

ע"א 4480/93 פלוני נ' פלונית ו-3 אח', פ"ד מח(3)

רע"א 4905/98 גמזו נ' ישעיהו, פ"ד נה(3) 360.

תמ"ש (י-ם) 2480/04 ב' ס' נ' ב' מ' [פורסם בנבו]; 8.6.06,

רע"א 8925/04 סולל בונה בניין ותשתיות בע"מ נ' עזבון המנוח אחמד עבד אלחמיד ז"ל [פורסם בנבו] (27.2.06)

בע"מ 1356/08 פלוני נגד פלונים (פורסם באתר ביהמ"ש העליון) מיום 26/03/08

תמש (חי') 34681-06-10 פלוני נ' פלונית מיום 1.4.12 [פורסם בנבו]

תמ"ש (ראשל"צ)  16785-09-12 ל.ר ואח' נ' ד.ר (11/12/13, פורסם במאגרים) [פורסם בנבו])

בג"צ 4407/12 פלוני נ' בית הדין הרבני הגדול לערעורים [פורסם בנבו]

תיק [רבני גדול] 938923/2 פלוני נ' פלוני מיום 7.9.14

עמ"ש 50603-01-14 מיום 6.1.2015.

תמ"ש 29073-06-14

בע"מ 1709/15 פלוני נ' פלוני מיום 17.9.17 [פורסם במאגרים] בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי חיפה מיום 8.2.2015 בעמ"ש 51098-09-14 (נדון במאוחד עם עמ"ש 54256-09-14)

עמ"ש (ת"א) 59072-02-15 ע' מ' נ. ע' נ' (3.7.16) (פורסם במאגר "נבו"),

עמ"ש (ת"א)  63572-02-15 א נ' א  [פורסם במאגרים] שהפנו שם למאמר

עמ"ש (ת"א) 46291-01-16 ג.נ. נ' פלוני [פורסם בנבו] מיום 9.10.2017).

תמ"ש (ת"א) 29329-07-16 מ. ג' נ' א. ג' מיום 09.11.17 [פורסם בנבו]

עמ"ש (ת"א) 14612-10-16 פ' בנא' ב' – קטינה מיום 20.12.17 [פורסם בנבו]

תמ"ש (ת"א) 21810-06-16 פלונית נ' פלוני [פורסם בנבו] פמ"מ – 9/10/2017

תיק [רבני אשקלון] 68607 פלוני נ' פלוני מיום 12.7.17

תמ"ש 21810-06-16

תמ"ש 16207-01-16,

רמ"ש 14655-06-17 ר.ק נ' ד.ק (מרכז), 26/09/2017 ראה להלן בקטע הביקורת על פסק הדין בעניין פלוני.

תלה"מ (ראשל"צ) 7531-05-17 פלונית נ' פלוני מיום 14.11.17 [פורסם בנבו]

ספרות

ב"צ שרשבסקי, דיני משפחה, ירושלים 1967, עמ' 430-428

מנשה שאווה, מזונות ילדים קטינים במשפט העברי ובמשפט הפוזיטיבי עיוני משפט ז 316, תש"מ

י' בזק "חובת האם להשתתף במזונות ילדיה על פי הדין העברי" הפרקליט לב,357, 360

י' קיסטר "דיני צדקה בשימושם במשפט בישראל" הפרקליט כד (תשכ"ח) 169, 168.

אלימלך וסטרייך "מקורות משפטיים היסטוריים לחיוב הורים  במזונות ילדיהם" דיני ישראל יט 161, 174-168 (1997)).

חוו"ד המחלקה למשפט עברי ד"ר מיכאל ויגודה והרב עו"ד אליעזר הללה ז"ל מיום 21.1.16 [פורסם באתר משרד המשפטים].

שרשבסקי "דיני משפחה", עמוד 379.

משפט עברי

רמב"ם אישות י"ב, י"ד.

תורת כוהנים בהר, פרק ז', הלכה ג'.

ירושלמי כתובות, פרק ד', הלכה ח'.

הרא"ש (כתובות , פרק ד' סי' י"ד),

באר היטב אהע"ז סי' עא ס"א

שו"ת הרשב"א, חלק ב', סי' שצ"א

אבני מילואים אה"ע ע"א ס"ק א.

רמב"ם אישות י"ב, י"ד.

תיק אשדוד 875313/2 מתאריך 8/1/14 .

פד"ר ג, 299, 307

פד"ר ו 225, 241;

פד"ר ח 325, 333

אגרות משה אבן העזר חלק א סימן קו

ט"ז אה"ע ע"א, ס"ק ב'.

פד"ר ז (עמוד 153),

רמב"ם, אישות, יב, יד-טו.

תלמוד בבלי כתובות מט ע"ב.

עטרת פז, חלק ראשון, כרך ג, אה"ע סימן י

דינא דחיי, חלק א', לאוין פ"א, ע"ה.

פד"ר ז 136, 143, 148.

חזון איש אבן העזר, סימן ס"ג, ס"ק ז'

תחומין א עמ' 255-272

פד"ר יא' עמ' 216-215,

משפטי עוזיאל ח"ב אבן העזר סימן צב עמוד שס.

תיק (אזורי צפ') 616800/6 פלונית נ' פלוני, פסקה ט (16.12.2015) [פורסם בנבו]

תיק (אזורי אש') 972073/2 (1.6.2014) [פורסם בנבו]

תיק (אזורי נת') 290277/7 פלונית נ' פלוני (29.5.2013)[פורסם בנבו]

שו"ת יביע אומר חלק ח סימן כב.

שו"ת יביע אומר, חלק ח, אבן העזר, סימן כב: "

פד"ר ח"ב עמוד 92 ועמוד 298,

פד"ר ח"ג עמוד 172,

פד"ר ו 225, 247, פד"ר ה 333, 336, פד"ר ג 170, 172-171 , פד"ר ב 65, 92

פד"ר א 145.

פד"ר ב' 65, -90 91

ט"ז אה"ע ע"א, ס"ק ב'.

רמב"ם אישות י"ב, י"ז,

פד"ר ג, 299, 307

פד"ר ה 333, 336

פד"ר י 261, 267,

פד"ר ב' 65, -90 91

שולחן ערוך, אבן העזר פב ח.

שו"ע, אהע"ז פב ח:

ליקוטים, סי' יא.

רמב"ם אישות כא ה.

רמב"ם,שם; כא טז.

ר' יהונתן איבשיץ (פראג, המאה ה-18)אישות כא טז.

רמב"ם, אישות כא יח

פד"ר ט 334.

הרב י"א הלוי הרצוג, תחוקה לישראל על פי התורה, כרך ג, ירושלים תשמ"ט, עמ' 120-119.

[1] במסגרת עבודתנו נעזרנו בדיינים בפועל בדימוס ובעיקר בעורך דין וטוען רבני יצחק וינד שהציע לנו מתווה משלו והקדיש לנו את זמנו ועל כך תודתנו נתונה לו.

[2] בקשת רשות ערעור על פסק הדין בעמ"ש 50603-01-14 מיום 6.1.2015. ובע"מ 1709/15 פלוני נ' פלוני בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי חיפה מיום 8.2.2015 בעמ"ש 51098-09-14 (נדון במאוחד עם עמ"ש 54256-09-14)

[3] דו"ח הוועדה לבחינת נושא מזונות הילדים בישראל (להלן: "וועדת שיפמן").

[4] ראה דברי השופט יורם שקד בתמ"ש 21810-06-16

[5] ע"א 393/83 צבי דלי נ' שלמה שלי ואח', פ"ד לח(3), 613.

[6] לעניין זה יצוין, כי עד לאחרונה, בית הדין הרבני היה פוסק מזונות הילדים עד גיל 18. לעומת זאת, בבית המשפט היו מחייבים שליש מדמי המזונות עד גיל 21, (ע"א 4480/93 פלוני נ' פלונית ו-3 אח', פ"ד מח(3)). ואולם לאחרוונה ישנה מגמת שינוי אף בבתי הדין הרבנייםעד גיל 21 ראה פסק דין ביה"ד האזורי באשדוד בתיק 875313/2 מתאריך 8/1/14 ).

[7] רמב"ם אישות י"ב, י"ד.

[8] הרא"ש (כתובות , פרק ד' סי' י"ד), המהר"ם מרוטנבורג מדמה זאת לחוב מזונות אשה שהבעל מחוייב לפרנס את אשתו גם כאשר יש לה משלו.

[9] באר היטב אהע"ז סי' עא ס"א

[10] שו"ת הרשב"א, חלק ב', סי' שצ"א

[11] אבני מילואים אה"ע ע"א ס"ק א.

[12] רמב"ם אישות י"ב, י"ד.

[13] פד"ר ג, 299, 307; תיק 2019/כ"ד, פד"ר ו 225, 241; "מסקנת הדברים כי חובת האב לזון את בניו הקטנים עד גיל שש אף כשהם בעלי רכוש ויכולים להתפרנס משלהם"; פד"ר ח 325, 333 "אכן נקטינן בשו"ע כהרא"ש דעד שש תק"ח הוא לחייבו בכל גווני בין יש לו בין אין לו".

[14] ראה: ע"א 426/65 רינת נ' רינת, פ"ד כ (2) 21, 26; ע"א 254/76 ינקוביץ נ' ינקוביץ פ"ד לא (3) 169, 173; ע"א  549/78 פלונית נ' פלוני פ"ד לג (2) 624, 628.

[15] אבן העזר, עג,  ו.

[16] ראה שרשבסקי "דיני משפחה", עמוד 379.

[17] ראה שאווה שם.

[18] האגרות משה (אבן העזר א קו) הביא את שיטת הר"ן להלכה.

[19] ראה הערה לעיל.

[20] ראה להלן פרשנות מרחיבה לתקנת אושא.

[21] ט"ז אה"ע ע"א, ס"ק ב'. מנשה שאווה, מזונות ילדים קטינים במשפט העברי ובמשפט הפוזיטיבי עיוני משפט ז 316, תש"מ

[22] מחוזירמש 14655-06-17 ר.ק נ' ד.ק (מרכז), 26/09/2017 ראה להלן בקטע הביקורת על פסק הדין בעניין פלוני.

[23] ראה: י' בזק "חובת האם להשתתף במזונות ילדיה על פי הדין העברי" הפרקליט לב,357, 360 יצוין, כי במשפט העברי, צדקה יכולה להוות  חובה משפטית גמורה. ראה: י' קיסטר "דיני צדקה בשימושם במשפט בישראל" הפרקליט כד (תשכ"ח) 169, 168..

[24] למקורה ומועדה של תקנת אושא ראו אלימלך וסטרייך "מקורות משפטיים היסטוריים לחיוב הורים  במזונות ילדיהם" דיני ישראל יט 161, 174-168 (1997)).

[25] ראה פד"ר ז (עמוד 153),

[26] מן הגמרא שם אנו גם למדים כי התקנה המחייבת את האב במזונות מגיל שש ואילך לא הסמיכה את בית הדין לכפותו לקיים חיוב זה,: "…ולא אמרן אלא דלא אמיד אבל אמיד כפינן ליה על כרחיה [כופים אותו בעל כרחו]. כי הא דרבא, כפייה לרב נתן בר אמי ואפיק מיניה ד' מאה זוזי לצדקה."

[27] רמב"ם, אישות, יב, יד-טו.

[28] תלמוד בבלי כתובות מט ע"ב.

[29] ע"א 393/83 צבי דלי נ' שלמה שלי ואח', פ"ד לח(3), 613.

[30] עטרת פז, חלק ראשון, כרך ג, אה"ע סימן י על פי המבואר ברש"י בכתובות (מט ע"ב, ד"ה כשהן קטנים, ובר"ן שם).

[31] דינא דחיי, חלק א', לאוין פ"א, ע"ה. ראה תיק 7011/כ"ז, פד"ר ז 136, 143, 148.

[32] כתובות מט ע"א.

[33] ע"א 1375/93 אבוטבול נ' אבוטבול, פ"ד נ(1), 215. ע"א 591/81 (להלן: "אבוטבול"), יחיאל פורטוגז נ' רוית פורטוגז, פ"ד לו(3), 449 (להלן: " פורטוגז").

[34] מובא בנספח לספרו של ב"צ שרשבסקי, דיני משפחה, ירושלים 1967, עמ' 430-428; וכן בספרו של הרב י"א הלוי הרצוג, תחוקה לישראל על פי התורה, כרך ג, ירושלים תשמ"ט, עמ' 120-119.

[35] בד"נ 23/69 יוסף נ' יוסף, פ"ד כד(1) 792, בעמ' 805, מציין השופט קיסטר, כי אף  החזון איש בחלק אבן העזר, סימן ס"ג, ס"ק ז' (בדונו בתקנות שו"ם) כותב "דתקנת חכמי דור ודור מחייבת כתקנת חכמים בזמן התלמוד". ראה עוד בפסק דינו של הש' בן ציון גרינברגר (בשבתו כש' בימ"ש למשפחה) בתמ"ש (י-ם) 2480/04 ב' ס' נ' ב' מ' [פורסם בנבו]; 8.6.06, שהאריך להוכיח את התוקף של הרבנות הראשית לישראל להתקין תקנות.

[36] ורק כאשר ידם משגת ע"א 210/82 גלבר נ' גלבר, פ"ד לח(2) 14, 20.

[37] ראה תחומין א עמ' 255-272 שם צויין כי הרב הראשי דאז, הראשון לציון הרב עובדיה יוסף, נעדר מהישיבה ולשם מתן תוקף להחלטה היה צורך בקבלת אישורו. אולם הוא הסתייג מההחלטה שכן לטעמו, כפי שנתפרסמה בגילוי דעת: "תקנה כזאת צריכה להיות על ידי כל דייני ורבני ישראל וגדולי התורה". בפד"ר יא' עמ' 216-215, פסק דין של הגאון הרב ניסן רוזנטל זצ"ל בענין תקנה זו.

[38] משפטי עוזיאל ח"ב אבן העזר סימן צב עמוד שס.

[39] ראה למשל: תיק (אזורי צפ') 616800/6 פלונית נ' פלוני, פסקה ט (16.12.2015) [פורסם בנבו] ; תיק (אזורי אש') 972073/2 (1.6.2014) [פורסם בנבו] ; תיק (אזורי נת') 290277/7 פלונית נ' פלוני (29.5.2013)[פורסם בנבו]

[40] בשו"ת יביע אומר חלק ח סימן כב.

[41] שו"ת יביע אומר, חלק ח, אבן העזר, סימן כב: "נמצא שהתקנה הנ"ל לא באה להפקיע תורת צדקה מהמשלמים מזונות לבניהם ובנותיהם כהלכת גוברין יהודאין, שעושים זאת ברצון טוב, וכרחם אב על בנים, אלא כוונת התקנה לכוף על אלה המתאכזרים על בניהם, ומשאירים אותם בעירום ובחוסר כל, ולחייבם לזון ולפרנס אותם כהלכה. ולכן אף בזמנינו אם יש לבן נכסים שאפשר לו להתפרנס מהם אין מחייבים את האב לפרנסם.כגישה זו נקטו גם בפסקי דין רבניים (חלק ב עמוד 92 ועמוד 298, וחלק ג עמוד 172, וחלק ד עמוד 7 וחלק ה עמוד 336)

[42], פד"ר ו 225, 247 (התשכ"ו, פד"ר ה 333, 336, פד"ר ג 170, 172-171 , פד"ר ב 65, 92

[43] פד"ר א 145.

[44] תיק 103/תשי"ז, פד"ר ב' 65, -90 91

[45] ט"ז אה"ע ע"א, ס"ק ב'.

[46] שאווה, שם עמ' 336.

[47] רמב"ם אישות י"ב, י"ז,

[48] פד"ר ג, 299, 307

[49] גישה שונה מובאת פד"ר ה 333, 336 בו התייחס בית-הדין הרבני האזורי ברחובות למזונות ילד מעל גיל שש כאל מזונות הנובעים מדין צדקה", והוסיף: "מכל זה נתבאר שבמזונות לבנים למעלה מגיל שש, לא נחתינן לנכסיה שלא בפניו והטעם משום שאינו חוב גמור . . .". כן ראה, פד"ר י 261, 267, בו קובע הרב הראשי הרב ש. גורן, כי הואיל ומקור החיוב במזונות האישה הוא מדין תורה ואילו מזונות הילדים שלמעלה מגיל שש "תוקפם הוא מכוח צדקה או תקנה בלבד . . . רשאית היא (האישה) לבקש הפרדת מזונותיה ממזונות הילדים . . . כדי לתת עדיפות למזונותיה על פני מזונות הילדים, במקרה שאין אפשרות לגבות שניהם , ושתדע כמה מגיע לה וכמה מגיע לילדים".

[50] פד"ר ב' 65, -90 91

[51] שאוה שם, עמ' 340

[52] המופיע בפד"ר ב' 65, -90 91

[53] ראה להלן בהרחבה בחלק הביקורת.

[54] ראו: ע"א 1375/93 אביטבול נ' אביטבול, פ"ד נ(1) 215, 219), ורק כאשר ידם משגת, היותם "אמידים", ראו: ע"א 210/82 גלבר נ' גלבר, פ"ד לח(2) 14, 20; ע"א 591/81 פורטוגז נ' פורטוגז, פ"ד לו(3) 449, 456-457

[55] ע"א 254/76 ינקוביץ נ' ינקוביץ, פ"ד לא(3) 591, בעמ' 594.

[56] ע"א 1375/93 אביטבול נ' אביטבול, פ"ד נ(1) 215, 219:

[57] ע"א 239/85 עמיצור נ' עמיצור פ"ד מ (1) 147, 151-152; ע"א 130/93 פרייס נ' פרייס פ"ד לח (2)721, 725)].

[58] תמ"ש (ראשל"צ)  16785-09-12 ל.ר ואח' נ' ד.ר (11/12/13, פורסם במאגרים) [פורסם בנבו]), (להלן: "עניין ל.ר").

[59] בקשת רשות ערעור על פסק הדין בעמ"ש 50603-01-14 מיום 6.1.2015. ובע"מ 1709/15 פלוני נ' פלוני בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי חיפה מיום 8.2.2015 בעמ"ש 51098-09-14 (נדון במאוחד עם עמ"ש 54256-09-14)

[60] ראה דברי השופט גרודצקי בתמ"ש 30411-07-16 צ.ל ואח' נ' ש.ל

[61] רע"א 8925/04 סולל בונה בניין ותשתיות בע"מ נ' עזבון המנוח אחמד עבד אלחמיד ז"ל [פורסם בנבו] (27.2.06)

[62] תמ"ש (ת"א) 21810-06-16 פלונית נ' פלוני [פורסם בנבו] פמ"מ – 9/10/2017

[63] תמ"ש (ת"א) 29329-07-16 מ. ג' נ' א. ג' מיום 09 נובמבר 2017 [פורסם בנבו]

[64] תלה"מ (ראשל"צ) 7531-05-17 פלונית נ' פלוני מיום 14.11.17 [פורסם בנבו]

[65] שפרה גליק, במסגרת תמ"ש 16207-01-16,

[66] השופטת גליק קובעת כי קביעתה מתאימה לפסיקת בית המשפט המחוזי בת"א, בעמ"ש (ת"א) 59072-02-15 ע' מ' נ. ע' נ' (3.7.16) (פורסם במאגר "נבו"), שלמעשה הלכו בדרך זו (למעשה על פי המתחייב מסעיף 3 א' לחוק לתיקון דיני משפחה (מזונות)),  אף קודם להלכת 919/15.

[67] עמ"ש (ת"א) 14612-10-16 פ' בנא' ב' – קטינה מיום 20.12.17 [פורסם בנבו]

[68] עמש (ת"א) 56527-12-16 פלונית נ' פלוני מיום 28.12.17 [פורסם בנבו] הערעור שם בית משפק קבע באישה משתכרת כגננת כ-7,000 ₪ נטו לחודש בעוד הגבר משתכר כ-11,000 ₪ נטו, שהאב ישלם 1,400 ₪ עבור כל קטין ובנוסף חייב את הגבר בהשתתפות ב-40% מדמי השכירות שמשלמת האישה ובלבד שהסכום של ההשתתפות לא יעלה על 1,400 ₪ לחודש.

כן קבע בית המשפט כי הצדדים יישאו בחלקים שווים בהוצאות חינוך הקטינים ובהוצאות הצהרון עד לסיום כיתה ג' וכן בהוצאות החוגים לילדים והוצאות רפואיות חריגות.

[69] ראה: בג"צ 4407/12 פלוני נ' בית הדין הרבני הגדול לערעורים [פורסם בנבו]

[70] ראה: ע"א 442/83 קם נ' קם, לח(1), 767

[71] תמ"ש (ת"א) 29329-07-16 מ. ג' נ' א. ג' מיום 09 נובמבר 2017 [פורסם בנבו]

[72] לאחרונה עודכן, אולי מחדש,  על-ידי כבוד השופט י. שנלר גובה החיוב המינמלי בגין הצרכים ההכרחיים יכול ויעלה לסך של כ –  1,600 ₪ במקום הסכום של כ –  1,400 ₪. וכך:

ראה: עמ"ש (ת"א) 46291-01-16 ג.נ. נ' פלוני [פורסם בנבו] {פמ"מ – 9.10.2017}).

[73] תמ"ש 29073-06-14 [פורסם בנבו]

[74] בסריקה שעשינו במאגרים המשפטיים, לא מצאנו כל פסק דין בבתי הדין הרבניים שמחייב את האם לשלם מזונות לילדים הנמצאים במשמורת האב וזאת אף כאשר האם משתכרת יותר מהאב.

[75] מתוך תקנת הרבנות הראשית לישראל תש"ד, מובא בנספח לספרו של ב"צ שרשבסקי, דיני משפחה, ירושלים 1967, עמ' 430-428; וכן בספרו של הרב י"א הלוי הרצוג, תחוקה לישראל על פי התורה, כרך ג, ירושלים תשמ"ט, עמ' 120-119.

[76] ראה בהערה 63  למאמר חיוב שוויון במזונות ילדים  ד"ר מיכאל ויגודה והרב עו"ד אליעזר הללה ז"ל מיום 21.1.16 [פורסם באתר משרד המשפטים].

[77] ע"א 302/80 אגלזיאס נ' אגלזיאס, פ"ד לד(4) 529. רע"א 4905/98 גמזו נ' ישעיהו, פ"ד נה(3) 360.

[78] ראה עמ"ש (ת"א)  63572-02-15 א נ' א  [פורסם במאגרים] שהפנו שם למאמר.

[79] י' בזק "חובת האם להשתתף במזונות ילדיה על פי הדין העברי" הפרקליט לב,357, 360

[80] בזק שם, עמ' 362

[81] רמב"ם, אישות כא יח; שולחן ערוך, אבן העזר פב ח.

89 מדרגים
5/5