מזונות במשמורת משותפת וחובת האם במזונות ילדיה במשפט העברי

תוכן עניינים

לא בכדי אחת הסוגיות הבוערת ביותר בדיני המשפחה בישראל הנה סוגיית פיסקת מזונות ילדים על פי הדין האישי בכלל ומזונות במקרים של הסדר במשמורת משותפת בפרט, קרי, כיצד יפסקו מזונותיהם של קטינים כאשר הוריהם מקיימים הסדר של משמורת משותפת? זמני שהייה שוויוניים והכנסות זהות, מרבית העיסוק בסוגיות אלו נובע עקב העובדה שישנן במערכת המשפט החלטות שיפוטיות סותרות של כל הערכאות הנכבדות השונות, כמו גם גישות שונות של חכמי ישראל, לצד כל אלה מרחף הדו"ח שהוגש בשנת 2012 של הועידה הממלכתית הציבורית בראשות פרופ' שיפמן,[1] שמשום מה נעצר בדרך ולא קודם.[2] ופסיקת בית משפט העליון שניתנה זה עתה,[3] רק מוסיפה עניין לסוגיה מרתקת זו.

מקור המורכבות של הסוגיה נובע מכך שבישראל החיובים בגין מזונות ועלויות המחיה של הילדים בקרב האוכלוסייה היהודית מוטלים על פי רוב על האב, בעוד שהאם משתתפת במזונות הילדים רק בחלקם הקטן, אם בכלל, וזאת אף כאשר מצבה הכלכלי טוב משל האב וכל זאת משום שהחוק לתיקון דיני משפחה (מזונות) התשיט – 1959 קובע, כי מזונות יחולו על פי הדין האישי שלגבי יהודים הוא דין תורה, והדין העברי כפי שנראה להלן בהרחבה משית את מרבית הוצאות המחיה הבסיסיות של הילדים על האב וזאת גם במקרים שהאב חסר הכנסה. לעומת זאת, כאשר אין מדובר בבני זוג יהודים, הרי שחלוקת המזונות שוויונית יותר, ונחלקת בין ההורים בפרופורציה להכנסות שלהם באופן יחסי. מצב זה של חיוב בלעדי של האב בדמי מזונות, ללא התחשבות במצבו הכלכלי הביא לכך שפעמים רבות האחריות מתגלגלת לפתחו של המוסד לביטוח לאומי ובנוסף גרם הדבר לריבוי התדיינויות משפטיות.

בעבודתי אנסה להתמקד בחוב האם במזנות ילדיה בדין העברי כאשר עניין זה משליך ישירות על המזנות שיש לפסוק במשמורת משותפת, כאשר דווקא בסיטואציה זו ישנם שיוניים משמעותיים בשנים האחרונות. ניתן אף לומר, שהנושא אינו "מזונות משמורת משותפת" אלא יותר מה גובר הדין האישי או עיקרון השוויון המטוטלת בין הדין האישי הדתי של מזונות ילדים יהודים, לבין עקרונות היסוד במשפט של: שוויוניות; צדק; הוגנות; סבירות וערכיות, נעה מצד לצד על המניע את המטוטלת לצד האחד או למשנהו, כאשר במשך כל הזמן טובת הילדים מרחפת מעל.. שכן מחד, הדין העברי שבו חובת האב לשאת במזונות הילדים עדיין בתוקפו[4], למרות זאת, בפועל נפסקים מזונות נמוכים יותר בסיטואציות של משמורת משותפת, תוך מתן פרשנות יצירתית יותר לדין העברי.

הסיטואציה שרוב עורכי הדין חוזרים עליה כדוגמה למה חשוב לקדם את החוק החדש היא כזו: זוג הורים לשלושה ילדים עד גיל 18, שמרוויחים כל אחד 10,000 שקל. ברגיל נכנסו לבית 20,000 שקל. לאחר הגירושים, האב צריך לשלם מזונות בסיסיים של כ־1,350 שקל על כל ילד, כלומר 4,050 ש"ח , לא כולל מדור (שכר דירה) והוצאות לא שוטפות (טיפולי שיניים, חוגים, בגדים, ימי הולדת וכו'). בהנחה שהשופטים יתחשבו במצוקתו, הם יחייבו אותו רק ב־5,000 ש"ח כולל מדור, וחצי־חצי מהוצאות שיניים, חוגים וכדומה. בפועל, האמא פתאום תהיה "עשירה", עם 15,000 ש"ח בקופתה, ואילו האבא הופך ל"עני" עם 5,000 ש"ח , שמהם הוא צריך לממן את עצמו ואת הילדים בימים שהם אצלו, לפעמים מספר ימים שווה לאם. בהמשך עבודתי אראה, שישנו קושי רב, לחוקק חוק שיפתור מקרים אבסורדיים שכאלו, מהסיבה הפשוטה, שכל חוק חדש חייב לעבור תקיפה חוקתית של חוקי היסוד, ובכללם עיקרון השוויון, וממילא חוק שיפטור את האב מתשלום מזונות אלא יטיל על הצדדים שווה בשווה, לא סביר שיעבור וסביר להניח שיטורפד ע"י ארגוני הנשים. לאור זאת הפתרון שנראה באופק היא באימוץ הפסיקה שמיישבת את עקרונות השוויון עם הדין האישי הקיים, לפיכך אתייחס בעבודתי לפסק דינו המרתק של כבוד השופט שוחט,[5] שנותן אף נוסחה מתמטית למזונות במשמורת משותפת. בהמשך עבודתי אתמקד בדין הקיים והנוהג היום אצל ילדים יהודיים ומה הדין הרצוי.

מקור נורמטיבי לחיוב במזונות ילדים

סעיף 3(חוק לתיקון דיני המשפחה (מזונות) התשי"ט – 1959, (להלן: "חוק המזונות") קובע כך:

3. (א) אדם חייב במזונות הילדים הקטינים שלו והילדים הקטינים של בן-זוגו לפי הוראות הדין האישי החל עליו, והוראות חוק זה לא יחולו על מזונות אלה.

(ב) אדם שאינו חייב במזונות הילדים הקטינים שלו והילדים הקטינים של בן-זוגו לפי הוראות הדין האישי החל עליו, או שלא חל עליו דין אישי, חייב במזונותיהם, והוראות חוק זה יחולו על מזונות אלה."

הוראת סעיף 3 זו מבחינה בין שלושה סוגי חייבים: א. חייב שיש לו דין אישי. ב. חייב שאין לו דין אישי. ג. חייב שיש לו דין אישי אלא שדין זה אינו מחייבו במזונות ילדיו. הדין הרלבנטי לחייב משני הסוגים האחרים הינו חוק המזונות. בעבודתי זאת ארחיב הדין הרלבנטי לחייב מן הסוג הראשון הינו דינו האישי בעיקר בדין הדתי העברי, קרי הדין האישי של חייב אזרח מקומי חבר עדה דתית מוכרת הינו דין העדה הדתית לה הוא משתייך. על פי דין זה תוכרע שאלת חבותו במזונות גם אם הוראות דין זה אינן עולות בקנה אחד עם הוראות חוק המזונות שנאמר "הוראות חוק זה לא יחולו על מזונות אלה" (ס' 3(א) סיפא לחוק המזונות).

המקורות השונים לחיוב האב במזונות הילדים

כפי שנראה להלן בהרחבה, את מקור החיוב במזונות קטין בדין העברי ניתן לחלק לארבעה מקורות: הראשון, חיוב במזונות עד גיל 6. חובתו של האב לזון את הקטין עד גיל שש הינה חובה אבסולוטית, והיא חלה, אפילו יש לילד כדי להתפרנס מעצמו, ואפילו האב הינו חסר אמצעים[6]השני, חיוב במזונות מגיל 6 ועד גיל 15. כאן החובה מוטלת לזון, הנה רק בילדים שאין להם להתפרנס מעצמם[7]. חיוב האב במזונותיהם ההכרחיים של ילדיו בגילאי 6 עד 15 מקורו בתקנות הרבנות הראשית משנת תש"ד[8]. בגילאים אלו, מחייבים את האב בצרכיו ההכרחיים של הקטין מעבר לצרכים ההכרחיים, רובצת החובה כולה על שני ההורים מדין צדקה, ביחס ישיר להכנסותיהם הפנויות.[9]. השלישי, חיוב במזונות מגיל 15 ועד גיל 18. אף חיוב זה מקורו בתקנת הרבנות הראשית לישראל. הרביעי, חיוב במזונות לילד המשרת שירות צבאי.[10] כדי להבין את הדין הקיים ננסה להתמקד על כל אחד מהמקורות לחיוב בדין האישי.

 

החיוב לזון "קטני קטנים" [עד גיל שש]

חיוב האב לזון את ילדיו התפתח בהלכה לאורך הדורות, והוא תלוי בגילם של הילדים[11]. כאמור לעיל, כלפי ילדים 'קטני קטנים' עד לגיל שש, נקבעה חובה משפטית. דעת רוב פוסקי ההלכה שהחיוב הוא מתקנת המשנה[12], המקור לכך הוא שיטתו של האמורא עולא, בתלמוד בבלי במסכת כתובות (סה ע"ב). ובמשנה נדרים (פרק ד משנה ג):

"וזן את אשתו ואת בניו אע"פ שהוא חייב במזונותיהן". ובגמ' כתובות סה: "דרש רבי עולא רבה אפיתחא דבי נשיאה אע"פ שאמרו אין אדם זן את בניו ובנותיו כשהן קטנים אבל זן קטני קטנים עד כמה עד בן שש."

הרמב"ן בפירושו על התורה (שמות כא, ג), על הפסוק "ויצאה אשתו עמו", מדגיש שלמרות שאין חיוב מהתורה חכמי ההלכה קבעו את החיוב ע"י ציווי אלוהי מוסרי:

"אע"פ שלא היה הוא מחויב במזונותם מדין תורה, כמו שנתבאר בתלמוד בכתובות, אבל כיון שדרך כל הארץ לפרנס אדם אשתו ובניו הקטנים, ציוה הא-ל ברחמיו להיות הקונה כאב רחמן להם."

במאמר המוסגר יצוין, יש מהפוסקים הקדומים הסבורים שיש קשר ישיר בין מזונות הילדים למזונות אשה.[13] קרי, החוב למזונות אינו נמדד לפי צרכי הקטינים אלא בהתאם לרמת החיים לה הורגלו, ואולם הפסיקה הנוהגת היא שהחיוב לזון קטני קטנים הוא בהתאם לצרכיהם וכך נכתב בעניין זה בשולחן ערוך,[14] בניו ובנותיו עד בני שש- חייב ליתן להם כסות וכלי תשמיש ומדור, ואינו נותן להם כפי עושרו אלא כפי צרכן בלבד"

החיוב לזון ילדים מגיל שש ועד גיל שלש עשרה

מגיל שש עד לגיל בגרותם של הילדים (בנות עד לגיל שתים עשרה ובנים עד לגיל שלוש עשרה), נקבע בתלמוד שהאב חייב לפרנסם מדין צדקה[15]. בתלמוד בבלי נקבע שנוכח כך, בית הדין מוסמך להפעיל אמצעי כפייה רק כנגד אב שיש לו ממון לזון את ילדיו.[16] עם זאת, התלמוד[17] מתאר כיצד החכמים הפעילו לחץ מוסרי וחברתי כנגד אבות שאין להם ממון על מנת שהם יצאו לעבוד ויפרנסו את ילדיהם.

וכך סיכם הרמב"ם את ההלכה בעניין:

כשם שאדם חייב במזונות אשתו כך הוא חייב במזונות בניו ובנותיו הקטנים עד שיהיו בני שש שנים, מכאן ואילך מאכילן עד שיגדלו כתקנת חכמים, ואם לא רצה גוערין בו ומכלימין אותו ופוצרין בו, אם לא רצה מכריזין עליו בציבור ואומרים פלוני אכזרי הוא ואינו רוצה לזון בניו והרי הוא פחות מעוף טמא שהוא זן את אפרוחיו, ואין כופין אותו לזונם אחר שש. במה דברים אמורים באיש שאינו אמוד ואין ידוע אם ראוי ליתן צדקה או אינו ראוי אבל אם היה אמוד שיש לו ממון הראוי ליתן ממנו צדקה המספקת להן, מוציאין ממנו בעל כורחו משום צדקה וזנין אותן עד שיגדלו[18].

וביתר פירוט ברמב"ם בפירושו למשניות:[19]

"… שהאדם חייב במזונות בניו עד שישלמו שש שנים – ירצה, או לא ירצה, וכופין אותו על זה, בין שהוא עשיר, בין שהוא עני. וכשהוסיפו הבנים על אלו השנים ואינו רוצה לזונם, ראוי לו לדיין לכופו בדברים ולהוכיחו על זה בפני ראשי הקהל… ואם לא ירצה להוציא עליהם בשום פנים – יראה הדיין בעניינו, אם יש לו ממון – היו כופין אותו ולוקחים ממנו מה שיצטרך להוציא לפי שיעור ממונו, כמו שעושים במזון האבות; לא שיהיה חייב במזונותיהם – רוצה לומר באביו, ובבניו שיש להם יותר משש שנים – אבל הוא מחוייב בצדקה לפי שיעור ממונה וכשאנו לוקחים ממנו זאת הצדקה, אנו מוציאין אותו (צ"ל: אותה) על בניו או על אביו, לפי שהם בני צדקה (- זקוקים לצדקה), ויש להם בה דין יותר (-דין קדימה), לפי שנאמר (דברים טז): 'לאחיך לענייך'. ומן הידוע שיש לו לדיין לכפות בני אדם על נתינת הצדקה, לפי שהיא מכלל מצוות עשה… ואין הפרש בזה בין הזכרים ובין הנקבות בעניין ההוצאה".

לקטע האחרון אשוב בהמשך עבודתי, שכן הוא נוגע ישירות לעיקר עבודתי, שנושאה המרכזי, האם יש חוב האם להשתתף במזונות ילדיה. אך בשלב זה נוכל לסכם ולומר, כי אם לדון לפי לשון המקורות התלמודיים עצמם, עולה כי מעיקר הדין לא היה אדם חייב כלל במזונות ילדיו מעל גיל שש לולי שכך תקנו חכמי ישראל אלא אם כן נשתמש בחובת הצדקה הכללית.

החובה לזון ילדים מדין צדקה

בדין העברי בחובת הצדקה קיים דין קדימה לפי דרגות קרבה:"(א) פרנסת עצמו קודמת לכל אדם, ואינו חייב לתת צדקה עד שיהיה לו פרנסתו, (ב) ואחר כך יקדים פרנסת אביו ואמו, אם הם עניים והם קודמים לפרנסת בניו, (ג) ואחר כך בניו, והם קודמים לאחיו,(ד) והם (אחיו) קודמים לשאר קרובים,(ה) והקרובים קודמים לשכניו,(ו) ושכניו – לאנשי עירו,(ז) ואנשי עירו – לעיר אחרת".[20]

בהלכה אחרת פירט הרמב"ם את האמצעים הננקטים כנגד מי שמסרב ליתן צדקה:

מי שאינו רוצה ליתן צדקה או שייתן מעט ממה שראוי לו, בית דין כופין אותו ומכין אותו מכת מרדות עד שייתן מה שאמדוהו ליתן, ויורדין לנכסיו בפניו ולוקחין ממנו מה שראוי לו ליתן[21].

נמצאנו למדים, כי מעיקר הדין בטרם תקנת הרבנות הראשית, אב שלא רצה לזון את בנו הקטין מגיל שש לא היה ניתן לכפות אלא רק בדרכי שכנוע, כגון בדרך של פרסום ברבים אודות סרבנותו; זאת מתוך ההנחה כי הלחץ הציבורי שייווצר, יחד עם קלונו של האב, יספיקו להביא לציות להכרעת בית הדין. כך הדין באשר לאב אשר אינו "אמיד", איש ללא אמצעים מיוחדים, ללא רכוש זמין ונזיל שאז מדין צדקה הרי הוא צריך לדאוג לעצמו בטרם ידאג לילדיו. ברם אם האב הנו בגדר אמיד, ניתן אף לכפות.

מעניין לציין כאן את דבריו של רבי חיים אלגזי, בספרו "נתיבות משפט"[22] שמחלק בין חובת הצדקה לילדיו לשאר העם, וכלשונו: "לא הרי ה"אמיד" לגבי בניו כהרי ה"אמיד" לגבי נזקקים אחרים. בעוד שלעניין כפיית מתן צדקה לנזקקים אחרים, יש צורך ב"אמיד גמור", הרי לגבי בניו – "כל שאינו עני – מקרי אמיד". המשמעות ההלכתית של משפט זה, כי יש שוני מהותי בין חיוב הצדקה המסורתי שהוא לתמוך בעניים וקרובי משפחה, שלצורך כך צריך להיות אמיד ממש, לעומת זאת לצורך חיוב צדקה לזון ילדים, כל זמן שהאב אינו עני הוא מחוייב.

תקנת הרבנות הראשית משנת תש"ד לחייב במזונות הילדים עד גיל 15

הרבנות הראשית לישראל תיקנה תקנה בשנת תש"ד, המחייבת את האב במזונות הילדים עד שיגיעו לגיל 15. על תקנה זו חתומים הרבנים הראשיים לישראל, הרב הרצוג והרב עוזיאל, ביום כ"א בטבת תש"ד פנו הרבנים הראשיים לארץ ישראל דאז, הרב יצחק אייזיק הלוי הרצוג והרב בן ציון מאיר חי עוזיאל, אל רבני ישראל בבקשה כי ימסרו את הסכמתם והסכמת המועצות המקומיות והמועצות הדתיות, בין היתר, לתקנה שתרחיב את חיובו של האב במזונות ילדיו עד לגיל חמש עשרה. במכתבם הם כתבו:

לפנים בישראל אף על פי שמעצם הדין לא היו כופין את האב בממונו לזון את בניו ובנותיו הקטנים אלא עד הגיל של שש שנים, היו מכלימים אותו ומכריזים עליו כדי להכריחו לזונם עד שיגדלו, אך בזמננו לא איכשר דרא [=הוכשר הדור] לצערנו וכפייה מוסרית אין כוחה יפה כלל וכלל. החוק הממשלתי אינו נותן סמכות לרבנות בעניין מזונות הילדים אפילו למטה משש, אלא שבתי המשפט הממשלתיים זקוקים בנידון זה לפסוק על פי דיני ישראל, ואירעו מקרים שהאב התאכזר מרוע לב בכדי להכריח את אשתו לקבל ממנו גט ובתי המשפט הממשלתיים פטרו אותו על היסוד שהילדים היו למעלה משש. כשטענו מצד הילדים שבדיני ישראל כופין את האב מתורת צדקה אם הוא אמיד, באה התשובה שהחוק הממשלתי אינו יכול להתחשב עם טענה זו וכדי בזיון וקצף. כל המתבונן בצדק ישפוט שהמצב דורש תיקון מתאים. בימינו אלה אפילו ילדים מבוגרים קודם שהגיעו לגיל של חמש עשרה סכנות מוסריות גדולות צפויות להם (לבנות וגם לבנים) אם פרנסתם לא תהא מובטחת על יסוד משפטי. אין צריך להאריך בדבר המובן לכל מי שעיניו פקוחות על מצב ההוי… כדי לצאת מכל המבוכות והסבוכים יש לנו רק דרך אחת והיא לתקן תקנה כוללת שתחול על הכל…אי לזאת, קבענו את התקנה הכללית הזאת לכל ארץ ישראל, כשם שמאז ומעולם עד היום הזה היה כח בית דין של ישראל יפה, לחייב את האב בחיוב משפטי גמור ולכופו בממונו ובכל הכפיות האפשריות החוקיות לפרנס את בניו ואת בנותיו עד הגיל של חמש עשרה שנה[23].

עמדה זו גם התקבלה כעמדה המחייבת בבתי משפט האזרחיים. להלן דבריו של השופט קיסטר:[24]

בעניין דידן מדובר על תקנות בענייני ממון בין בני-זוג ועל פירושם. בכוחם של בתי-דין רבניים להתקין תקנות כאלו כפי שתיקנו בתקופות שונות ובארצות שונות ובאחרונה מצינו תקנות בארץ-ישראל בדבר מזונות לילדים עד גיל 15 ותקנות אישות, תש"ד ו-תש"י, ועל אחת כמה וכמה ברור הוא שבכוחם לפרש תקנות חכמים באופן מחייב.

להלן במשך בעבודתי אתמקד בפרשנות של תקנת הרבנות הראשית והאפשרות ליישבה עם עיקרון השוויון.

החיוב במזונות הילדים מגיל 15 עד גיל 18

מועצת הרבנות הראשית, בישיבתה מיום ט' בתמוז תשל"ו, בנשיאות הרב הראשי הרב שלמה גורן ז"ל, החליטה להאריך את תוקפה של תקנת הרבנות הראשית משנת תש"ד ולחייב את האב במזונות הילדים עד גיל 18. לגבי התקנה המעודכנת ישנה מחלוקת גדולה בקרב דייני ישראל, שכן היא נחתמה רק ע"י הרב הראשי ובניגוד לדעתו של הראשון לציון. [25] בפרשת גלבר[26] סקר השופט שינבוים את מקור החיוב בגילאים השונים, ובעת שעסקינן בילדים בגיל 15 עד 18 מקור החיוב הוא מדין צדקה, ולא מכוח תקנת תש"ד.[27] כאשר למעשה מקובל כיום בין בתי הדין לחייב מזונות עד גיל 18 או עד סיום התיכון, המאוחר מבין השנים, שהרי בדרך כלל לא יוצא כיום ילד למעגל העבודה מתחת לגיל זה.[28]

בע"א 4480/93 פלוני נ' פלונית פ"ד מח(3) 461 דן הנשיא שמגר (כתוארו אז) בשאלת מקור החיוב – הן לתקופה שבין גיל 15 ל-18 והן לתקופה שלאחר גיל 18. ובהאי לישנא:[29]

"עמדתו של הדין העברי לסוגיית מזונות ילדים קטינים משתנה בהתאם לגילו של הילד, ואנו עדים למספר קטגוריות בחובתו של אב לזון את ילדיו: "קטני קינים"; מגיל שש ו"עד שגדלו"; מ"שגדלו" ועד לגיל 15; ומגיל 15 ועד לגיל 18. חיובו של אב כלפי ילדיו שהם בגדר "קטני קטינים" הוא אבסולוטי, ואילו בשתי הקטגוריות הבאות שעל-פי הדין העברי לא היו היקף החיוב וגדרו אבסולוטיים, אלא מכוח דיני צדקה, ומעבר לכך הוסדרו חובות האב בתקנת הרבנות הראשית, תש"ד, המטילה חיוב עצמאי גמור על האב לזון את ילדיו עד גיל 15, שלא מכוח דיני צדקה (שאוה, בספרו הנ"ל, בעמ' 282-283). חולשתה של תקנה זו הוא בכך שהיא מגבילה את חיובו של האב לזון את ילדיו מכוח התקנה עצמה עד לגיל 15 בלבד. על-כן, המקור לחיובו של האב במזונות ילדיו הקטינים הנופלים בקטגוריה האחרונה (בין גיל 15 לגיל 18) היה ונותר בגדר דיני צדקה."

הרי לנו שהפסיקה הבינה כי תקנת הרבנות הראשית המקורית, קרי עד גיל 15 הינה חובה אבסולוטית, לעומת זאת מגיל 15 ועד גיל 18 אין זה אלא מדין צדקה. ניתן לחזק את ההנחה כי עד גיל 15 החיוב הוא חיוב משפטי שאינו קשור כלל לדין צדקה הדברים סוכמו על ידי כב' השופט שוחט, ב-עמ"ש (ת"א) 1180-05-14 א' א' נ' מ' א' [פורסם בנבו] (26.3.15) (להלן: פרשת א' א'):

"חיובו של אב במזונות ילדיו מעל גיל 15 שנים ועד גיל 18 שנים חד וברור. החיוב הוא מכוח דיני הצדקה, הן לצרכים ההכרחיים והן לאלה שמעבר להם".[..]"בחיוב על פי הצדקה שווים האב והאם. בניגוד למה שנקבע בעמ"ש (מרכז) 50603-01-14 הנ"ל, לא מצאנו בפסיקתו של בית המשפט העליון קביעה לפיה יש להטיל על האב חובת צדקה מוגברת. פסק הדין המנחה בהקשר זה הוא ע"א 166/66 גולדמן נ' גולדמן… ובפרשת פורטוגז [ע"א 591/81 פורטוגז נ' פורטוגז, פ"ד לו(3) 449] שם נקבע: "לגבי המזונות מן הדין, האם פטורה מהם… אך לגבי הצדקה שווים האב והאם, שהרי זו מצוות עשה שלא הזמן גרמה, ושווה בה דינה של אישה לדינו של גבר ובלבד שנתקיימו בה המבחנים לגבי חיוב הצדקה – דהיינו שיש ביכולתה לתת צדקה".

וכך סוכמו הדברים ב-עמ"ש (מרכז) 25027-02-14 פלונים נ' פלונית [פורסם בנבו] (4.1.15):

"מגיל חמש עשרה שנים ועד לגיל שמונה עשרה חיוב האב במזונות ילדיו
הוא מדין צדקה, קרי: האב מחויב במזונות אך כדי מחסורו של הקטין
ורק אם יש לו האמצעים לשלמם. בנוסף, דין הצדקה מחייב את האב
לספק את צרכי ילדיו בהתאם לרמת החיים אליה הורגלו או שהם ראויים לה. היקף החובה ושיעורה נגזרים מיכולתו של האב. החובה מדין צדקה
חלה גם על האם במידה שווה."

האם תקנת הרבנות הראשית יוצרת חובה משפטית מוחלטת

לכאורה, תקנת הרבנות הראשית משנת תש"ד קבעה חיוב משפטי עצמאי לחובתו של האב לזון את ילדיו עד הגיעם לגיל חמש עשרה ולפיכך יש אפשרות להכריח את האב לשאת בתשלומי המזונות לרבות באמצעי כפיה וכן נפסק כי:

לפי תקנות בית הדין שדנים לפיהם בבתי הדין בארץ ישראל… הכוח ביד בית הדין לדון ולחייב את האב במזונות בניו הקטנים, אף בעוברם גיל השש, בהתאם לגדרי דין החיוב של החוב עבור פחותים משש[30].

בהתאם לכך, הם פסקו שבעל ואב לילדים עד גיל חמש עשרה:

חייב לזונם לפי צרכיהם מכל מה שיש לו. אף אם אין לו אלא מזונות של יום אחד הוא חייב לזונם מהם[31].

כך אף עולה מפורש מפסק הדין של בית הדין הרבני הגדול, בהרכב שבו ישבו הרבנים הראשיים הרב הרצוג והרב עוזיאל, שהבהיר כי:

מוטעית היא ההנחה כאילו תקנת הרבנות מבוססת על החיוב המוסרי של צדקה גרידא… אלא התקנה בעצמה יוצרת חובה משפטית עצמאית גמורה, אשר איננה נובעת מדיני צדקה כלל, ואיננה מוגבלת אפוא על ידי ההיקף המצומצם של דיני צדקה[32].

ניתן לחזק הבחנה זו מדברי אחד מגדולי הפוסקים בדור האחרון הגאון רבי משה פינשטיין שכתב:[33]

"נלע"ד ברור לפ"ז דבר חדש שאם האם דרה יחד עם בניה אף שהם יותר מבני שש ברצון האב יתחייב לזון גם בניו דלא גרעי מארחי ופרחי כיון שדרים אצלה והם ארחי ופרחי קבועים שהאב קבעם אצלה ואין יכול לומר שתהיה אכזרית ולא תתן להם מזונות".

מאידך היו שסברו שאין בכוחה של הרבנות להעצים את דרגת החיוב של אב כלפי ילדיו הקטינים מעבר לחובת הצדקה ולמעשה כל תכליתה של התקנה הייתה ליתן כוח לבית הדין לכפות על החיוב, באם אכן נמצא שהנסיבות מתאימות לחיוב, מדין הצדקה, כך למשל דיין בית הגדול הרב שאול ישראלי,[34] בפסק דין שניתן לאחר תקנת הרבנות הראשית)"במקרה דנן, שהילד כבר למעלה משש, אין החיוב מכוח התקנה [אושא], אלא מדין צדקה בלבד."

לפני מספר שנים דן בית הדין הרבני הגדול[35] בשאלת חיובו של אב האסור בבית הסוהר בתשלום מזונותיה של בתו בת הארבע עשרה. הדיינים בחנו את השאלה אם חובת מזונות הילדים לפי תקנת הרבנות חלה אף במקרה שבו אין לאב ממה לשלם את מזונות ילדיו. בית הדין הכריע כי יש להשיב על כך בשלילה: "סביר לומר שהתקנה נתקנה מפני צורך הילדים ולפי יכולת האב, וכאשר אין לו יכולת כלל או שהם עשירים ואינם צריכים כלל לא תקנו בזה תקנה ולכן אי אפשר לחייבו ללוות"[36]. אף דיינים אחרים צמצמו את חלותה של התקנה. בית הדין הרבני בת"א-יפו בהרכב דיינים בראשותו של הרב אליעזר גולדשמידט הבחין בין מזונות ילדים עד לגיל שש, שלביטחון פרעונם מעכבים את יציאתו של האב מהארץ ומעקלים את נכסיו, לבין מזונות ילדים לאחר גיל שש, שאף לאחר תקנת הרבנות אינם ברמת החיוב של ילדים מלפני שש וספק אם ניתן לעכב את יציאתו של האב לשם הבטחת פרעונם[37]. בפסק דין נוסף כותב הרב אליעזר גולדשמיט,[38] "מזונות הבן שהוא כבר למעלה משש, אין בית הדין מוצא שאפשר לחייב את האב במזונותיו… חיובו הוא מטעם צדקה גרידא, ולכן לא מצא בית הדין שאפשר לחייב לפי הדין את האב במזונות הילד.

בשולי פסק דין אחר, בו נפסק בהסתמך על תקנת מועצת הרבנות כי יש לחייב את האב בתשלום מזונות לבניו שבגיל עד חמש עשרה, נכתב:

רבתה המבוכה בפסקי דין של בתי הדין בארץ – יש מחייב לפי תקנה זו, ויש שאינו מחייב; יש שמחייב מכוח הדין מחמת התקנה, ויש שמחייב מדין צדקה… זאת ועוד, האם לאור המצב המוסרי והכלכלי השורר בארץ… לא היה מקום לחשוב על שינוי התקנה משנת תש"ד, ולהגדיל גיל החיוב מחמש עשרה שנה לשמונה עשרה שנה?[39].

אף הרב שלמה גורן שכיהן כרב ראשי ודיין בבית הגדול כותב בפסק דין בערעור משנת תשל"ז,[40] "מזונות ילדים…למעלה מגיל שש, תוקפם הוא מכוח צדקה או תקנה [בלבד, כאמור באבן העזר סי' ע"א סעיף א." באופן דומה התבטא הראשון לציון הרב מרדכי אליהו.[41]

כך גם במותב בו ישב הרב אלישיב, אשר אף הוא היה חבר בית הדין הרבני הגדול בעת שנתקנה התקנה,[42] נפסק כי "תקנת הרה"ר המחייב לפרנס ילדיו עד גיל חמש עשרה, אינו אלא אם אין להם מקור לפרנסתם והם תלוים בחסדי האב" כלומר, מקורה הנורמטיבי של התקנה הינו בדיני הצדקה ההלכתיים. כמו כן פסק בית הדין הרבני הגדול במותב הרבנים הדאיה ואלישיב כי –

"..עיין בסעי' ג' בתקנות הנ"ל: לפנים בישראל אע"פ שמעצם הדין לא היו כופין את האב בממונו לזון את בניו ובנותיו הקטנים אלא עד הגיל של שש שנים, היו מכלימים אותו ומכריזים עליו כדי להכריחו לזונם עד שיגדלו. אך בזמנינו לא איכשר דרא לצערנו וכפיה מוסרית אין כוחה יפה כלל וכלל,,, ואירעו מקרים שהאב התאכזר מרוע לב,,, ובתי משפט הממשלתיים פטרו אותם על יסוד שהילדים היו למעלה משש. כשטענו מצד הילדים שבדיני ישראל כופין את האב מתורת צדקה אם הוא אמיד, באה התשובה שהחוק הממשלתי אינו יכול להתחשב עם טענה זו,,, כל המתבונן בצדק ישפוט שהמצב דורש תיקון מתאים. בימינו אלה אפילו ילדים מבוגרים קודם שהגיעו לגיל של חמש עשרה, סכנות מוסריות גדולות צפויות להם אם פרנסתם לא תהי' מובטחת על יסוד משפטי,,,.מתוך הדברים האמורים לעיל יש להניח כי התקנה: לחייב את האב בחיוב משפטי גמור ולכופו בממונו לפרנס את בניו ובנותיו עד הגיל של חמש עשרה שנה – היא לילדים כאלה דלית להו מגרמייהו כלום [- אין להם משלהם כלום] והם תלויים בחסדי אביהם ולא בילדים שפרנסתם מובטחת. "

כלומר, כל תכליתה של תקנת הרה"ר הינה ליתן לבית הדין כח לכפות על האב חיוב במזונות ילדיו עד גיל 15 ואולם מקור החובה הינו מדיני הצדקה בלבד.[43]

גם בשו"ת משפטי שמואל (ורנר, סימן יא) העלה דמזונות הבנים שעברו גיל שלוש עשרה מוטלים על האב רק מדין צדקה, וכשם שהאב חייב בצדקה זו גם האם מצווה על כך, והם שווה זכויות וחובות בדבר זה. וראה עוד בשו"ת משנה הלכות (חלק יז סימן סח).

אף בפסק דינו של בית הדין הרבני באשדוד במותב הדיינים שמן, צדוק ושלוש בתיק 9741/11 מיום 30.9.14 העלו נחרצות:

"אמנם מרן הראש"ל בשו"ת יביע אומר (חלק ח סימן כב) כתב להוכיח כי התקנה לא באה להפקיע דין צדקה מהאבות המשלמים מזונות לילדיהם, כרחם אב על בנים, אלא רק לכוף על המתאכזרים, וכן מוכח גם בפסקי דין רבניים (חלק ב עמוד 92 ועמוד 298 וחלק ג עמוד 172 וחלק ד עמוד 7 וחלק ה עמוד 336) ולפיכך מזונות הילדים שמעל גיל שש הם בכלל צדקה ואינם חובה מדינא. ומכל מקום גם חיוב מזונות בניו הקטנים ופחותים מגיל שש, שהוא חיוב מדינא על האב היינו רק לפי לצרכיהם ולא על פי עושרו של האב, שדווקא גבי מזונות אשתו דרשינן מדכתיב בעולת בעל, שעולה עמו וחייב לכבדה יותר מגופו, אבל בניו אם נותן להם כדי צורכן ההכרחי יוצא בזה (סימן עג סעיף ו ח"מ סק"ו ב"ש סק"ה) ע"ש. ומהכלל אל הפרט, מאחר שכל ארבעת ילדיו של המבקש הם מעל לגיל שש ונמצא שחיוב האב במזונותיהם אינו אלא מדין צדקה, ובהתאם לגדרי צדקה המבוארים בשולחן ערוך יורה דעה (סימן רנ סעיף א) שפסק: 'כמה נותנין לעני די מחסורו אשר יחסר לו. כיצד, אם היה רעב יאכילוהו היה צריך לכסות יכסוהו… הגה ונראה דכל זה בגבאי צדקה, או רבים ביחד אבל אין היחיד מחוייב ליתן לעני די מחסורו, אלא מודיע צערו לרבים, ואם אין רבים אצלו יתן היחיד, אם ידו משגת' ע"ש."

פרשנות הפסיקה האזרחית לתקנת הרבנות הראשית

למעשה, באופן כללי הפסיקה פירשה את הדין העברי (בהתאם לתקנת הרבנות) הראשית שהנו מחיל על האב חובה בכיסוי מלא של מזונותיהם ההכרחיים של ילדיו הקטינים עד גיל 15 כאשר חובה זו הנה אבסולוטית ובלעדית, ואילו באשר למימון צרכים שהם מעבר לצרכיהם ההכרחיים של הקטינים וכן באשר למלוא צורכיהם של ילדים מעל לגיל 15 ועד גיל 18 – רובצת החובה על שני ההורים, ונלמדת מדיני הצדקה הכלליים, ביחס ישיר להכנסותיהם[44].

כך גם נפסק בפרשת ינקוביץ:[45]

חובת האב לילד בגיל זה נובעת מתקנת הרבנות הראשית, תש"ד, וכפי שקבע בית-הדין בתיק י-ם 1/15/707, (המופיע באוסף פסקי-דין של הרבנות הראשית לארץ ישראל, בעריכתו של ורהפטיג, קמ"ח, בע' ק"נ) יוצרת התקנה "חובה משפטית עצמאית גמורה, שהיא איננה נובעת מדיני צדקה כלל…. " ומכאן שאין זה תחומם של דיני צדקה שבו החיוב הוא גם על האם, אם יש לה אמצעים.

וכן, נאמר בעניין אביטבול:[46]

החיוב במזונות ילד בין הגילים שש ועד חמש-עשרה אין מקורו בדיני הצדקה, אלא בתקנת הרבנות הראשית לישראל משנת תש"ד…תקנה זו מהווה מקור עצמאי לחיוב במזונות.

במאמר המוסגר יצוין, כי יכולתו של הנתבע לזון את הקטינים אינה נלמדת אך ורק מהכנסתו אלא מכל המקורות העומדים לרשותו כרכוש, כספים פנויים, חסכונות ופוטנציאל השתכרות על פי מקצועו וכישוריו.[47] כאשר הלכה זו מחזקת את הפרשנות כי החוב הוא מוחלט ואינו מדין צדקה, שכן מעולם לא מצינו בדין צדקה, שהיא מצווה ככל המצוות שאדם מחוייב למכור מנכסיו כדי לקיים את המצוה, מאידך נקבע כי יש להותיר סכום סביר למחייתו של האב החב במזונות.[48]

למרות שבאופן כללי הפסיקה פירשה את תקנת הרבנות הראשית, כחיוב גמור, ישנם שופטים שחרגו מהפרשנות המקובלת. כך למשל, השופט בן ציון גרינברג  בתמ"ש 002480/04 י"ם אימץ פרשנות תקנות הרבנות הראשית תש"ד, הגורסת כי חובת ההורים מגיל 6 עד גיל 15 הינה חובה מדין צדקה בלבד, החלה באופן שוויוני על האב ועל האם, ובלשונו: שאם עובר לתקנה חויב האב מגיל שש ואילך על בסיס דין צדקה, נשאר דין זה על כנו, והאב יחויב גם היום על בסיס דיני צדקה. ההבדל בין דין החיוב עד לתקנת תש"ד והדין החל לאחריה אינו אלא שאותו דין צדקה עומד לאכיפה מלאה מכוח התקנה ולא מכוח דיני צדקה עצמם, אשר כאמור לא זכו לאכיפה בבתי המשפט המנדטוריים". בנוסף השופט ויצמן הן בשבתו כשופט בבית המשפט לענייני משפחה בתמ"ש 28050/04 א.ג נ' א.מ [פורסם בנבו] (2006) והן בשבטו בבית משפט המחוזי עמ"ש 50603-01-14 ל' ר' ואח' נגד ד' ר' אימץ פרשנות זו ועל כך יורחב להלן.

האם על פי הדין האישי יש להתחשב בהכנסות האם

למעשה פוסקי ההלכה התייחסו באופן מפורש לעניין חיוב האם במזונות ילדים הכלל המקובל בהלכה היה כי, לעומתה לאב, לא מוטלת על האשה כל חובה לזון את ילדיה. מאחר שברוב המקרים היה הבעל היחיד במשפחה שמסוגל היה לעבוד ולהרוויח לפרנסת המשפחה, לא התעורר שום צורך לחייב את האשה בתשלום מזונות. כתוצאה ממצב משפטי זה: בו החיוב לזון את הילדים מוטל על האב בלבד, נפסק כי אם אין לילדים אב, רשאית האם להשליך את הילדים לקהל וחובת הקהל לדאוג לילדים,[49] על דין זה מעיר המגיד משנה,[50] ואלו דבריו:

"… זה ברור שלא מצינו חיוב לאשה בשום מקום והאב מצווה על בניו בכמה דברים ואין האשה מצווה. ומהיכן נתחייב בהם?!".

בדומה לכך כותב בעל "חלקת מחוקק"[51] בפירושו על השולחן ערוך, אבן העזר, כי אין על האם שום חיוב לגדל את בניה לאחר שגמלתן, וכך גם מהר"י ווייל[52] "האם אינה מחוייבת במזונות בניה הקטנים". כמסקנה עקבית מתוך גישה דווקנית זו נקבע כי לפי הדין פטורה האשה אפילו מלהניק את בנה אלא אם כן בני הזוג עניים.[53] ואילו האשה שנתגרשה אינה חייבת כלל להניק את בנה "אלא, אם רצתה – נותן לה (בעלה) שכרה ומניקתו, ואם לא רצתה – נותנת לו את בנו והוא מטפל בו.[54] אכן, מצאנו בספר בני אהובה,[55] פסק:

"ונראה דודאי אם האשה עשירה, אף לאחר כ"ד חוש כופין את האם לזון את בניה, דהא כופין על הצדקה ואין לך צדקה גדולה מזה . ואם כן , היא שיש לה חלב בדדיה ותוכל להניק – הרי היא עשירה לדבר זה, וכופין אותה כמו שכופים על כל צדקה"

כמו כן במצב שהאב דל אמצעים והאם יכולה להשתתף במזונות הילדים, בית הדין מפחית חלק מההוצאות המוטלות על האב ומשתף את האם בהוצאות. הנימוק לכך מבואר בבית מאיר (סימן פב) והובאו דבריו גם בפתחי תשובה (אבן העזר סימן פב ס"ק ג). יסוד דבריו מבוססים על ההלכה המובאת ברמ"א (שם סעיף ה): "ויש אומרים הא דגרושה אינה מחוייבת להניק אם אינו מכירה, היינו כשמוצא מינקת אחרת ויש לו להשכיר, אבל אם אין לו – כופה אותה ומניקתו." הבית מאיר מנמק את דברי הרמ"א שפסק לחייב בהנקה את הגרושה:

"לעניות דעתי יש לומר מתורת צדקה אתינן עלה כדאיתא ביורה דעה סימן רנ"ז סעיף ח', ואיירי בשגם קרובי האב עניים. ומה שמבואר סוף סימן זה שיכולה להשליך על הקהל היינו מסתמא ענייה שאינה אמודה לפרנס משלה, אבל עשירה לאו כל כמינה ולגבי הנקה תמיד עשירה היא…"מכאן יש ללמוד שאם האב דל אמצעים והאישה מבוססת מוטל עליה לסייע במזונות הילדים מדין צדקה כיוון שהיא אמידה.

וכך גם בפסק דין של בית הדין האזורי בירושלים:[56]:

"… אך מאידך גיסא, הואיל והבת הגדולה,[57] חיובו במזונותיה הוא מדין צדקה ובמקרה זה, באם האם עולה בהרבה בהכנסותיה על האב, יש לחייבה מדין צדקה, כדין קרוב קרוב קודם"

מכאן יש ללמוד שבעת חיוב המזונות יש לתת על הדעת הן את יכולתו הכלכלית של האב והן את יכולתה הכלכלית של האם, וככל שאמצעי האם גבוהים יותר ניתן יהא להפחית בשיעור חיובו של האב מתוך הנחה שגם על האם לממן חלק מחיוב זה בצד טיפולה בקטינים וזאת מצד דיני הצדקה היהודיים.[58] סימוכין לפרשנות זו ניתן ללמוד מפסיקתו של ביהמ"ש העליון בבע"מ 8915/15 שניתן ע"י כב' השופט אליקים רובינשטיין פלוני נ' פלונית, 27/1/16, פורסם במאגרים) ובו נאמר באופן מפורש: ובקצרה באשר לטענתו העקרונית של המבקש, לפיה הדין האישי החל על הצדדים מחייב את האם לזון את ילדיה מעל גיל 6 מדין צדקה. אכן – בנסיבות מסוימות – האם עשויה להיות חייבת במזונות הילדים מדין צדקה, באופן יחסי ליכולתה הכלכלית בהשוואה לזו של האב[..] בעולם משתנה, נושבת רוח העידן במקרים המתאימים, אך יש להתיחס אליה תוך הבנת המורכבות שלא פסה מן העולם…."

פסיקת מזונות על דרך איזון כולל של הכנסת המשפחה

מפרשנות של בית המשפט העליון בפרשות אוחנה,[59] עולה כי הדין העברי אינו מתעלם מיכולת כלכלית או כושר השתכרות נמוכים של האב או מפערים בהשתכרות ההורים לטובת האם וקבע כי כאשר עסקינן במצב בו גם לאם עומדת יכולת כלכלית יש להתחשב בכך בקביעת שיעור המזונות שעל האב להעביר לידיה. לעניין זה מספר מקורות בדין העברי. ואולם בית המשפט חסך במילותיו ובנימוקיו ולא פירש את המקור לקביעה. מכל מקום, אך ברור כי בית המשפט העליון לא סבר כי בפסיקתו הוא חורג מהוראות המשפט העברי,[60] דבר זה ניתן להיווכח מהחלטת הש' פורקצ'יה בפרשת צינובוי:[61]

"…פסיקת מזונות על דרך איזון כולל של הכנסת המשפחה מכל המקורות אינו סותר את הדין האישי, ומתיישב עם תפיסת החוק לתיקון דיני משפחה (מזונות) תשי"ט-1959. פסיקת בית המשפט המחוזי בענייננו הולכת בתלם הפסיקה מבחינה זו, ומיישמת הלכה למעשה דרך זו בהפחיתה בנסיבות ענין זה את שיעור המזונות שעל האב לשלם לבנותיו בשים לב ליכולת הכלכלית שלו, ליכולתה הכלכלית של האשה, ולצרכי הבנות…"

השופט שוחט,[62] אומר שרבים חשו, למרות האמור, כי בפסיקתו האחרונה סטה בית המשפט העליון מפשטו של הדין העיברי, כך כב' הש' שוחט מציין כי בפסיקתו הנ"ל "מפרש ביהמ"ש את הפסיקה המסורתית, לא בדיוק על פי המסורת…" ואולם לטענתו

"…מגמה זו של ביהמ"ש העליון המכוונת להשתתת חיוב הורים במזונות ילדיהם הקטינים על עקרונות הצדק והשוויון בין שני ההורים, בין בצעידה עם הדין האישי ובין בצעידה במקביל לו, תואמת את הגישה שננקטה בכל הנוגע להשתתת החיוב במזונות אשה על עקרונות אלה…"

ביקורת על המצב הקיים

הדין. עצם העבודה שישנם שינויים כל כך קיצוניים בנושא המזונות בין בתי הדין הרבניים לבתי המשפט לענייני משפחה (השינויים שגורמים לאחד הנזקים הקשים ביותר של מירוץ הסמכוית והעמקת המתחים בין בני זוג המצויים בהליך גירושין.

ואולם עיקר הביקורת, הנו על כך שלכאורה אין מה להשוות בין תקנות חכמי ישראל הקדומות לזמנינו, שכן תחולת הדין הדתי בדיני משפחה היא שריד מהדין העות'מאני. כחלק מסובלנותה הדתית כלפי נתיניה, החילה האימפריה העות'מאנית בדיני משפחה את הדין הדתי, זאת ועוד בתקופה הקדומה בהם נתקנו התקנות התקיימה בין ההורים חלוקה מגדרית ברורה. אבות פרנסו את המשפחה ואימהות דאגו לבית ולטיפול בילדים. האב קיבל את כל הרכוש שנצבר במהלך הנישואין במרבית מקרי הגירושין והאם נותרה בחוסר כל. כך שבאותה תקופה היה צורך להבטיח שהאם והילדים יוכלו להתקיים גם לאחר התפרקות התא המשפחתי, חוסר האיזון בין הגברים לנשים, ובכלל זה סוגיית הגט והחשש מפני ניצולו לסחיטה, הפער הכלכלי והמקצועי בין המגדרים ודפוסי הורות שונים בין גברים לנשים – כל אלו קיימים במידה מסוימת גם היום. אך בשום אופן אין בהם כדי להצדיק השתת מזונות על אחד ההורים בלבד אך ורק משום מיניותו..

יתר על כן, מלימוד של כל המקורות בדין העברי, ובפרט את התקופה שקדמה לתקנת הרבנות הראשית, עולה כי מעולם לא עלה על דעת חכמי ישראל, להושיב אב שאין לו דיי כסף למחיתו מאחורי סורג ובריח אף ורק משום שאין לו דיי לשלם את דמי מזונות המינימום והמחציות וכו'. ישנם מלומדים שהרחיקו לכת לפיה בפסיקה "אין קביעה מפורשת שאת חיוב המזונות יש להחיל על האב, גם אם פירוש הדבר שהאב יוותר במחסור וללא יכולת לדאוג לצרכיו שלו". אין ספק שכל מי שמתעסק בדיני משפחה, יודע שישנם עשרות אבות שנאלצים לשלם מזונות לילדיהם בו בזמן שלא נותר להם כל קיום מינימלי.[63]

כבר לפני עשרות שנים שאלת חובת האשה להשתתף במזונות ילדיה הולכת העסיקה יותר ויותר את בתי המשפט, ואף את בתי הדין הרבניים, וזאת עם השינוי הרב שחל במעמד האשה ככוח מפרנס. במשך דורות רבים היתה חלוקת תפקידים ברורה וקבועה בחיי המשפחה, הבעל היה זה שדאג, ועל-פי-רוב, היחידי שמסוגל היה לדאוג, לפרנסת הבית; ואילו האשה גידלה את הילדים, טיפלה בהם וניהלה את משק הבית. המאה העשרים הביאה עמה מהפכה גמורה במעמד האשה ובתפקידיה" מהפכה זו קיבלה תאוצה עצומה בשנים האחרונות. כיום הולך ומשתרש הנוהג של נשים המסוגלות ואף חפצות לפרנס עצמן ולעזור בפרנסת המשפחה, לא פחות ולפעמים יותר, מאשר הגבר.[64]

אף בית המשפט העליון סבור כי ישנה בעייתיות במצב הנוכחי כי פרשנות כזו אפשרית ולראיה הם דבריי הש' א. רובינשטיין:"…אוסיף באשר לנושא הנכבד של הנשיאה השויונית, כי דומה שאליבא דכל השיטות המתרוצצות בקרבה של מערכת המשפט, ישנה התקרבות לכיוון של השתוות ניכרת במעמד הצדדים בנשיאה בעול. דבר זה הוא בן הזמן; לא הרי הימים האלה כימים משכבר, ומערך היחסים במשפחה נשתנה – דבר המצוי, כך ניתן לומר, בידיעה שיפוטית. בעוד שבמשפחה ה"היסטורית", ברוב המקרים היתה האשה אשר על הבית והבעל "שר החוץ" המפרנס (אף כי היו לכך חריגים, לרבות בעולם התורני בו היו מכבר תלמידי חכמים שנשותיהם פירנסום). בעולם דהאידנא הנטיה היא יותר ויותר כי שני בני הזוג ייצאו לעבודה. יתר על כן, יש שיתוף גובר והולך של האב במטלות גידול הילדים, עד כדי שותפות רחבת היבטים ויישומים בין בני הזוג במקרים רבים. לכך אין המשפט אוטם את עיניו ואוזניו. מנגד, עדיין נודעת, בגילאים קטנים במיוחד, דומיננטיות לאם ביחס להשקעה בטיפול בילדים; ועוד, במשפחות פרודות, ההורה המשמורן (על פי רוב האם) משקיע משמעותית יותר ממשנהו בטרחה הכרוכה בגידול הילדים, וגם לכך יש ליתן ביטוי. כשלעצמי מאמין אני, כי ביטויים לכך אפשריים גם במסגרת הדין האישי, ולעניין יהודים – ההלכה, בגדרי פרשנות לחובות המוחלטות שעל האב (כמו עד גיל 6) ולמשמעו של דין צדקה (בגילים 15-6), שלא לדבר על מה שמעבר לגילים אלה".הזכות לשוויון

על-פי תפיסת היסוד של עולמנו, האדם שנולד בצלם, אינו רק "נזר הבריאה". האדם וזכויותיו הנם "נזר המדינה", "נזר ההסדרים המשפטיים" ותכליתם. השוויון הנו ערך מרכזי בתפיסת עולמה של חברתנו. הוא אחד מעקרונות היסוד של שיטת המשפט שלנו ואחד מזכויות היסוד של האדם. "אין לך גורם הרסני יותר לחברה מאשר תחושת בניה ובנותיה, כי נוהגים בהם איפה ואיפה… תחושת חוסר השוויון היא מהקשה שבתחושות. היא פוגעת בכוחות המאחדים את החברה. היא פוגעת בזהותו העצמית של האדם"[65]. כתרים רבים קשר בית-המשפט לערך השוויון. "הוא מנשמת אפו של המשטר החוקתי שלנו כולו"[66], "תחילת התחילות" ו"עיקרון מן הראשונים במלכות – משכמו ומעלה גבוה מכל שאר עקרונות"[67].  שופטי בית המשפט העליון, עמדו על ערכו של עקרון השוויון בין המינים והזכות להפעלתו בכל מערכות השלטון, לרבות ובמיוחד בערכאות המשפטיות וכי האפשרות להפלות נשים יכולה להעשות רק בחוק מפורש שעומד בפיסקת ההגבלה לפי סעיף 8 לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו ומאידך גם חוק מפלה המוגן ע"י סעיף 10 לחוק היסוד הנ"ל יש לפרש עפ"י עקרון השוויון. אחד הביטויים החשובים לעקרון השוויון הוא השוויון בין המינים. הכרזת העצמאות עמדה על כך בהכריזה, כי מדינת ישראל תקיים שוויון בין אזרחיה "בלי הבדלי דת, גזע ומין". החקיקה הישראלית נתנה ביטוי לעקרון זה במספר חוקים.. . מבין אלה, החוק החשוב ביותר הוא חוק שיווי זכויות האשה תשי"א-1951. חוק זה קובע, כי "דין אחד יהיה לאישה ולאיש לכל פעולה משפטית..(סעיף 1). חוק זה נותן "שיניים" לעקרון השוויון, וניתן לראות בו "חוק אידאולוגי, מהפכני, משנה-סדרי-חברה", שכן הוא "ביקש לעקור מן השורש, כל ענין בו קיים, לפי החוק הקיים, קיפוח משפטי כל שהוא של האשה.. ." (השופט זילברג בבג"צ 202/57 (44), בעמ' 1537). בנוסף לכך מתבקש עקרון השוויון בין המינים מעצם אופיה הדמוקרטי של המדינה מזה ומטבעו של היחיד מזה. אמת הדבר, לא תמיד מתקיים עקרון זה הלכה למעשה, ולעתים אנו ערים להסדרים חוקיים מפלים, אך זה כוחו של עקרון יסוד, שכוחו אינו תש גם אם הוא אינו מקויים במצבים מסויימים, הוא ממשיך להקרין מכוחו ולהשפיע על סביבתו, כל עוד הפגיעות בו אינן כה קשות עד שהן מביאות להכחדתו. אין ספק, כי עקרון השוויון בין המינים ממשיך לעמוד בישראל כאחד מעקרונות היסוד של המשטר והחברה". בפרשת שפר[68] נאמר, כי על בית המשפט לשנס מותניו ולעמול על סלילת דרך המגשרת בין ערכיה היהודיים של המדינה העולים מפסיקת ההלכה לדורותיה לבין ערכי הדמוקרטיה עליהם מושתתת מדינתינו ובכללם הזכות לשיויון, ובלשונו–

"משעמדנו על נושאי דיוננו כפי שהם באים לכלל ביטוי בערכיה של מדינה יהודית ובערכיה של מדינה דמוקרטית, מן הראוי לעמוד בראש ובראשונה, על אפשרות של מציאת סינתזה בין הערכים היהודיים והדמוקרטיים, כפי שכך מצווים אנו ביישום הסוגיות הנדונות בעניננו, למען קיים את האמור בסעיף הראשון ובסעיף השמיני שבחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו…"

מאחר וחוק המזונות כבר קיים מאז 1959, הרי שבהתאם לסעיף 10 לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו ("שמירת דינים"), מדובר בחקיקה אשר תקפותה משוריינת בפני פגיעה חוקתית. גם אילו היה מדובר בחקיקה אשר פוגעת חד משמעית בזכות חוקתית, ואף אם לא ניתן היה "להגן" על פגיעה זו מכוח תנאי סעיף ההגבלה (סעיף 8 לחוק היסוד) – "…חוק ההולם את ערכיה של מדינת ישראל, שנועד לתכלית ראויה, ובמידה שאינה עולה על הנדרש…" – גם אז נשאר סעיף 3 הנ"ל במלוא תוקפו, והדין האישי נשאר הדין הבלעדי המחייב במזונות קטינים, בהתאם להוראות סעיף 10 הנ"ל.

כאמור, תקפותו של סעיף 3(א) לחוק המזונות, ודרכו, תקפותו של כל הקורפוס הרלוונטי של הדין האישי החל על דיני מזונות, משוריינות מכוח סעיף 10 לחוק היסוד. וכך מעיר הנשיא ברק בספרו פרשנות במשפט, כרך שלישי, עמ' 561:

"פסקת שמירת הדינים שומרת על תוקפו של "דין שהיה קיים" ערב תחילתו של חוק היסוד…הדיבור "דין" צריך להתפרש במסגרתו הרחבה… הוא כולל בחובו את הדין הדתי על פיו דנים בתי הדין בענייני המעמד האישי…"

השאלה בה נעסוק עתה הנה פרשנותו הראויה של הדין האישי, והיות שכך, הרי כלל ידוע הוא כי השיטה החוקתית מחייבת כי גם פרשנות חוקים משוריינים תבוצע מעתה ברוח החוקתית החדשה, קרי, ברוח זכויות היסוד הכלולות ברעיון כבוד האדם; וכלל זה חולש אף על הדין האישי, ככל שחלות חיוביו נובעת מהוראת חוק משוריין.[69] יצוין שהשופט שוחט, מזה שנים רבות עמד על המגמה של שוויון במזונות ילדים כך בתמ"ש 50770/03 חיוב הורים במזונות הילדים עפ"י עקרונות הצדק והשוויון.[70]

בתמ"ש (ת"א) 49130/03 עמד כב' השופט שאול שוחט על הקושי ביישום הוראות הדין האישי תוך שמירה על עקרונות של צדק ושוויון באומרו: "עם זאת לעיתים, ובעיתותינו אנו הולכים ורבים המקרים, בהם מביאה הלכה זו לתוצאה שאינה עולה בקנה אחד עם עקרונות הצדק והשוויון ומטילה נטל כבד יותר על האב בלא לאזן נכונה את הנטל הכלכלי עם חובת האם. תוצאה זו, הנגרמת אך ורק משום החלתו של הדין האישי כדין הרלבנטי לענייננו עומדת גם בסתירה להוראות סעיף 3 א' לחוק, החלה על חייב במזונות שאין לו דין אישי… עפ"י הוראה זו המגלמת בחובה את עקרון השוויון הצרוף, אביו ואמו של הקטין חייבים במזונותיו, בשיעור יחסי להכנסותיהם מכל מקור שהוא…".

כבוד האדם בחובת תשלום מזונות ילדים

זכות יסוד נוספת, אותה יש להביא בחשבון, היא הזכות לכבוד האדם, שכן תשלום המזונות לילדים, נחוץ לקיומם הבסיסי של הילדים. וכך אומר הנשיא מאיר שמגר: "הפקרת בן זוג [וקל וחומר ילדים] למחסור ולרעב היא בגדר פגיעה בכבוד האדם" [71] ראוי לציין, כי דברים אלה נכתבו כדי למצוא צידוק משפטי כדי לחייב גבר נוצרי, בן העדה היוונית-אורתודוכסית, במזונות אישה יהודייה, כאשר שניהם נישאו בנישואין אזרחיים ברומניה. לפני בית המשפט לא הובאה ראייה מה קובע הדין היווני-אורתודוכסי ביחס לחובת מזונות בת הזוג. אך, הנשיא שמגר מציין מה יהא הדין כאשר מדובר בבת זוג נצרכת, אשר הייתה חייבת להביא ראיות לעניין הדין האישי, ולא עשתה כן [72]

"בהיעדר אפשרות להביא ראיות על הדין האישי, הייתי רואה מקום לאמץ את הוראותיו של החוק הנ"ל מתשי"ט [החוק לתיקון דיני המשפחה (מזונות), התשי"ט-1959;]. על-פי פרשנותו המקובלת של החוק, מצטמצמת תחולתו במידה רבה. אולם כאשר נוצרות נסיבות שבהן עלולה להישלל זכותו של בן-הזוג האחד לזכות בתמיכה הכלכלית הראויה מצד בן-הזוג השני למרות נזקקותו המוכחת, מצדיק היישום של עקרונות חוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו, שתוטל חובת מזונות על-פי הקווים שהותוו בדין הנ"ל, גם אם אין בסעיף 2(ב) [לחוק המזונות הנ"ל] הוראה מפורשת כדוגמת זו שבסעיף 3(ב) [לחוק המזונות הנ"ל]. הפקרת בן-זוג למחסור ורעב היא בגדר פגיעה בכבוד האדם. בית-המשפט אינו יכול להחשות ולהימנע מהחלת מערכת כללים חקוקה, כאשר זו נועדה מעיקרה לנסיבות שבהן אין אמת-מידה מוכחת אחרת. על-כן הייתי מיישם הוראותיו של החוק במקרה כאמור".

אם כך נפסק ביחס לבת זוג, שהיא בריאה בגופה ובנפשה ומסוגלת, עקרונית, לדאוג לעצמה כפי שמדובר שם בפסק הדין לא כל שכן, שיש להפעיל נורמה חוקתית זו על ילדים, חסרי יכולת לפרנס עצמם

"זאת ועוד, הוצאה לפועל בלתי יעילה עשויה לפגוע בכבוד האדם של הזכאי למזונות, אם ללא תשלום דמי המזונות נפגע מינימום הקיום האנושי שלו. 'הפקרת בן-זוג למחסור ורעב היא בגדר פגיעה בכבוד האדם' (הנשיא שמגר בע"א 7038/93 סולומון נ' סולומון, פ"ד נא(2) 577, בעמ' 580). אכן, הזכות של כל אדם – לרבות הזכאי על-פי פסק-דין למזונות – לקיום מינימלי היא חלק אינטגרלי מההגנה החוקתית המוענקת על-ידי חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו".

זכותו של הילד, לסיפוק צרכיו הגופניים והחומריים

מעיון בפסיקת בית המשפט העליון עולה, כי זכותו של הילד, בין היתר, לסיפוק צרכיו הגופניים והחומריים, היא בגדר זכות יסוד, אם כי באותו פסק דין לא מוסבר מהי אותה זכות יסוד. לי נראה, כי הכוונה היא – ואף אם לא נכתב הדבר במפורט ובמפורש באותו פסק דין, רשאי אני לפרשו כך – לזכות היסוד של כבוד האדם.

וכך אמר השופט – כתוארו אז – מישאל חשין בבג"צ 5227/97 [73]:

"אין חולקים על היותו של עקרון טובת הילד – לחלופין: זכות הילד – עקרון-על, והשאלה אינה אלא מה היא אותה טובה, מה תוכנה של אותה זכות. שהרי המושג טובת הילד, זכות הילד, הוא מושג טעון – בערכים, ברגשות, בהשקפות עולם – ועשויים להתגלע חילוקי-דעות באשר לתוכנו בין על דרך הכלל בין במקרה פלוני נתון. ראו, למשל, דברי השופט אלון בבג"ץ 268/80 ינסן-זהר נ' זהר, פ"ד לה (1) 1, בעמ' 27-26. ראו עוד שיפמן בספרו, דיני המשפחה בישראל (כרך ב, תשמ"ט) בעמ' 220-219, 231-230. כך ככלל, לא-כל-שכן שהכרעה בטובת הילד הינה, על הרוב, שקילת העדיפויות היחסיות בנסיבותיו של עניין פלוני ובחירת הרע במיעוטו. ראו והשוו בע"א 503/60 וולף נ' וולף, פ"ד טו 760, בעמ' 764. עם זאת ואף שטובתו של ילד – בנסיבותיו של עניין פלוני – עשויה להיות שנויה במחלוקת בתום-לב, דומה כי נוכל להתאחד כולנו סביב נוסחה כללית ולפיה הליבה של טובת הילד, הלוז של טובת הילד, היא זכותו של הילד כי תישמר בריאותו הגופנית

והנפשית, כי יסופקו כראוי צרכיו הנפשיים, הגופניים והחומריים. זו זכות-יסוד הקנויה לכל בוגר – כי לא ייפגע לא בגופו ולא בנפשו – וזו זכותו של הילד שאינו אלא איש קטן. וכפי שנאמר בע"א 6106/92 פלונית נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד מח (2) 833, בעמ' 836:'…קטן הוא אדם, הוא בן-אדם, הוא איש – גם אם איש קטן בממדיו. ואיש, גם איש קטן, זכאי בכל זכויותיו של איש גדול'."

מסקנה מכל האמור, נראה שהאלטרנטיבה הטובה ביותר, היא להמשיך את הקיים ולפרשן את המשפט העברי בהתאם לפרשנות שתקיים את השוויון, שכן במידה וירצו לקיים חוק חדש, הוא יצטרך להיות שוויוני לחלוטין, ובמצב הפוליטי שקיים בישראל, לא נראה שחוק כזה יוכל לצלוח כפי שאכן הצעת חוק לתיקון דיני המזונות של ועדת שיפמן לא קודמה. אין ספק שהביקורת חלחלה היטב להיכלי המשפט ובשנים האחרונות אנו רואים שינוי מגמה לטובה, על כך בהמשך עבודתי. ואולם בסופו של דבר ישנם שלשה דרכים עיקריות בהם מצאה הפסיקה דרך להשוות את הדין האישי אם עקרונות השוויון. א. צמצום הצרכים ההכרחיים. ב. לחייב את האם במזונות ע"פ החריג שבסע' 3(ב) לחוק המזונות. ג דיני היושר במשפט העברי.

צמצום הצרכים ההכרחיים

דרך אחת שהוצעה בפסיקה על מנת להתמודד עם התחושה הקשה כי פסיקה עפ"י הדין האישי כפשוטו גורמת עוול לאחד מההורים ולקטינים עצמם ובמטרה להוביל לשוויון המירבי האפשרי בנשיאה בעול דמי מזונות הקטינים בחרו בתי המשפט לענייני משפחה להקטין ככל הניתן את מספרם ושיעורם של רכיבי הצריכה הבאים בגדר הצרכים ההכרחיים, ולהגדיל במידת האפשר את מספרם והיקפם של החיובים "מדין צדקה" שפרעונם חל על שני ההורים עפ"י יכולותיהם, ובהתחשב בהכנסתו הפנויה של כל אחד מההורים (לאחר פרעון דמי המזונות ע"י האב החייב לבדו בצרכים ההכרחיים).[74] ובלשונו של כב' הש' גייפמן[75] "…בפסיקת מזונות של קטין על פי הדין האישי שני מעגלים. מעגל ראשון של צרכים הכרחיים ומעגל נוסף של צרכים מדין צדקה…הזכות לשיוויון כזכות חוקתית תיושם בדיני מזונות ילדים באופן שתינתן פרשנות מצמצמת למונח "צרכים הכרחיים" יש לפרש כצרכים בסיסיים ממש של קיום השוים לעני ולעשיר…"

נאים לעניין דברי השופטת שפרה גליק:[76]

"…אין ספק – העוגה המונחת על שולחני קטנה היא לחלוקה ועלי לחלקה בין הרעבים כולם. ובלשון הכתוב באופן ש"כד הקמח לא תכלה וצפחת השמן לא תחסר" (מלכים א', י"ז, י"ד) עוד אוסיף כי במלאכת האיזון שבין כפות המאזניים המעויינות… נוטה אני להעדיף את טובתם של הקטינים. אך כאמור לעיל – המזונות שיפסקו להלן יהיו בבחינתם של "צרכים הכרחיים" ממש. וחובה זו מוטלת מן הדין על אביהם הנתבע".

האם ניתן לחייב את האם במזונות ע"פ החריג שבסע' 3(ב) לחוק המזונות

דרך נוספת ישנה בפסיקה להגיע לעיקרון השויון בחיוב מזונות ילדים היא לחייב את האם במזונות ע"פ החריג שבסע' 3(ב) לחוק המזונות, כך למשל השופטת חנה בן עמי בבית המשפט המחוזי בירושלים במסגרת ע"מ (מחוזי–ירושלים) 367/02 פלונית נ' פלוני (22/5/03, פורסם במאגרים) [פורסם בנבו] שקבעה:

"המורם מכל האמור הוא כי בהעדר חובה בדין המטילה על האם לשאת במזונות ילדיה היא נכנסת לגדר החריג שבסע' 3(ב) לחוק המזונות, הקובע…ובמשמע, חלות עליה הוראות סע' 3 א' לחוק המזונות… סיכומם של דברים, הצורך באיזונים הראויים והשאיפה לשוויון בזכויות והחובות בתוך התא המשפחתי יכולים למצוא אפיקיהם הן מתוך הדין העברי והן דרכו".

זה המקום להעיר, כי פסק דינה של השופטת בן עמי הוא למעשה אותו "פסק דין אוחנה" המפורסם וקביעות כב' השופטת בן עמי אושררו בפסיקת בית המשפט העליון, כאמור לעיל, אף שופטת בית המשפט העליון, אילה פרוקצ'יה, אימצה את ההחלטה[77] וקבעה כי "פסיקת מזונות על דרך איזון כולל של הכנסת המשפחה מכל המקורות אינו סותר את הדין האישי, ומתיישב עם תפיסת החוק לתיקון דיני משפחה (מזונות) תשי"ט-1959. באותה שנה (2005) המשיכה השופטת פרוקצ'יה את המגמה הנ"ל בפס"ד צינובוי, שם קבעה כי "פסיקת המזונות נעשית על דרך איזון כולל של הכנסת המשפחה מכל המקורות, תוך התחשבות בכלל היכולות מול הצרכים, וקביעה בהתאם לכך את שיעורם הסביר של המזונות".

אף המלומד פרופ' קורינלדי קבע, כי אם אין חיוב מעיקרו של הדין במזונות הילדים, הרי שחלות על אותו הורה הוראות חוק המזונות.[78]

בעמ"ש 21376-09-12 מ.ש. נ' ג.ש. ואח' כותב השופט שוחט כי בית משפט העליון אשר תיקן את החלטתו בפרשת אוחנה (בה ציין כי יש לקבוע את החיוב במזונות על דרך של "איזון כולל של הכנסת המשפחה מכל המקורות"), וקבע בפרשת צינובוי כי האיזון הכולל אמור להיעשות בכל הנוגע למזונות שמעבר למזונות ההכרחיים. ומכאן למעשה הנהיגו בבתי המשפט לענייני משפחה ובבתי הדין הרבניים את העיקרון שהוצאות חריגות מוטלות שווה בשווה בין ההורים.[79]

וראו גם דבריה של כב' השופטת שטופמן[80] אשר ציינה כי:

"למרות המגמה לחלוקת מזונות 'באופן שוויוני', ספק אם בכל האמור לגבי 'צרכים הכרחיים' של קטינים, מתחת לגיל 15, אומנם מכוונת הפסיקה 'לחלוקה שוויונית' בין ההורים, על דרך חישוב אריתמטי מדוייק של הכנסותיהם והוצאותיהם, ובלא להתחשב בחבויות המוטלות מן הדין. מן הראוי לציין, כי 'חלוקה שוויונית' של מזונות בין הורים, מן הראוי שתשקלל גם מרכיבים נוספים של עלות מזונותיהם של קטינים, אשר אינם חולקים פרקי זמן שווים בין בית אימם ובית אביהם, ומטבע הדברים מוטלות על ההורה, המשמורן העיקרי, הוצאות נוספות אשר קשה לערוך בגינן חישוב אריתמטי מדוייק"

דיני היושר במשפט העברי

הדין העברי מאפשר עשיית שימוש בדיני היושר הכלליים כאשר נסיבות העניין ושורת ההיגיון מחייבת את הדבר.[81] לבד מכך, עומדים לפוסק על פי הדין העברי דיני היושר העבריים שמקורם במקרא הכתוב "ועשית הישר והטוב"(דברים ו, י"ח) ודברים נאים לעניין זה נמצא בספרו של השופט זילברג "כך דרכו של תלמוד", עמ' 58:

"דיני היושר של המשפט העברי אינם חופפים לדיני היושר של המשפט האנגלי, אולם יונקים ממקור אחד, מן הצורך להקהות חודו של דין, וליצור בצדו תהליך שימתיק או יקציע את הזיזים והבליטות שבו… המשפט הוא דבר השווה לכל נפש, אך אינו הולם בדיוק נמרץ את רישומי אבריו של הפרט. היושר מווסת ומישר את ההדורים של החוק…"

השופט ויצמן לאחר שהביא את המקורות לדיני היושר במשפט העברי,[82] מסיים "ובמילים אחרות, אין זה ראוי כי הדין העברי יפגר אחר הוראות הדין האזרחי הבאות לתקן עיוות אפשרי, וממילא אף לעניין חיוב במזונות בצד הכלל המורה כי על האב לשאת במזונות ילדיו הקטינים, יש להתאים את חיובו של האב ליכולתו הכלכלית אל מול יכולתה של האם המסייעת לצידו."

החלטת מועצת הרבנות הראשית משנת 2015

כבר עתה יודגש, כי דווקא בעניין תקנת הרבנות הראשית חל שיוני מהותי ביותר בשנה וחצי האחרונות פרשנות תקנת החיוב מדיני צדקה מעל גיל 6 על ידי בתי הדין הרבניים ומועצת הרבנות הראשית. כאן ניתנה החלטה של מועצת הרבנות הראשית ביום 30/11/15 שלשונה הוא זה:"לאחר דיון החליטה המועצה שהן אם החיוב מצד התקנה והן אם החיוב מצד צדקה, היות שתנאי החיים השתנו והמציאות כיום היא שגם האם נושאת בעול פרנסת הבית, על היושבים על מדין להוסיף לשיקול הדעת בפסיקת מזונות הילדים את היכולת הכלכלית של האם. בנוסף, גם אם חיוב האב לזון את הילדים הוא מצד התקנה, חיוב זה הוא רק על הצרכים הקיומיים הבסיסיים, אבל חיובים נוספים שאינם בהגדרה זו, חלים מדין צדקה בלבד."

בעמ"ש 10881-01-16 מ. נ' מ. לאחר שהשופט ויצמן ציטט את החלטת מועצת הרבנות הראשית קובע "אם נבוא לסכם האמור, חיוב המזונות מוטל ככלל על האב היהודי המחויב לשאת בצרכיו ההכרחיים של ילדו הקטין, יחד עם זאת בעת קביעת שיעור חיובו יבחן בית המשפט בצד צרכי הקטין אף את יכולותיהם הכלכליות של שני ההורים".[83]

השופט זגורי סבור, כי החלטת מועצת הרבנות הראשית מחזקת את פסיקתו בעניין תמ"ש 35921-05-13 לעיל ולפיה החבות במזונות של ילדים מעל גיל 6 צריכה להיות שוויונית בעיקרה בין ההורים ללא הבחנה מגדרית (לפי יחס הכנסות פנויות), קרי היא לא תחול על האב בלבד (ביחס לכל מעגלי הצרכים). בסופו של דבר, אף בהחלטה זו של הרבנות הראשית, יש נוסח מעורפל ולפיכך כל דעה רואה בהחלטה זו חיזוק לפסיקתה.

פסק הדין של בית המשפט המחוזי ב"עניין ל.ר.".[84]

פסק הדין בעניין ל.ר. שנכון לכתיבת שורות אלו, תלוי ועומד בבית משפט העליון, הינו חדשני ואולי אף מהפכני בשני מובנים מרכזיים: האחד, בכך שהוא 'מחזיר עטרה ליושנה' ומשנה מהאופן שבו נתפסה ונקבעה עד כה בפסיקה חבותם של אבות יהודים במזונות ילדים בין הגילאים 6-15 זאת בניגוד לפסיקת בית משפט העליון שהבאנו לעיל כי מדובר בחיוב מוחלט שחל רק על האב, אלא 'מדין צדקה' על כל המשתמע מכך.[85] האחר, בכך שהוא משנה מהאופן שבו נתפסה על ידי ההלכה הפסוקה חבות שני ההורים מדין צדקה ולא עוד חבות שוויונית במהות של שני ההורים, אלא חבות מוגברת של האב וחבות משנית של האם.[86]

פסק דינו של בית משפט המחוזי בראשות השופט וייצמן ניתנה כערעור על פסק דינו של השופט יעקב כהן,[87] אשר קבע, כי אין לחייב את האב כלל לשלם דמי מזונות בגין ילדיו הקטינים לידי אמם, משקיימת בניהם חלוקת אחריות הורית שווה וכאשר אין פערים משמעותיים בין יכולותיהם הכלכליות. כך היו דברי כב' השופט יעקב כהן בפסק דינו: אם אכן פוטר הדין האישי את האם כליל ממזונות ילדיה עד יום מלאת להם 6 שנים או עד מלאת להם 15 שנים, חבה היא, לשיטתי, במזונותיהם לגבי שנים אלה מכח התיקון לחוק, ממש כפי שגבר יהודי חב במזונות בנו מהנוכריה מכח התיקון לחוק. התיקון לחוק המזונות חל לפי פרשנות מוצעת זו בכל מקום ומקרה בו פוטר הדין האישי בכל דרך שהיא את האדם מתשלום מזונות לילדיו הקטינים. לפיכך חבה האם היהודיה מכח התיקון לחוק בדמי מזונות ילדיה הקטינים עבור התקופה בה פוטר אותה הדין האישי ממזונותיהם, בדיוק כשם שגבר יהודי חב מכח החוק בדמי מזונות בנו מהנוכריה, חרף העובדה שהדין האישי פוטר אותו ממזונותיו.

לאחר ניתוחו המעמיק של השופט ויצמן בדין העברי הוא מסכם כך:

ואם כן ע"פ הניתוח שניתחנו את עמדת המשפט העברי בעניין מזונות הקטינים הרי שכיום לאחר תקנת הרבנות מתש"ד חובת האב במזונות ילדיו עד גיל 6 הינה חובה מוחלטת ואבסולוטית (כאשר ניתן לרככה בנסיבות חריגות באמצעות דיני היושר העבריים, צימצום הגדרת "הצרכים ההכרחיים" או צימצום הגדרת "אמידותו" של האב) ואילו מגיל 6 ואילך החובה היא מצד דיני הצדקה המוטלת על האב כחובה עיקרית ו"מוגברת" ועל האם כחובה מישנית.

בניגוד לדעת של השופט ויצמן על כך " מגיל 6 ואילך החובה היא מצד דיני הצדקה המוטלת על האב כחובה עיקרית ו"מוגברת" ועל האם כחובה מישנית". השופט אסף זגורי סגן נשיא בית משפט השלום בנצרת בתמ"ש 35921-05-13 ש.ל.ג. ואח' נ' מ.ג. ניתח היטב את הסוגיה במשפט העברי ובפסיקת בתי המשפט השונים, סיכם כי נכון להיום, ומסכם, כי הלכה למעשה יש לחתור לתוצאותצודקות ושוויוניות בפסיקת מזונות ילדים, זאת הן באמצעות פרשנות תכליתית שוויונית של הדין העברי והן באמצעות יישום שוויוני של האמור בו. את הגישות שמצא בפסיקה, כפי שהן מותאמות לפרשנות התכליתית של הדין האישי לאחר ניתוח מעמקי סיכם כך:[88] א. עד גיל 6, החיוב בצרכים הכרחיים של ילדים הוא לפתחו של האב בלבד, אך קיים שיקול דעת שיפוטי ליושב בדין הפועל בשני מישורים לשם צמצום ההפליה האפריורית בין אבות לאמהות. ב. מישור אחד הוא צמצום כפול של מעגל צרכים הכרחיים: ראשית, צמצום מבחינת טיב הצרכים שבית המשפט קובע, כי הם 'הכרחיים' ולא ניתן לקיים קטין בלעדיהם (בד"כ – מזון, ביגוד, הנעלה, מדור והחזקתו וחינוך בסיסי). שנית, צמצום מבחינת עלות הצרכים אשר בית המשפט קובע כי הם המינימום שבמינימום ומעבר להם, העלות בגין אותו צורך תיחשב לעלות מדין צדקה. ג. מישור שני הוא חיוב בצרכים מדין צדקה של שני ההורים לפי הכנסות פנויות ולאחר שבית המשפט מתחשב בחיוב שהוטל על האב בגין הצרכים ההכרחיים. ד. בקביעת משמורת משותפת, יש להתחשב בצרכים ההכרחיים ומדין צדקה שהאב מספק ממילא לילדים בזמני השהות עמו. יש להותיר בצריך עיון אפשרות חיוב האם במזונות הכרחיים של הילדים, מכוח חוק המזונות והאפשרות הפרשנית שהובאה בפסק הדין או ליישמה במקרים חריגים שיוצרים תוצאות מעוותות ובלתי הגיוניות. ה. מעל גיל 6, החיוב אינו מוחלט עוד כבעבר ואינו מוטל כולו על האב; החיוב נובע מתקנת תש"ד של הרבנות הראשית וככזה הוא חיוב מדין צדקה ולא מעיקרו של הדין. ו. הן עד גיל 6 והן לאחריו, חבות שני ההורים בצרכים מדין צדקה חייבת להיות זהה מבחינה עקרונית (בכך שונה גישתי מגישת בית המשפט המחוזי בעניין ל' ר' שקבע כי החובה לזון מדין צדקה היא חובה מוגברת של האב וחובה משנית של האם)".

הגישה של כב' השופט וייצמן בפסק הדין עומדת בסתירה לפסקי הדין של בית המשפט העליון בפרשת אוחנה וציניבוי, גם המלומד ד"ר יואב מזא"ה במאמרו "הדין הדתי של מזונות ילדים, פסיקת בית המשפט העליון והפרקטיקה בבתי המשפט: בין מיתוס למציאות (טרם פורסם), סבור שגישת הש' וייצמן שגויה.

מה היא משמורת משותפת

סעיף 25 לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, תשכ"ב-1962 קובע כי בהעדר הסכמה בין ההורים, יקבע בית המשפט את העניינים נשוא סעיף 24 לחוק, דהיינו אצל מי תהיה האפוטרופסות של הקטין, מי יחזיק בקטין והסדרי הראיה. כל זאת בכפוף ל-"… כפי שייראה לו לטובת הקטין". שאלת המשמורת, מוכרעת לעולם על פי עיקרון "טובת הקטין" שזכה למעמד בכורה והוכר כעקרון על במשפט הישראלי ["עקרון על הוא זה והוא ניצב כעיקרון מנחה בודד בסוגיות משמורת ילדים, מבלי שיישקלו לצדו באופן עצמאי שיקולים אחרים"[89] .

פרידת הורים ופירוק המסגרת המשפחתית בה גדלים הילדים בדרך הטבע פוגעת פגיעה משמעותית באינטרסים שלהם משום שטובתם דורשת מערכת יציבה ומוכרת המתקיימת בעזרת שני ההורים.[90]

בשנים האחרונות, בעקבות שינויים חברתיים בתפיסת ההורות בקרב שני בני הזוג ובעקבות רצונם של אבות להיות מעורבים יותר ויותר בגידול ילדיהם, החלה להתפתח גישה משפטית חדשה ביחס למושג המשמורת. גישה זו מבקשת לדחוק את התפיסה המשפטית העוסקת בהחזקת קטינים ובקביעת הורה משמורן ובמקומה להנחיל עקרונות משפטיים חדשים אשר מתבססים על מודל של אחריות הורית כשהשאיפה היא לאחריות הורית משותפת[91]. מודל זה מתבסס על ממצאי מחקרים שהצביעו על חשיבות תפקידם של שני ההורים בהתפתחות ילדיהם. חשיבות שהופכת למשמעותית רבה יותר כאשר ההורים מתגרשים נושא המשמורת המשותפת הינו נושא המתעורר רבות בפסיקת בית המשפט בישראל בשנים האחרונות, וזאת נוכח דור חדש של אבות אשר לוקח חלק בלתי נפרד מגידול וטיפול בקטין על אף הפרידה מהאם. כפי שאומר השופט סלמן[92]:

"הדור הנוכחי של האבות אינו חרד מהכנת אוכל לילדים, אפילו רכים, טיול עימהם, יחד עם האם ובלעדיה. חלוקת התפקידים המסורתית, בחלוף השנים, הלכה ונשתנתה; אבות החלו נוטלים חלק מהותי יותר ויותר בגידול הילדים ובחייהם; אם עד לפני דור או שנים, לא הכירו האבות צורת חיתול, חלק ניכר מאבות דור זה לוקח תפקיד בכל היבט בחיי ילדיהם, ובכל צורך מצורכיהם. לאבות אלו, חל דין רצוי של חלוקת זמן הורי, בצורה שוויונית או קרובה לכך".

התנאים הנדרשים כדי לקבוע הסדר של משמורת משותפת, שורטטו בשורה של פסקי דין, כגון: מסוגלות הורית טובה דומה או שווה של שני ההורים; רמה גבוהה של שיתוף פעולה בין ההורים וטיב התקשורת ביניהם; רצון הילד; מעורבות רבה של שני ההורים בחיי הילדים; קיומו של קשר טוב ותקין בין שני ההורים לבין כל אחד מהילדים; מגורי ההורים בסמיכות זה לזו, ותפיסת הילדים את שני הבתים כבתים מרכזיים בחייהם[93]. כאמור, בפסיקת בתי המשפט בשנים האחרונות החלה מגמה של קביעת משמורת משותפת (מקום והתנאים מאפשרים זאת), וזאת אף במקרים בהם קיים חיכוך, מחלוקות ותקשורת הורית שאינה במיטבה וזאת מתוך עקרון ראיית טובתו של הקטין הספציפי[94].

התייחסות בתי המשפט האזרחיים לחיוב מזונות ילדים במקרה של משמורת משותפת

לאחר שסקרתי בקצרה את מהותה ומשמעותה של "המשמורת המשותפת" אפנה לחלק הארי של עבודתי, שעוסק בנושא חובת מזונות במשמורת משותפת, שאלת המזונות יכולה לבוא בתחילת ההליך, קרי עת בהמלצת הגורמים המקצועיים הוחלט על משמורת משותפת, ונותרה מחלוקת בעניין המזונות, והן במקרה שניתן פסק דין או הסכם שקיבל תוקף של פסק דין למזונות בזמן הילדים שהו אצל האם ולאחר מכן התהפכו היוצרות ונקבע משמורת משותפת, ברמ"ש 16093-03-15 קובע השופט שרעבי דין הערעור להתקבל בחלקו, בכל הקשור לשאלת הפחתת המזונות הזמניים עקב שינוי נסיבות מהותי אשר הוא המשמורת המשותפת על שני הילדים הקטינים, במובן זה שיש להחזיר סוגייה זו לפתחה של השופטת קמא שתכריע בה בהקדם, ואף טרם שמיעת ראיות בתיק בכללותו.

בשנים האחרונות מספר רב של פסקי דין של בית המשפט לענייני משפחה שנותנות יותר ויותר משקל לשאלת המשמורת וזמני השהות עם הילדים. יש להדגיש, כי נכון להיום ההלכה של בית משפט העליון הנה, כי גם במצבים של משמורת משותפת או חלוקת זמן הורי שוויוני, החובה האבסולוטית לספק את הצרכים ההכרחיים של קטינים מתחת לגיל 15 מוטלת על האב. כך, זאת אף במקרים שבהם המשמורת נמסרת לאב ובמקרים של משמורת משותפת, לאב חובה מוחלטת שלאת בצרכים ההכרחיים.[95] עמדה על כך השופטת ע' ארבל:[96] "חובתו המוחלטת של האב לשאת בצרכים ההכרחיים של ילדיו הקטינים חלה בין אם המשמורת על הילדים נמסרת לאם, בין אם היא נמסרת לאב, ובין אם היא ניתנת במשותף לשני ההורים. מאחר והמבקש בענייננו הוא בעל המשמורת על הקטינה וממילא זה הנושא בהוצאות גידולה, החיוב שהוטל עליו לשלם למשיבה, נועד לספק אך את צרכיה של הקטינה בזמן שהיא שוהה אצל אמה". ואולם מעיו בפסקי הדין שנתנו בשנים האחרונות, עולה, כי יותר ויותר שופטים קבעו, כי מתבקש להפחית את גובה המזונות במקרים של משמורת משותפת וזמני שהייה דומים, משום שהאב מצוי עם הילדים בדיוק כמו האם, ובמהלך שהותם עימו מפרנס וזן אותם; ולפיכך היו שסברו כי אין זה הוגן שיתמוך בהם בתשלום כה גבוה גם בעת השהות עם אימם. בחלק מפסקי הדין, נקבע כי במשמורת משותפת יתכן שתהא הפחתה של דמי המזונות בשיעור של עשרים וחמישה אחוזים. בפסיקות מאוחרות יותר נקבעה הפחתה אפילו של כחמישים אחוזים.  ואולם ניתן לומר שהפסק דין המשמעותי ביותר עד כה, הנו פסק דינו של כבוד השופט שוחט, אשר ניתן לפני כשנה (עמ"ש 1180-05-14. פסק הדין ניתן ביום 26/3/15), בפסק הדין נקבעה נוסחה לחישוב דמי מזונות, שעלולה להביא למצב בו האב יהיה פטור לחלוטין מתשלום מזונות ילדים, או אפילו, במקרים חריגים, האֵם היא שתיאלץ לשלם לו מזונות ילדים. זהו שינוי רחב מימדים, היורד לשורשי תחום המזונות בישראל והשלכותיו מרחיקות לכת. בפסק הדין נדון להלן. מכל מקום אליבא דפסק דינו של השופט שוחט, הדברים אומצו בפסק דין שניתן מעט מאוחר יותר ע"י ביהמ"ש המחוזי בת"א, כב' השופטים שנלר, ורדי, וברנר (עמ"ש 41769-10-13 אשר הרחיב וקבע כי בהסדר משמורת משותפת לילדים בגילאי 15 ו- 18, זמני שהות שווים והכנסות ההורים דומות, אין צורך בתשלום דמי מזונות. וכפי לשונם: "מחד גיסא האב יהיה פטור מתשלום מזונות לאם כפי שנקבעו על ידי בית משפט קמא בהתייחס לנערה (קטינה מעל גיל 15 ועד גיל 18). מאידך גיסא, יישאו ההורים באופן שווה בהוצאות וצרכי אותה נערה. משכך, לא תחול חובת תשלום של הורה אחד למשנהו, למעט החזר חלקו בהוצאה כללית שהוציא ההורה האחר".

השופטת וילנר בשבטה בבית המשפט המחוזי בחיפה,[97] הביעה את עמדתה כי יש לבחון כל מקרה ונסיבותיו , תוך איזון ראוי בין מכלול הגורמים לרבות גובה ההכנסות של שני ההורים; רמת החיים אליה הורגלו הקטינים; צרכי הקטינים ועוד כהנה וכהנה, בשורה התחתונה סבורה השופטת וילנר כי שיעור הפחתת המזונות במקרה של משמורת משותפת, יהיה בשיעור של 25% מסכום המזונות הכללי שהאב יחוייב. אולם, הפחתה זו לא תתבצע בכל אבות המזונות ובמיוחד לא בהוצאות בגין מדור וארנונה: ואולם בבד בבד הנה מסייגת, כי יש לבחון את היקף דמי המזונות במקרים של משמורת משותפת , בצורה זהירה, לבל תיפגע טובת הקטינים. אין להתעלם מכך שהפחתת שיעור המזונות טומן בחובו חשש כי משמורת משותפת תיחשב ל"כדאית" יותר מבחינה כלכלית ובכך יוותר תמריץ לפתיחת חזית סכסוך חדשה בין ההורים בעניין משמורת הילדים, כאשר האב יבקש משמורת משותפת – מתוך מטרה להפחתת דמי המזונות ותוך שבלהט המאבק והסכסוך בין ההורים תישכח טובת הילדים. לפיכך, על בתי המשפט לעמוד על המשמר ולוודא , כי הסדר המשמורת המשותפת הוא כן ואמיתי ומיושם באורח המאפשר דאגה אמתית לצורכי הקטנים, הן הרגשיים, הן הפיזיים, והן הכלכליים.

לעניין המדור סבורה השופטת וילנר כי אין להפחית את המדור במקרה של משורת משותפת. לאחר פרשת פלוני, בית המשפט המחוזי, מחוז מרכז, הוציא תחת ידו שני פסקי דין,[98] הדנים בסוגיית שיעור המזונות במקרה של משמורת משותפת, בהם סטה מפרשת פלוני ופסק כי יש להפחית מדמי המזונות והמדור בשיעור של 50% מהחיוב הרגיל. לאחר שני פסקי הדין ממחוז המרכז, ניתן פסק דין נוסף בבית המשפט המחוזי בחיפה, על ידי השופטת וילנר, אשר חזרה על השקפתה בפרשת פלוני, כי בעת משמורת משותפת, ראוי להפחית רק את דמי המזונות שעל האב, להבדיל מהוצאות המדור.[99] לאחר מכן, ניתן פסק דין על ידי כב' השופט שוחט בעמ"ש (ת"א) 1180-05-14 א'א' נ' מ'א', פורסם בנבו (להלן: "פרשת א'א'). עליה ארחיב בהמשך.

כב' השופט שוחט פסק בפרשת א'א' כי יש לחייב את האב בצרכיו ההכרחיים של הקטינים , גם בזמן שהותם אצל אימם, בשיעור של מחצית. וזאת, לאור העובדה שהקטינים נמצאים אצל האב מחצית מהזמן – והוא מספק להם ישירות את צרכיהם. באשר להוצאות המדור, סבר כב' השופט שוחט כי "הוצאות שאינן תלויי שהות של הילדים כגון שכר דירה וארנונה, אינן פוחתות למחצית אך ורק בשל העובדה , שהקטינים נמצאים במשמורת משותפת."

בכל אופן השופט שוחט כי לצורך קביעת שיעור המזונות בו יחויב הורה לקטין, עפ"י סעיף 3א לחוק המזונות, על בית המשפט לשקלל שלושה נתונים: צרכי הקטין; יחס ההכנסות הפנויות של כל אחד מההורים; יחס חלוקת הזמן בו מצוי הקטין אצל מי מהוריו. לסיכומו של דבר, עפ"י הפסיקה שנסקרה לעיל, עולה כי בתי המשפט חלוקים באשר לשיעור חיוב במזונות קטינים במקרה של משמורת משותפת, כאשר עד כה לא יצאה הלכה מחייבת בנושא מפיו של בית המשפט העליון. בעמ"ש מרכז 25027-02-14 כב' הש' ס.נ. מרוז, נד"ב וברנט- זמני שהות שווים ומשכורות שוות ולכן נקבע שהמזונות כולל המדור יופחתו ב 50%. ברמ"ש חיפה 12918-11-14  דחיית בר"ע של אם כאשר הצדדים מתגוררים יחדיו . נקודת המוצא במקרה דנן צריכה להיות אחרת, ולפיה משממשיכים ההורים לגדל בצוותא את ילדיהם, והם ממשיכים לגור יחד, אף שהם מסוכסכים, אין לפקפק בהצהרת האב לפיה ימשיך לספק את צרכי הילדים כפי שנהג בעבר, והסכסוך בין בני הזוג אינו הופך את האב באחת להורה בלתי אחראי המתנער מחבותו כלפי ילדיו.

שאלת השפעת המשמורת המשותפת ביחס לחבות במזונות נדונה רבות אף בפסקי דין של בתי המשפט לענייני משפחה, כך למשל, בתמ"ש 4881-10-12, ניתן פס"ד מפי כב' השו' תמר סנונית פורר הקובע לצדדים משמורת משותפת על ילדיהם הקטינים. בהמשך לכך ונוכח שהצדדים משתכרים שכר דומה וכן משתתפים באופן שווה בגידול ובטיפול בילדים, נקבע, כי שני ההורים יישאו יחדיו ובאופן שווה בהוצאות 3 הילדים. וכלשונו של ביהמ"ש הנכבד מתוך פסד הדין :בסופו של יום ולאור ההשתכרות הדומה של ההורים ולאור הוצאותיהם הדומות ולאור סדרי השהות של הקטינים עימם אני סבורה כי יש מקום לחלוקת נטל הדדית בין ההורים וחיובם ההדדי והשווה בהוצאות שונות של הקטינים, באופן שיפורט להלן. הדבר משקף בפועל את הורותם של ההורים על קטינים ולוקח בחשבון את זמני השהות ויכולתם לשאת בהוצאות אלה הדדית. יתרה מכך כל תוצאה אחרת תביא לפתיחה של מערכה נוספת משפטית בין הצדדים אשר תפגע בקטינים ללא ספק".

ד"ר ורדה בן שחר בתמ"ש 28398-07-11[100] מ.ש. נ' ד.ד [פורסם בנבו] (7.5.15)]. הדגישה, כי כל עוד לא אמר המחוקק את דברו, ולא שונתה ההלכה על ידי בית המשפט העליון הסדר של משמורת משותפת יכול להוביל להפחתה בגובה החיוב ובהיקפו, אך לא במהותו. בתמ"ש (י-ם) 42196-04-13 פלוני נ' ש.פ קבעה השופטת א' בן דור לייבל הפחתה של 25 אחוז בגין משמורת משותפת. בתמ"ש 49165-10-10, אשר ניתן באוגוסט 2013 פסק דינו של כב' השופט יהורם שקד, שם נקבע כי "כל אחד מההורים יישא באופן ישיר בצרכי הילדים בזמן שהם שוהים עימו" וכי הוצאות רפואיות והוצאות חינוכיות ישולמו בחלקים שווים ע"י שני ההורים. בתמ"ש 48540-05-12, ניתן בתחילת שנת 2014 ניתן פסק דינו של כב' השופט נחשון פישר הקובע כי משמורת משותפת היא "דרך המלך" להתנהלות תקינה של הורים בעניין קטינים. בנוסף, קבע השופט פישר כי סכום המזונות ייקבע על פי חישוב הכנסותיו של האב אל מול הכנסותיה של האם, במיוחד לאור העובדה כי מדובר במשמורת משותפת. נחזור שוב, על מה שהזכרנו בהקדמה שבעת כתיבת עבודתי זו, אנו עדיין ממתינים לבע"מ 919/15 (כבוד השופט ע' פוגלמן) שהוגש לבית משפט העליון שם ניתנה החלטה לעיכוב ביצוע על החלטה בפסק הדין בעמ"ש 50603-01-14, של כבוד השופט צבי וייצמן אשר לנימוקיו הצטרפו כבוד השופטת מיכל נד"ב וכבוד השופטת ורדה פלאוט.

פסיקתו המהפכנית של השופט שוחט בפרשת א א

ניתן פסק דין על ידי כב' השופט שוחט בעמ"ש (ת"א) 1180-05-14 א'א' נ' מ'א', פורסם בנבו (להלן: "פרשת א'א'). הקובע, כי יש לחייב את האב בצרכיו ההכרחיים של הקטינים , גם בזמן שהותם אצל אימם, בשיעור של מחצית. וזאת, לאור העובדה שהקטינים נמצאים אצל האב מחצית מהזמן – והוא מספק להם ישירות את צרכיהם: "מאחר שמחצית הזמן הם שוהים אצלו, אמור הוא להיות מחויב אך בתשלום מחציתם לאם בגין פרק הזמן בו הם שוהים הקטינים עימה. משכך, גם כאשר הכנסות שני ההורים שוות, אין זה נכון לקבוע כי כל אחד מהם יישא במלוא ההוצאות… העובדה כי הקטינים שוהים עם האב מחצית החודש ובפרק זמן זה נושא הוא בצרכיהם ההכרחיים ישירות , לא פוטרת אותו מלתת בידי האם את העלות בגין פרק הזמן של המחצית האחרת שהקטינים שוהים עימה. כך למשל, אם הקטין זקוק לסכום של 1,400 ₪ לכיסוי צרכיו ההכרחיים החודשיים, האב יעביר לידי האם , משום חובתו לשאת בצרכיו ההכרחיים, 700 ₪ לחודש והפטור הניתן לו הוא בגין פרק הזמן שהקטין שוהה עימו , זאת ותו לא".

בפסק דינו של כבוד השופט שוחט, נקבעה נוסחה לחישוב דמי מזונות, שעלולה להביא למצב בו האב יהיה פטור לחלוטין מתשלום מזונות ילדים, או אפילו, במקרים חריגים, האֵם היא שתיאלץ לשלם לו מזונות ילדים. זהו שינוי רחב מימדים, היורד לשורשי תחום המזונות בישראל והשלכותיו מרחיקות לכת.קביעתו של כבוד השופט שוחט, למעשה, משנה את המצב של השתה אוטומטית של תשלום דמי מזונות על האב ונותנת משקל לנסיבות שלא התחשבו בהן בעבר, כגון: הכנסות הצדדים, זמני השהייה עם הילדים ועוד. השופט קבע נוסחה מעט מורכבת לטעמי [למרות שניתן להסתייע במחשב לצורך "פסיקת שוחט"], שמשקללת כמה נתונים ובהסתמך עליהם קובעת את שיעור דמי המזונות. בפועל יוצא, שבמקרים של משמורת משותפת כשזמני השהות של ההורים עם הילדים דומים, דמי המזונות יופחתו בשיעור גבוה וההורים יחלקו בהוצאות הילדים. כאשר המשמורת משותפת והכנסות הצדדים שוות שיעור המזונות יופחת עוד יותר; ובמקרים בהם הכנסות האם גבוהות יותר מהכנסות האב, ההפחתה בשיעור דמי המזונות תהיה מרחיקת לכת עוד יותר; ואף יתכנו מצבים בהם האב לא ישלם דמי מזונות כלל משום שאלה יתקזזו עם חובות התשלום של האם. כמו כן, יתכנו מקרים חריגים בהם יצא שלאחר התקזזויות וחישובים, האֵם תיאלץ להחזיר לאב כספים ששילם לה וכך יוצא באופן מאד מוזר שהאם משלמת לאב מזונות ילדים הלכה למעשה.

מדוע יש לאמץ את הפסיקה של כבוד השופט שוחט

 

  1. אין ספק, כי מדובר בשינוי מהפכני ומשמעותי, אך כפי שנראה להלן, פסק דינו של השופט שוחט מביא בחשבון הן את הדין האישי הקיים והן את השינוי הנדרש בהתאם לעקרונות השוויון זאת להבדיל מגישת השופטים ויצמן וגרינברג שנתנו פרשנות שונה לדין האישי במה שהיה נהוג עד כה בעקבות פסיקות בית משפט העליון.
  2. מיותרת, איננה מתאימה לחיים המודרניים ומפלה לרעה באופן מובנה ובסיסי את האבות.
  3. בסופו של יום בית המשפט העליון, כבר קבע שאף כשהאם היא המשמרונית לא ניתן להתעלם מהכנסותיה, ונתון זה חייב להיות נתון מרכזי ובעל משקל רב ביותר בעת קביעת שיעור דמי המזונות. אין להניח באופן אוטומטי שהאב מרוויח יותר מהאם, וההנחה לפיה האב הוא המפרנס העיקרי שאמור לתמוך בילדים שייכת לימים חשוכים, ואינה רלוונטית לתקופתנו.
  4. במצב ששרר עד לפסיקה החדשניתחוסר ההגינות בהנחה זו זועק וברור, שהרי אין זה הגיוני שבמצב בו שני ההורים שוהים עם הילד אותם פרקי זמן ומשקיעים בו אותו הדבר, האב ישלם באופן אוטומטי מזונות. חוסר ההגינות זועק עוד יותר כאשר האם מרוויחה יותר מהאב. הטלת מזונות אוטומטית על האב גורמת למצבים מעוותים בהם האם משתכרת יפה, האב מממן את הילדים כשהם אצלו, קונה להם דברים, משקיע בהם כספים, דואג לסיפוק כל צרכיהם ועדין נאלץ לשלם סכומי כסף גבוהים לאם שמתפרנסת יפה בכוחות עצמה, ולעתים אף נתמכת על ידי בן זוג חדש. עובדה זו מטילה על האב קושי גדול מאד, הוא נאלץ לעבוד קשה כדי להתפרנס, מתקשה לשקם את חייו ולבנות פרק ב' חדש, מתקשה להקים משפחה חדשה וקורס תחת העול של החזקת שני משקי בית. שלא לדבר על אבות שנאסרו במאסר רק משום שלא הצליחו לגייס את הסכום הדרוש למזונותאסור ולא ניתן להתעלם מזמני השהות עם הילדים, מהוצאות האב בזמן שהילדים שוהים עימו ומהכנסות הצדדים בעת קביעת שיעור דמי המזונות וזהות האדם שישא בהם.
  5. לא ניתן להבין מצב, שיש זמני שהייה שווים, ובזמן בו הילדים ישהו אצל האם, יהנו מכל טוב הארץ תוצאה מדמי המזונות שיזרמו לחשבון הבנק של האם ואילו כשישהו אצל האב המסכן יחוו עניות ודחקות.
  6. הדין האישי שחייב רק את האב, אינו נכון למצב בחברה של זמנינו ההגדרות והתפקידים הברורים של האם והאב אינם כבעבר. תם העידן בו האם היא ההורה שבאופן טבעי הוא האחראי המרכזי על גידול הילדים. האב נושא בנטל שווה בגידול הילדים, וכשההורות משותפת ושוויונית, הנשיאה בנטל הכלכלי של גידול הילדים צריכה להיות אף היא משותפת ושוויונית. ההנחה האוטומטית שרואה באם הורה מרכזי היא חשוכה,. שני ההורים מחוייבים באופן שווה לזון את ילדיהם, ובמקרה של גירושים יש לבחון שלל משתנים ולקבוע על פיהם מי ישלם מזונות וכמה, ולא לקבוע כלל אצבע שמתעלם משיקולים רלוונטיים ראויים, כגון, הכנסות הצדדים ומימון הילדים.
  7. בכל העולם המערבי הפרמטרים המסייעים לקביעת דמי המזונות הם: הוצאות בגין צרכי הילדים, הכנסות ההורים, יכולתם הכלכלית של ההורים וזמני השהות עם הילדים. אין שום סיבה שבישראל לא ייושמו כללים דומים לשם חישוב מזונות הילדים[101].
  8. העובדות לפיהן נשים מרוויחות פחות גברים ומופלות לרעה בבית דין רבני לא קשורות בשום אופן לשיעור דמי המזונות. אין טעם להתווכח עם עובדות אלה, שהרי ברוב המקרים אכן נשים משתכרות פחות מגברים והן אכן מופלות לרעה בבית דין רבני. אך עצם היותן של הנשים ציבור מופלה לרעה לא צריך לשרת אפליה לרעה של הגברים, שהרי אין לתקן עוול בעוול. כמו כן, נשים יכולות להגדיל את הכנסתן לאחר הגירושים, שכן יש יותר זמן בידיהן לעבוד. ואם בכל זאת נשאר מצבה הכלכלי של האם גרוע, היא לא תיוותר ללא תמיכת האב. במידה שתיושם שיטת חישוב דמי מזונות המתחשבת בהכנסות ההורים, ממילא תהיה התחשבות במצבה הכלכלי של האם ואם הכנסתה פחותה מזו של האב, שיעור המזונות שיוטל על האב יגדל בהתאמה וכך אפלייתן של הנשים בשוק העבודה לא יגרע מדמי המזונות. קיומה של האפליה והצורך בתיקונה, לא חייבים לגרור באופן אוטומטי השתת מזונות על האב, אלא יש לבחון כל מקרה לגופו ואם הנסיבות הן אכן לרעת האם, עובדה זו תשוקלל בעת חישוב המזונות ותמנע פגיעה בשיעורם.

הפרכת טענותיהם וחששותיהם של המתנגדים לרוח הפסיקה של כבוד השופט שוחט

 

  1. ישנם המתנגדים לפסיקה החדשנית לעיל לטעמם משום נשים מופלות לרעה בשוק העבודה ומרוויחות פחות מהגברים. לפיכך, אין זה הגיוני שנשים וגברים שמרוויחים מלכתחילה שונה, ישאו באופן שווה במימון הוצאות הילדים. סיסמאות בגין שוויון הורי ושותפות הורית לא יכולים להחזיק מים, כשהחברה היא מלכתחילה לא שוויונית. ברוב הגדול של המקרים האם קשורה יותר לילדים, מטפלת יותר בילדים, היא ההורה האחראי והמרכזי והיא גם מרוויחה פחות. המקרים בהם כל המאפיינים הנ"ל לא מתקיימים הם מקרים חריגים ובודדים ובהם ניתן להחיל מערך תשלומים שונה. אבל, כל עוד בחלק גדול מהמקרים אלה הם המאפיינים, אי אפשר לקבוע שינוי כזה גדול ומהותי שפוגע בציבור הנשים שמופלה לרעה וקובע מלכתחילה מערך תשלומים שוויוני.
  2. ישנם טוענים כי יש להפלות לטובה את הנשים בנושא מזונות הילדים, שכן נשים מופלות לרעה בבית הדין הרבני, ולגברים יש אמצעי סחיטה רבים כנגדם, דוגמת ההסכמה לגט. לשיטתם קביעה של בית משפט כדוגמת פסיקת השופט שוחט בפרשת א' א' עלולה להיות, מנוצלת במקרים רבים, כאמצעי סחיטה נגד אמהות שהן ממילא ומלכתחילה ציבור מוחלש ומופלה. עצם היותן של הנשים ציבור שכזה מקימה צורך לחוק שיגן עליהן, יקדם אותן ויבטיח כי הן ייתמכו כלכלית על ידי האבות שהחברה מעדיפה ומתגמלת. לשיטתם ניתן לראות בהסדר הקיים המטיל חובת מזונות אוטומטית על האב מעין אפליה מתקנת מתבקשת, ראויה ומוסרית בנסיבות העניין שתורמת ליצירתו של איזון בין המינים וכופה יצירת שוויון שלא קיים בפועל. זהו לא המקרה היחיד בו משתמש המחוקק באמצעים מגוונים כדי לקדם שינוי חברתי רצוי ומנוע הפליה מובנית כאשר הציבור טרם בשל לשינוי כזה.  יש לדחות טענה זו על הסף, הן משום שמבחינת האיזונים , חוק כזה הוא נוגד לחלוטין את עיקרון השוויון. ואין לו על מה להיסמך, והן משום שכל מי שעוסק בתחום יודע שבדרך כלל גברים אינם פחות מסכנים מנשים בהליך גירושין, ועליהם לעבוד קשה מאד כדי לשרוד את היומיום ולעמוד בתשלומי המזונות השוטפים.
  3. המתנגדים טוענים, כי שינוי שכזה חייב להתרחש במסגרת חוק: החוק במדינת ישראל קובע חובת מזונות על האב. הלכה שכזו העוקרת מהשורש את החובה הזו חייבת להיות מעוגנת בחוק ולא בפסיקה של בית משפט. ואולם כפי שהראנו לחוק חדש אין כל כך סיוכי לעבור אין לאור התנגדות חברי הכנסת הדתיים וארגוני הנשים, והן שקשה להעביר חוק שיהלום את עקרונות חוקי היסוד.
  4. לסיום, יש לבכר את פסק דינו של השופט שוחט שנתןן הגדרות ברורות אף למצב הרגיש של משמורת משותפת, נוסחה ברורה אף תורגמה למשחבון זמין ברשת.[102]

ועדת שיפמן

לפני מספר שנים ישבה הוועדה לבחינת נושא מזונות ילדים, בראשות פרופ' פנחס שיפמן, ,[103] שמשום מה נעצר בדרך ולא קודם.[104] על המדוכה, המלצות הוועדה הוגשו לשר המשפטים לשעבר, פרופ' יעקב נאמן ז"ל. ועדת שיפמן ניסתה לגבש נוסחה מתמטית המבוססת על שני מרכיבים עיקריים: הכנסות כל אחד מן ההורים, וחלוקת הזמנים המתקיימת בין ההורים ובאמצעות כך לפשט את פסיקת מזונות. מתוך נקודת המוצא ששני ההורים צריכים לשאת באחריות משותפת לילדיהם, טיפולית וכלכלית. בין היתר, ביקשה הוועדה לקדם הסדר שיבטיח אחידות בפסיקה, מתוך מטרה להבטיח שוויון בין המתדיינים – ילדים באשר הם, ומתוך שאיפה לצמצם ולקצר את ההתדיינויות השיפוטיות בתחום זה. למרבה הצער ככל הנראה בגלל בעיות פוליטיות שונות, ההסדר התחוקתי לא צלח, ואנו עדיין עומדים באותו מקום, על פי מה שהראיתי בעובדתי, יהיה קשה מאד לקדם חוק, הן משום המפלגות הדתיות וארגוני הנשים מחד ומאידך הצורך לעמוד ולהתיישב בחוקי היסוד. הן "ועדת שיפמן" והן "ועדת שניט" אשר הוקמה מעט קודם לכן והמליצה על ביטול חזקת גיל הרך, הציעו דרכים להחלת הסדרים של "הורות משותפת". אף כי המלצותיהן של שתי הוועדות לא הושלמו בהליכי חקיקה, הרי כי ניכרת השפעתן על פסיקת בתי המשפט, בעיקר בערכאות הנמוכות – בתי המשפט לענייני משפחה שהזכרתי לעיל,  משם יצאו בשנים האחרונות פסקי דין המחילים הסדרים של הורות משותפת או משמורות משותפת ומתחשבים בהסדר שנקבע בבואם לפסוק את דמי המזונות. 

דין רצוי-דעה וסיכום

בעבודתי דנתי בדין הנוהג במזונות ילדים אצל יהודים, הראיתי, כי עד גיל 6 החיוב לזון הנו חיוב מוחלט, לעומת זאת מעל גיל 6, החיוב אינו מוחלט עוד והוא נובע מתקנת תש"ד של הרבנות הראשית ובו יש שני גישות בפסיקה האזרחית והרבנית, האם הוא מושתת על חיוב מדין צדקה ולא מעיקרו של הדין. עוד הראיתי, כי למרות שמתחת לגיל 6 החיוב הנו מוחלט, דא עקא עדיין קיים שיקול דעת שיפוטי לדיין או לשופט היושב בדין, לגרום צמצום ההפליה האפריורית בין אבות לאמהות, זאת באמצעות שני מישורים: המישור הראשון הוא צמצום כפול של מעגל צרכים הכרחיים: ראשית, צמצום מבחינת טיב הצרכים שבית המשפט קובע, כי הם 'הכרחיים' ולא ניתן לקיים קטין בלעדיהם, על פי רוב הכוונה למזון, ביגוד, הנעלה, מדור והחזקתו וכן חינוך בסיסי. בנוסף ניתן לצמצם מבחינת עלות הצרכים אשר בית המשפט קובע, כי הם המינימום שבמינימום ומעבר להם, העלות בגין אותו צורך תיחשב לעלות מדין צדקה.

המישור שני (עליו התמקדתי בעבודתי זו) הוא חיוב בצרכים מדין צדקה של שני ההורים לפי הכנסות פנויות ולאחר שבית המשפט מתחשב בחיוב שהוטל על האב בגין הצרכים ההכרחיים….

בנוסף עסקתי, בשאלת המזונות במשמורת משותפת, ואחר עיון בכל הפסיקות האחרונות, לאחר העמקה בדין העברי, לרבות דיני היושר במשפט העברי ודין צדקה הגעתי למסקנה, כי יש לאמץ את פסק דינו של השופט שוחט, בפרשת א' א', הן משום שפסק הדין מתיישב היטב עם הפסיקות הקדומות של בית משפט העליון ובתי משפט המחוזיים, הן משום שפסק הדין מיישב את הדין האישי עם עקרונות השוויון והן משום שפסק הדין באופן פרקטי ניתן ליישום במרבית המקרים של משמורת משותפת.

לסיכום, השינוי ההדרגתי במערך דמי מזונות לילדי גירושים התגבש משך שנים והגיע לשיאו בפסק דין של כבוד השופט שוחט. פסק הדין יצר שינוי משמעותי בדמי המזונות – אין עוד חובה אוטומטית של האב לשלם דמי מזונות בשיעור גבוה, ויש להתחשב גם במצבם הכלכלי של ההורים ובזמני שהייתם עם הילדים המשותפים. עם זאת יצוין, כי למרות כל הנסיונות לעביר חוק חגש או אישור המלצות ועדות שניט ופישמן, עקב בעיות פוליטיות לא היה ניתן לקדם את המהפכה, כך שניתן לומר בוודאות, שכבוד השופט שוחט באמצעות פסק דינו המהפכני נתן כח ליצירת מתווה הגיוני מוסרי ושוויוני. שיעור מזונות הילדים צריך להיקבע לא לפי מגדר, אלא בהתאם לשני פרמטרים: הכנסות שני ההורים – כך שמראש יילקחו פערי השכר שעדיין קיימים במשק בין גברים לנשים, וחלוקת זמני השהות של הילדים אצל כל אחד מההורים – אשר כמובן מטילה מזונות גבוהים יותר על אבות שלא נושאים בנטל גידול הילד.

מאידך, יש להקים מנגנון שימנע מאבות שאינם מתאימים להסדר משמורת משותפת לנצל לרעה את השינוי המדובר. כותבת שורות אלו כבר נתקלה במקרים רבים בהם מגיעים אבות שאינם נוטלים חלק פעיל בגידול הילדים ומנהלים משא ומתן נחוש וקשוח כשבידיהם אמצעי סחיטה אולטימטיבי. יותר מאב אחד אמר לכתוב כלאחר יד: "הבנתי שמשמורת משותפת והסדרי ראיה נרחבים הם עילה להפחתת מזונות אז תרשום משמורת משותפת והסדרי ראיה נרחבים". מדובר באבות לפעוטות שלא מבלים עם הילדים זמן רב ואין להם מושג קלוש בטיפול בהם. לצורך כך יש להקים מנגנון פיקוח בשיתוף גורמי הרווחה משמורת משותפת רק כדי להפחית את שיעור המזונות כשאין ביכולתם או בכוונתם לבלות עם הילדים, לגדלם או לתמוך בהם.

לסיום, הערעורים שתלויים ועומדים בבית משפט העליון בפסק הדין שיינתן על ידי הרכב מורחב של 7 שופטים, תידון השאלה העקרונית איך וכיצד יש לקבוע את שיעור מזונות הילדים, כאשר בתיקים הנידונים אין ספק שלא צריך להיות כלל תשלום מזונות, אלא רק השתתפות שווה של שני הורי הילד בכל הוצאות הילדים השוטפות,  כולל הוצאות שעד היום שולמו על ידי האם כנגד המזונות, כגון ביגוד והנעלה בהתאם לחלוקה שיקבעו ביניהם ההורים או במקרים חריגים בית המשפט. בית המשפט העליון יצטרך להביע את עמדתו על הכאוס השורר בבתי המשפט, אשר מזה מספר שנים פוסקים סכומי מזונות שונים, באותם תנאים, במחוזות שונים. לאור עמדת הרבנות הראשית ולאור העמדה החיובית של היועץ המשפטי לממשלה שמן הצדק יש לקבל את עמדת הרבנות, בפרט לאור עקרונות השוויון שהארכתי במסגרת עבודתי זו, יש לקוות שבית המשפט העליון אכן יבחר לקבוע הלכה חדשה המתאימה לימינו.

מאמרים

מ. קורינלדי "היש ליישם את עיקרון השוויון בדיני הורים וילדים?" קרית המשפט ב' (התשס"ב – 2002) 131, בעמ' 146-152 דו"ח הוועדה לבחינת נושא מזונות הילדים בישראל (וועדת שיפמן) הצעת חוק זכות הילד לתמיכה כלכליתהתשע"ג- 2012.

חוו"ד של המחלקה למשפט עברי לצורך בחינת טיוטת הצעת חוק ההוצאה לפועל (הקמת מסלול מזונות), התשע"א-2011.אריאל רוזן-צבי, "על כוח המשפט ועוצמתו מול מגבלותיו וגבולותיו" (עיוני משפט י"ז 5,13),

יעקב בזק, "חובת האם להשתתף במזונות", הפרקליט, כרך לב 357ז' ורהפטיג, הרבנות הראשית לישראל, שבעים שנה לייסודה, היכל שלמה תשס"ב, עמ' 131-85).יואב מזאה "הדין הדתי של מזונות ילדים, פסיקת בית המשפט העליון והפרקטיקה בבתי המשפט: בין מיתוס למציאות" https://papers.ssrn.com/sol3/papers.cfm?abstract_id=2556149ספרות מקצועית ותורנית:ב"צ שרשבסקי, דיני משפחה, ירושלים 1967, עמ' 430-428תחוקה לישראל על פי התורה, כרך ג, ירושלים תשמ"ט, עמ' 120-119.

רמב"ם, אישות כא יחתלמוד בבלי כתובות מט ע"ב, סה ע"ב.

רמב"ם, אישות, יב, יד-טו. רמב"ם, פירוש המשניות, כתובות פרק רביעי מט ע"א.שולחו ערוך, יורה דעה רנ"א ג הג"ה.

רמב"ם, מתנות עניים, פרק ז, הלכה י.נתיבות משפט לספר מישרים נתיב כג חלק ה.

שולחן ערוך, אבן העזר פב ח.שולחן ערוך, אבן העזר פב חרמב"ם אישות כא ה.רמב"ם שם כא טז.רמב"ם אישות כא טז. שו"ת ארח משפט, חושן משפט, סימן ד.

שו"ת עטרת פז (חלק ראשון כרך ג, אה"ע סימן י)

שו"ת משפטי עוזיאל (אבן העזר מהדורא תניינא סימן עד אות ד) אגרות משה אבן העזר חלק א סימן קופד"ר ח"ז, (עמ' קלו)

דרכי משה על הטור, אבן העזר עא אות א

שו"ת יחוה דעת (ח"ג, סימן עו הערה ג, עמוד רנז) פסיקה:ע"א 393/83 צבי דלי נ' שלמה שלי ואח', פ"ד לח(3), 613. ע"א 1375/93 אבוטבול נ' אבוטבול, פ"ד נ(1), 215. ע"א 591/81 יחיאל פורטוגז נ' רוית פורטוגז, פ"ד לו(3), 449ע"א 4480/93 פלוני נ' פלונית ו-3 אח', פ"ד מח(3))ע"א 210/82 גלבר נ' גלבר, פ"ד לח(2) 14, 20;

ד"נ 23/69 יוסף נ' יוסף, פ"ד כד(1) 792, בעמ' 805,

תמ"ש (י-ם) 2480/04 ב' ס' נ' ב' מ' [פורסם בנבו]; 8.6.06,

ע"א 254/76 ינקוביץ נ' ינקוביץ, פ"ד לא(3) 591, בעמ' 594.ע"א 239/85 עמיצור נ' עמיצור פ"ד מ (1) 147, 151-152; ע"א 130/93 פרייס נ' פרייס פ"ד לח (2)721, 725)].רע"א 4905/98 גמזו נ' ישעיהו, פ"ד נה(3) 360 ע"א 302/80 אגלזיאס נ' אגלזיאס, פ"ד לד(4) 529בע"מ 5750/03 אוחנה נ' אוחנה [פורסם בנבו] (2003)בע"מ 1356/08 – פלוני נ' פלונית ואח' [פורסם בנבו] (2008)בתמ"ש 28050/04 א.ג נ' א.מ [פורסם בנבו] (2006)בע"מ 2433/04 גרמן צ'ינובוי נ' דורית צ'ינובוי, תקדין-עליון 2005 (4) 41תמ"ש (תל-אביב-יפו) 50770/03 כ.י. – קטין נ' כ. א. תק-מש 2005(4), 107 ,עמ' 111.בע"מ 5750/03 אוחנה נ' אוחנה, (2005, פורסם במאגרים) [פורסם בנבו]).ע"מ 1102/06, ד' מ' נ' מ' א' ואח' [פורסם בנבו]; 28.5.07, פסקה 91 לפסה"דע"מ (מחוזי ת"א) 1052/05 ס. מ. נ' ג. מ. [פורסם בנבו] (26.3.2006).מרכז (עמ"ש (מרכז) 50603-01-14 ל.ר. נ' ד.ר., (6/1/15, פורסם במאגרים) [פורסם בנבו] תמ"ש (ראשל"צ) 16785-09-12 ל.ר ואח' נ' ד.ר (11/12/13, פורסם במאגרים) [פורסם בנבו]), תמ"ש (תל-אביב) 82010/96 יונתן סער (קטין) נ' יפתח חפר [פורסם בנבו] (1997)תמ"ש(תל-אביב) 24470/95 פלונית ואח' נ' אלמוני [פורסם בנבו] (1998)תמ"ש (ירושלים) 22601/03 מ. ר. ואח' נ' ד. פ. ר. [פורסם בנבו] (2005)תמ"ש (חיפה) 6936-09-13 א.ג. נ' י.ג., [פורסם בנבו] (2016); תמ"ש (קרית גת) 40995-11-12 פלונית נ' אלמוני, [פורסם בנבו] (2015) תמ"ש (נצרת) 1724-02-15ע.ג. נ' א.ג. [פורסם בנבו] (2016))בע"מ 9358/04 פלונית נ' פלוני (לא פורסם, [פורסם בנבו], 2.5.2005)בע"מ 27/06 פלוני נ' פלוני (לא פורסם, [פורסם בנבו], 1.5.2006)]:

ע"א 503/60 וולף נ' וולף, פ"ד טו 760, 764 (1961)).

תמ"ש (ראשל"צ) 7856-02-10 ש' א' נ' ס' י' א', תק-מש 2012 (3), 193 (2012).

תמ"ש (קריות) 17120/07 פלוני נ' פלוני [פורסם בנבו] (ניתן ביום 22.8.2010).

תמ"ש 12148-04-10 ס' ג' נגד ע' ג',

ע"מ (חי') 384/06 ו.א. נ' ו.מ. [פורסם בנבו], 27.3.2007)

תמ"ש (ראשל"צ) 28951/09 א.ג.ג. נ' ת.ג. [פורסם בנבו], 7.1.2010)

בש"א (חי') 5525/05 ר.א. ואח' נ' א.א, תק-מש 2006(1), 435 (2006)

תמ"ש (ת"א-יפו) 7760/96 י.ו. נ' ל.ו., תק-מש 2005(1), 140 (2005)

תמ"ש (טב') 12148-04-10 ס.ג. נ' ע.ג [פורסם בנבו] (ביום 28.4.2011),

תמ"ש (קריות) 17120/07 פלוני נ' פלוני [פורסם בנבו] (ביום 22.08.2010)

תמ"ש (כ"ס) 11657/03 א.א.י נ' א.ב [פורסם בנבו] (ביום 16.6.2011)

תמ"ש (ראשל"צ) 28951/09 א. ג. ג. נ' ת. ג. [פורסם בנבו] (ביום 07.01.2010) עמ"ש (חיפה) 7011-08-13 ג.ג. נ' נ.ג [פורסם בנבו] (12.1.2014)]עמ"ש (מרכז) 50603-01-14 ל' ר' ואח' נ' ד' ר', עמ"ש (מרכז) 25027-02-14 פלונים נ' פלונית, פורסם בנבו.עמ"ש(חיפה) 54256-09-14 א.כ. נ' ב.כ., פורסם בנבו.תמ"ש 28398-07-11 מ.ש. נ' ד.ד [פורסם בנבו] (7.5.15)].בג"צ 953/87 פורז נ' ראש עיריית תל-אביב-יפו, פ"ד מב(2) 332, 309 בג"צ 98/69 ברגמן נ' שר האוצר, פ"ד כג(1) 693, 698 בג"צ 7111/95 מרכז השלטון המקומי נ' הכנסת, פ"ד נ(3) 485, בבג"צ 2671/98 שדולת הנשים בישראל נ' שר העבודה והרווחה, פ"ד נב(3) 630, 650 ע"א 506/88 יעל שפר, קטינה, באמצעות אמה נ' מדינת ישראל . פ"ד מח(1), 87 ,עמ' 97-98 בש"פ 537/95 עימאד גנימאת נ' מדינת ישראל, פ"ד מט(3) 355, בעמ' 370)תמ"ש (חדרה) 1180/04 פלונית ואח' נ' פלוני תק- מש 2005 (4) 14פד"ר ט 334.ערעור תשל"ג/39 פד"ר ט' 251, 263תיק 4455-22-1; י"ד כסלו תש"ע, 1.12.99פד"ר ב, עמ' 93-92, תיק תשי"ז/103 ערעור תשכ"ד/2019 פד"ר ו' 225, 247פד"ר יא, עמ' 216-215; תיק תשל"ח/2490. פד"ר י' עמ' 261ערעור תשל"ד/61 פד"ר ט' 352, פד"ר ג' 170פד"ר יא' עמ' 216-215,

פד"ר ב' עמ' צב

פס"ד של בית הדין הרבני בחיפה תיק 9308-22-3 ערעור תשי"ט, עמ' 138 פד"ר ג, עמ' 307אוסף פסקי דין ורהפטיג, עמ' קנ (תיק 1/51/707) בית הדין הרבני האזורי בצפת בתיק 619054/8 מיום 28.7.16).תיק 4455-22-1 בית הדין הגדול י"ד כסלו תש"ע, 1.12.99 אתרי אינטרנט: http://www.taxo.co.il/family/Alimony_Calc_Shohat_Taxo.asphttp://www.haaretz.co.il/news/law/.premium-1.3182013

ביבליוגרפיה

 

  1. דו"ח הוועדה לבחינת נושא מזונות הילדים בישראל (להלן: "וועדת שיפמן").
  2. למרות ששרת המשפטים הודיעה זה מכבר כי תקדם הצעת חוק שמבוססת על המסקנות של דו"ח ועדת שיפמן ראה http://www.haaretz.co.il/news/law/.premium-1.3182013
  3. בע"מ 919/15 פלוני נ' פלוני בקשת רשות ערעור על פסק הדין בעמ"ש 50603-01-14 מיום 6.1.2015. ובע"מ 1709/15 פלוני נ' פלוני בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי חיפה מיום 8.2.2015 בעמ"ש 51098-09-14 (נדון במאוחד עם עמ"ש 54256-09-14) יצוין שמאמר מקיף זה נכתב מספר חודשים בטורם ניתנה פסיקת העליון, ביום 19.7.17 קבע בית המשפט העליון בפסק דין תקדמי בהרכב מורחב של שבעה שופטים כי הכללים הנהוגים עד היום במשמורת משותפת לילדים מגיל 6-15  שנטל תשלום המזונות הוא על  האב שמחויב להעביר לידי האישה תשלום מזונות חודשי קבוע בסכום לא מבוטל, כאשר הוא אינו מביא בחשבון את היקף ההוצאה שבה הוא נושא בעצמו עבור כלכלת הילדים עת הם שוהים עמו, וכתוצאה מכך עלולים היו משאביו של הגבר להצטמצם עד כדי פגיעה ממשית ביכולתו לספק רמת חיים נאותה לילדיו ולו עצמו, אינו שוויוני ומביא לפגיעה בילדים ובאבותיהם.חלוקת נטל המזונות בין ההורים נקבעת על פי דינם האישי, שהוא הדין העברי, הפרשנות של הדין העברי בחיוב מזונות הילדים מתחלק לקבוצות גיל, ולפיה ילדים עד גיל 6 האב חייב לבדו ובאופן מוחלט במזונות הדרושים לילדיו, וחובה זו נובעת מעצם האבהות ולא מקשר הנישואין, ולכן היא עומדת בעיניה גם לאחר תום הנישואין, משמעות הדבר היא כי האב חייב לשלם את דמי המזונות ההכרחיים של ילדיו בכל מקרה, גם אם מצבו הכלכלי רע, ואף אם יש לילדים מקורות חלופיים לפרנסתם.בית המשפט העליון בפסק דינו מתחייס למורכבות המצב ששרר עד כה, הבעיות שפרטתי בין השאר במאמר זה, למעשה בית המשפט העליון אימץ פרשנות חלופית בדין העברי ולפיה קבוצת גיל השנייה הוא ילדים בגילאי 6-15 שאז חובות האב במזונות הוא מדין "צדקה", ויחול על שני ההורים בשווה.בפסק הדין השופטים מציינים שקביעה זו אינה סותרת לדין האישי, ומתאימה לפרשנות ההלכתית שלפיה בגילים האמורים חיוב המזונות של  ההורים לילדים הוא מדין צדקה, ולפי גישה זו החובה לדאוג לכלל המזונות צריכה להיות שוויונית ולאו דווקא על האב.כמו כן הציעו השופטים שבמשמורת משותפת להקים מנגנון של "הורה מרכז" – כלומר ניהול ההוצאות יחול על אחד ממהורים שישמש כגזבר של ההוצאות המיוחדות ולשם כך יקבל לידיו בראשית החודש מחצית מסכום המזונות המיועד עבור הוצאות שאינן בגין הפעילות היומיומית השוטפת, דהיינו לצרכים אחרים, כגון ביגוד, ספרים, טיפול רפואי לא צפוי, ועוד, סכום זה יוערך בכל מקרה על ידי בית המשפט, בהתאם לגילאי הילדים ולצרכיהם, ההורה המרכז ינהל חשבון הוצאות זה, ויוציא את הכספים במתכונת שתבטיח תיאום ואיזון בין מכלול הצרכים של הקטינים.

    אין כל ספק שפסק הדין של העליון יצור טלטלה עצומה בקרב האבות המשלמים סכומים ניכרים של מזונות במקרה שהאם משתכרת או שבוחרת שלא להשתכר ויש לה כושר השתכרות, לח"מ עצמו הגיעו בשבועות האחרונים עשרות פניות של אבות שבקשו להתחיל בהליך הפחתת מזונות, יודגש כי העליון עצמו לא נתן מתוה ברור, לאבות שחתמו על הסכם גירושין מתוך הסתמכות על הדין העברי והשיטה שנהגה עד כה כפי שיפורט בהחרבה במאמר זה, מים יגידו כיצד השופטים בבתי המשפט למשפחה יגיבו בעקבות פסק הדין.

  4. בע"מ 8719/13 פלוני נ' פלוני (5.2.2014) פסק דינו של השופט אליקים רובינשטיין
  5. פסק דינו של כבוד השופט שוחט, בעמ"ש 1180-05-14. ניתן לפני כשנה ביום 26/3/15.
  6. ע"א 393/83 צבי דלי נ' שלמה שלי ואח', פ"ד לח(3), 613. ראה דברי ה"באר היטב" (על שו"ע אהע"ז סי' עא ס"א): "חיוב זה לזון אותם עד שיהיו בני שש, אינו מוטל אלא על אביהם כל ימי חייו". דברים אלו מתאימים לשיטת הרא"ש (כתובות , פרק ד' סי' י"ד) "דכיוון דתקנת חכמים היא, זכו במזונותיהם אפילו יש להם להתפרנס משלהם" ואולם יש לציין את דעתו החולקת של הרשב"א בשו"ת הרשב"א, חלק ב', סי' שצ"א – "כל שיש לו – למה האב חייב לזונו?".
  7. ע"א 393/83 צבי דלי נ' שלמה שלי ואח', פ"ד לח(3), 613.
  8. ע"א 1375/93 אבוטבול נ' אבוטבול, פ"ד נ(1), 215. ע"א 591/81 (להלן: "אבוטבול"), יחיאל פורטוגז נ' רוית פורטוגז, פ"ד לו(3), 449 (להלן: " פורטוגז").
  9. ורק כאשר ידם משגת ע"א 210/82 גלבר נ' גלבר, פ"ד לח(2) 14, 20.
  10. לעניין זה יצוין, כי עד לאחרונה, בית הדין הרבני היה פוסק מזונות הילדים עד יל 18. לעומת זאת, בבית המשפט היו מחייבים שליש מדמי המזונות עד גיל 21, (ע"א 4480/93 פלוני נ' פלונית ו-3 אח', פ"ד מח(3)). בעת האחרונה נראה שינוי מגמה הן בפסק הדין של הגר"ש שפירא בו האב"ד הינו דעת המיעוט, והן במספר פסקי דין שלא פורסמו ולא נומקו, בהם חייבו שליש מזונות כדבר שבסתמא (ביה"ד אשדוד 875313/2 מתאריך 8/1/14 ) עד גיל 21.
  11. בתלמוד הבבלי מובא שאף לא אחד מהתנאים סבר שמעיקר הדין יש חובה משפטית לזון את ילדיו. רבי מאיר ורבי יהודה סוברים שאין על האב חובה לזון את ילדיו אלא זו רק מצווה. מחלוקתם היא מי מועדף בקיום המצווה – הבן או הבת. רבי יוחנן בן ברוקה סובר שהאב אינו מצווה במזונות ילדיו כלל (כתובות מט ע"א). בחלקים הקשורים למשפט העברי נעזרתי רבות בניתוח של המחלקה למשפט עברי לצורך בחינת טיוטת הצעת חוק ההוצאה לפועל (הקמת מסלול מזונות), התשע"א-2011.
  12. יש הסוברים, כי לפי הרמב"ם חיוב מזונות הילדים מתחת לגיל שש הוא מוחלט מן התורה. ראה פד"ר ח"ז, עמ' קלו) ופסק הדין של בית הדין הגדול (תיק 4455-22-1; י"ד כסלו תש"ע, 1.12.99 בנימוקי הדיין הרב אלגרבלי).
  13. הר"ן בכתובות סוף פרק אף על פי, סובר שחיוב מזונות של קטני קטנים הוא מדין מזונות אמם, וזה לשונו: "כיון שהם נגררים אחריה, אי אפשר לה להעמיד עצמה שלא תזון אותם. אבל כשאין אמם קיימת אינו חייב במזונותיהם". ואולם הר"ן בעצמו מסיים ששאר הראשונים אינם סוברים כמותו, במאמר המוסגר יצוין, כי לדעתו של הר"ן יש השלכה ישירה על גובה סכום המזונות שיקבע, שכן לשיטתו המזונות לא יקבעו בהתאם לצרכי הילדים בפועל, אלא בהתאם לרמת החיים אליהם הורגלו הילדים הקטינים וזאת בדומה לחובה לזום את האשה שכידוע החובה היא בבחינת "עולה עמו ואינה יורדת". כאמור, הר"ן עצמו מסתייג משטיתו זו, אף הפוסקים כתבו שאין לפסוק את שיטתו של הר"ן, כך למשל הרמ"א בדרכי משה על הטור, (אה"ע סי' עא אות א), ציין שהרא"ש והריב"ש חולקים על הר"ן, וסוברים שחיוב מזונות הילדים אינו שייך לחיוב לזון את האשה, ולכך אב ביולוגי יתחייב לזון את ילדיו גם אם הם נולדו מקיום יחסים ללא חתונה, למרות שאינו חייב במזונות האשה שהרי היא אינה אשתו.
  14. אבן העזר, עג, ו.
  15. כתובות מט ע"א.
  16. מן הגמרא שם אנו גם למדים כי התקנה המחייבת את האב במזונות מגיל שש ואילך לא הסמיכה את בית הדין לכפותו לקיים חיוב זה,: "…ולא אמרן אלא דלא אמיד אבל אמיד כפינן ליה על כרחיה [כופים אותו בעל כרחו]. כי הא דרבא, כפייה לרב נתן בר אמי ואפיק מיניה ד' מאה זוזי לצדקה."
  17. תלמוד בבלי כתובות מט ע"ב.
  18. רמב"ם, אישות, יב, יד-טו.
  19. רמב"ם, פירוש המשניות, כתובות פרק רביעי מט ע"א.
  20. שולחו ערוך, יורה דעה רנ"א ג הג"ה.
  21. רמב"ם, הלכות מתנות עניים, פרק ז, הלכה י.
  22. נתיבות משפט לספר מישרים נתיב כג חלק ה.
  23. מובא בנספח לספרו של ב"צ שרשבסקי, דיני משפחה, ירושלים 1967, עמ' 430-428; וכן בספרו של הרב י"א הלוי הרצוג, תחוקה לישראל על פי התורה, כרך ג, ירושלים תשמ"ט, עמ' 120-119.
  24. בד"נ 23/69 יוסף נ' יוסף, פ"ד כד(1) 792, בעמ' 805, מציין השופט קיסטר, כי אף החזון איש בחלק אבן העזר, סימן ס"ג, ס"ק ז' (בדונו בתקנות שו"ם) כותב "דתקנת חכמי דור ודור מחייבת כתקנת חכמים בזמן התלמוד". ראה עוד בפסק דינו של הש' בן ציון גרינברגר (בשבתו כש' בימ"ש למשפחה) בתמ"ש (י-ם) 2480/04 ב' ס' נ' ב' מ' [פורסם בנבו]; 8.6.06, שהאריך להוכיח את התוקף של הרבנות הראשית לישראל להתקין תקנות.
  25. ראה תחומין א עמ' 255-272 שם צויין כי הרב הראשי דאז, הראשון לציון הרב עובדיה יוסף, נעדר מהישיבה ולשם מתן תוקף להחלטה היה צורך בקבלת אישורו. אולם הוא הסתייג מההחלטה שכן לטעמו, כפי שנתפרסמה בגילוי דעת: "תקנה כזאת צריכה להיות על ידי כל דייני ורבני ישראל וגדולי התורה". בפד"ר יא' עמ' 216-215, פסק דין של הגאון הרב ניסן רוזנטל זצ"ל בענין תקנה זו.
  26. ע"א 210/82 גלבר נ' גלבר, פ"ד לח(2) 14
  27. בשו"ת עטרת פז (חלק ראשון כרך ג, אה"ע סימן י) שם הסיק ג"כ כי מדברי הדרישה והמהרשד"ם עולה לדינא שהאב חייב לזון את בנו מתורת צדקה עד אשר יוכל הבן להיות חי הנושא את עצמו, וממילא היות שבזמן הזה אין דרך ואפשרות הנערים שילכו לעסוק בעבודה לכדי מחייתם אלא לכל המוקדם עד גיל 16 – 15 שנה בערך, שעד אז מחוייבים הם ללמוד מצד תקנת הישוב וחוקי התרבות, יש לחייב האב לזונם עד גיל זה. וציין שכן כתב גם הגאון הראש"ל רבצ"ח עוזיאל בשו"ת משפטי עוזיאל (אבן העזר תניינא סימן עד אות ד) דבהיות ובזמן הזה מחוייבים הנערים ללמוד עד גיל י"ד או ט"ו חייב האב לזונם עד גיל זה משום דאינם יכולים לדאוג לפרנסתם. וציין שכן היא כיום התקנה ברה"ר לישראל, שהאב חייב לזון את בניו עד גיל ט"ו, כמבואר בפסקי דין רבניים (כרך ב עמוד צב) שכך היא תקנת הרה"ר לישראל דהאב חייב לזון את בניו עד גיל ט"ו מתורת צדקה. כ"כ גם בשו"ת יחוה דעת (ח"ג, סימן עו הערה ג, עמוד רנז) שהיום תקנת הרה"ר היא לזון הבנים עד גיל ט"ו. וציין כי בשו"ת ישכיל עבדי (ח"ד חאבה"ע סימן טו ס"ד) דן אם יש כח ביד ב"ד ורבני הקהילות לחייב את האב עבור פרנסת בניו כל זמן שהם צריכים לו עד גיל מסויים.
  28. ראה פס"ד של בית הדין הרבני בחיפה תיק 9308-22-3 מהדיינים שחור אושינסקי ואדרי מיום 23.1.08 והוסיפו שם מפסקי דין רבניים (חלק יא עמוד 215), שכתבו כך: "בשנת תש"ד תיקנה מועצת הרבנות הראשית לישראל לחייב מזונות עד גיל חמש עשרה. ובזה רבתה המבוכה בפס"ד של בתי הדין בארץ, יש מחייב לפי תקנה זו ויש שאינו מחייב, יש שמחייב מכח הדין מחמת התקנה ויש שמחייב מדין צדקה, ויש שרק בהשפעה על בעל הדין. והבודק בעיון גם פסקי המודפסים רואה שאין אחידות דעות בזה. גם בשיחות בע"פ עם חברינו הדיינים, אומר זה בכה ואומר זה בכה. ולמה לא יהיה בזה קו ברור ומנחה? זאת ועוד, האם לאור המצב המוסרי והכלכלי השורר בארץ, כעת בשנת תשל"ט, לא היה מקום לחשוב על שינוי התקנה משנת תש"ד, ולהגדיל גיל החיוב מ-ט"ו שנה ל-י"ח שנה, במיוחד לאור זה שבני נוער רבים מוזנחים מחוסר טיפול ומחוסר אדם אחראי על חיוב מזונותיהם, ומאידך אם הבנים ממשיכים בלימודים, האם אין מן הראוי שהאב יחוייב בהוצאות החינוך והמזונות והטיפול בהם? ומה דינו של ילד נכה או חולה, האם יהיה זרוק לעזרת הציבור ואילו האב ינער חובתו ממנו..
  29. עמ' 480:
  30. בית הדין הרבני הגדול בהרכב הרבנים: ע' הדאיה, י"מ בן-מנחם, וי' הדס; ערעור תשי"ט, עמ' 138, פד"ר ג, עמ' 307.
  31. אוסף פסקי דין ורהפטיג, עמ' קנ
  32. אוסף פסקי דין ורהפטיג, עמ' קנ (תיק 1/51/707 מובא בספרו של ז' ורהפטיג, הרבנות הראשית לישראל, שבעים שנה לייסודה, היכל שלמה תשס"ב, עמ' 131-85).
  33. שו"ת אגרות משה אבן העזר חלק א סימן קו, ראה עוד במאמרו של הרב שלמה דיכובסקי "צדקה כחיוב משפטי. תורה שבעל פה עמ' קכא.
  34. ערעור תשל"ג/39 פד"ר ט' 251, 263
  35. תיק 4455-22-1; י"ד כסלו תש"ע, 1.12.99
  36. שם בעמ' 10, פסק דינו של הרב חגי איזרר.
  37. פד"ר ב, עמ' 93-92, ועמ' 96, תיק תשי"ז/103.
  38. ערעור תשכ"ד/2019 פד"ר ו' 225, 247
  39. פד"ר יא, עמ' 216-215; תיק תשל"ח/2490. ואכן כאמור לעיל מועצת הרבנות הראשית החליטה בישיבתה ביום ט' בתמוז תשל"ו כי: לאור הנסיבות המוסריות, החינוכיות והכלכליות בזמננו… להעלות את גיל חיוב האב למזונות ילדיו עד גיל שמונה עשרה שנה
  40. פד"ר י' 261
  41. ערעור תשל"ד/61 פד"ר ט' 352, 354)
  42. פסקי דין רבניים חלק ג פס"ד בעמוד 170
  43. ראה בשו"ת ישכיל עבדי, חלק ו', אה"ע, סימן כ"ח, ס"ק ד' ובמבוא לתשובתו של הרב עובדיה הדאיה כפי שמופיע בשו"ת ישכיל עבדי, חלק ד', אה"ע, סימן ט"ו. הובאו בפסק דינו של השופט ויצמן תמ"ש 28050/04 א.ג נ' א.מ [פורסם בנבו] (2006), השופט ויצמן אף מציין, כי הרב הדאיה אף הוא היה שותף לתיקון תקנת הרבנות הנזכרת לפיכך דעתו באשר לתכליתה הינה דעת בר סמכא מן המקור הראשון .
  44. ראו: ע"א 1375/93 אביטבול נ' אביטבול, פ"ד נ(1) 215, 219), ורק כאשר ידם משגת, היותם "אמידים", ראו: ע"א 210/82 גלבר נ' גלבר, פ"ד לח(2) 14, 20; ע"א 591/81 פורטוגז נ' פורטוגז, פ"ד לו(3) 449, 456-457
  45. ע"א 254/76 ינקוביץ נ' ינקוביץ, פ"ד לא(3) 591, בעמ' 594.
  46. ע"א 1375/93 אביטבול נ' אביטבול, פ"ד נ(1) 215, 219:
  47. ע"א 239/85 עמיצור נ' עמיצור פ"ד מ (1) 147, 151-152; ע"א 130/93 פרייס נ' פרייס פ"ד לח (2)721, 725)].
  48. רע"א 4905/98 גמזו נ' ישעיהו, פ"ד נה(3) 360; ע"א 302/80 אגלזיאס נ' אגלזיאס, פ"ד לד(4) 529. בע"א 92/5989 דה נ' דהן (1994.5.22 ,(את בית המשפט העליון מפחית מזונות שנפסקו לקטינה בת ארבע "כדי לשלול אפשרות תאורטית ומעשית שהאב יישאר ללא אמצעי# לכיסוי צרכי מחייתו".
  49. רמב"ם, אישות כא יח; שולחן ערוך, אבן העזר פב ח. יעקב בזק, "חובת האם להשתתף במזונות", הפרקליט, כרך לב 357
  50. רמב"ם, שם
  51. שו"ע, אהע"ז פב ח:
  52. ליקוטים, סי' יא.
  53. רמב"ם אישות כא ה.
  54. רמב"ם,שם; כא טז.
  55. ר' יהונתן איבשיץ (פראג, המאה ה-18)אישות כא טז.
  56. צוטט בפד"ר ט 334.
  57. דובר שם בילדה בת שתים עשרה.
  58. מתוך פסק דין שניתן בשנה האחרונה בבית הדין הרבני האזורי בצפת בתיק 619054/8 מיום 28.7.16).
  59. בע"מ 5750/03 אוחנה נ' אוחנה [פורסם בנבו] (2003)
  60. השופט ויצמן בתמ"ש 28050/04 א.ג נ' א.מ [פורסם בנבו] (2006)
  61. בע"מ 2433/04 גרמן צ'ינובוי נ' דורית צ'ינובוי, תקדין-עליון 2005 (4) 41
  62. תמ"ש (תל-אביב-יפו) 50770/03כ.י. – קטין נ' כ. א. . תק-מש 2005(4), 107 ,עמ' 111.
  63. ראה יואב מזאה "הדין הדתי של מזונות ילדים, פסיקת בית המשפט העליון והפרקטיקה בבתי המשפט: בין מיתוס למציאות" https://papers.ssrn.com/sol3/papers.cfm?abstract_id=2556149 ראה עמ"ש (ת"א) 63572-02-15 א נ' א [פורסם במאגרים] שהפנו שם למאמר.
  64. בזק שם, עמ' 362
  65. השופט ברק בבג"צ 953/87 פורז נ' ראש עיריית תל-אביב-יפו, פ"ד מב(2) 332, 309
  66. השופט לנדוי בבג"צ 98/69 ברגמן נ' שר האוצר, פ"ד כג(1) 693, 698
  67. השופט חשין בבג"צ 2671/98 שדולת הנשים בישראל נ' שר העבודה והרווחה, פ"ד נב(3) 630, 650
  68. ע"א 506/88 יעל שפר, קטינה, באמצעות אמה נ' מדינת ישראל . פ"ד מח(1), 87 ,עמ' 97-98
  69. לעניין זה ראה דברי השופטת דורנר בפרשת גנימאת (בש"פ 537/95 עימאד גנימאת נ' מדינת ישראל, פ"ד מט(3) 355, בעמ' 370)
  70. דוגמא נוספת תמ"ש 80801-01 כב' השופט שוחט חיוב אב במזונות בנו הקטין שנולד מן הנוכרייה.
  71. ע"א 7038/93 נורית סולומון נ' ד"ר אלי סולומון, פ"ד נא(2) 577, בעמ' 580 (1995);
  72. שם ב"פרשת סולומון".
  73. בג"צ 5227/97 מיכל דויד נ' בין הדין הרבני הגדול בירושלים, פ"ד נה (1) 453 (1998),
  74. פתרון" זה אינו מועיל כמובן כלל בשנים בהן פטורה האם כליל מתשלום דמי מזונות לקטינים עפ"י הדין האישי החל עליה.
  75. תמ"ש 13990/96 פלונית נ' אלמוני, פורסם בתקדין.י. גייפמן, דיני המשפחה בעידן בית המשפט למשפחה, דיונון, אוניברסיטת תל- אביב 376-361.
  76. תמ"ש (חדרה) 1180/04 פלונית ואח' נ' פלוני תק- מש 2005 (4) 14
  77. בבע"מ 5750/03 אוחנה נ' אוחנה, (2005, פורסם במאגרים) [פורסם בנבו]).
  78. ראו מ. קורינלדי "היש ליישם את עיקרון השוויון בדיני הורים וילדים?" קרית המשפט ב' (התשס"ב – 2002) 131, בעמ' 146-152 – להלן "קורינלדי
  79. בפסק הדין שם ביהמ"ש המחוזי בירושלים (הרכב השופטים עוני חבש, סגן הנשיאה, יהודית צור ומשה דרורי, מפי השופט דרורי) (ע"מ 1102/06, ד' מ' נ' מ' א' ואח' [פורסם בנבו]; 28.5.07, פסקה 91 לפסה"ד). אשר סקר את הגישות והפרשנויות השונות בסוגיה
  80. ע"מ (מחוזי ת"א) 1052/05 ס. מ. נ' ג. מ. [פורסם בנבו] (26.3.2006).
  81. דברי הרב קוק בשו"ת ארח משפט, חושן משפט, סימן ד.
  82. תמ"ש (תל-אביב) 82010/96 – יונתן סער (קטין) נ' יפתח חפר [פורסם בנבו] (1997); תמ"ש(תל-אביב) 24470/95 – פלונית ואח' נ' אלמוני [פורסם בנבו] (1998); תמ"ש (ירושלים) 22601/03מ. ר. ואח' נ' ד. פ. ר. [פורסם בנבו] (2005); תמש (חיפה) 6936-09-13א.ג. נ' י.ג., [פורסם בנבו] (2016); תמש (קרית גת) 40995-11-12פלונית נ' אלמוני, [פורסם בנבו] (2015) והמובאות שם. בנוסף ראה דבריו של פרופ' אריאל רוזן-צבי, במאמרו "על כוח המשפט ועוצמתו מול מגבלותיו וגבולותיו" (עיוני משפט י"ז 5,13), בו הוא קובע, "באמצעות ערך היסוד של "ועשית הישר והטוב" ניתן, במסגרת המשפט העברי, למלא לקונות במשפט, ניתן לפרש את הכתובים ע"י השלטת היסוד האמור עליהם, וניתן להטיל חובות אינדיווידואליות החורגות משורת הדין, אך הופכות עם הזמן חלק בלתי נפרד ממנו".
  83. דברים דומים ע"י השופט זגורי בתמש (נצרת) 1724-02-15ע.ג. נ' א.ג. [פורסם בנבו] (2016))
  84. במחוז מרכז (עמ"ש (מרכז) 50603-01-14 ל.ר. נ' ד.ר., (6/1/15, פורסם במאגרים) [פורסם בנבו] – להלן
  85. דברים אלו מתאימים לקביעתו של הש' בן ציון גרינברג תמ"ש 002480/04 י"ם הסבור פרשנות תקנות הרבנות הראשית תש"ד הגורסת כי חובת ההורים מגיל 6 עד גיל 15 הינה חובה מדין צדקה בלבד, החלה באופן שוויוני על האב ועל האם. בנוסף כדי להגיע לפרשנות המתאימה, ובכדי שלא להגיע למקום בו עלולה להיגרם תוצאה קשה ובלתי הוגנת, יש לעשות שימוש בכלי ההלכתי "קים לי" ולקבוע שחובתו האבסולוטית של האב במזונות הכרחיים חלה אך ורק עד גיל 6, ומגיל 6 עד 15 חלים דיני הצדקה באופן שוויוני לגבי שני ההורים, דברי השופט ויצמן בתמ"ש (כ"ס) 28050/04.
  86. פסקה 13 ו-14 לפסק דינו של כב' השופט צ. ויצמן).
  87. תמ"ש (ראשל"צ) 16785-09-12 ל.ר ואח' נ' ד.ר (11/12/13, פורסם במאגרים) [פורסם בנבו]), (להלן: "עניין ל.ר").
  88. בסעיף 44 לפסק הדין.
  89. ראו בע"מ 9358/04 פלונית נ' פלוני (לא פורסם, [פורסם בנבו], 2.5.2005); בע"מ 27/06 פלוני נ' פלוני (לא פורסם, [פורסם בנבו], 1.5.2006)]:
  90. על עקרונות אלו עמדה כב' השופטת ד' דורנר ב- בר"א 4575/00 {פלוני נ' אלמוני, פורסם באתר האינטרנט נבו (2001)} לפיהם "לרוב, שקילת טובתם של ילדים שהוריהם נפרדו אינה אלא תפיסת הרע במיעוטו מכיוון שטובת הילדים מחייבת כי יגדלו במחיצת אביהם ואמם במסגרת תא משפחתי יציב ואוהב, ואילו בפרדה של הורים כרוכה מידה של ניתוק בין אחד ההורים לילדיו (ראו ע"א 503/60 וולף נ' וולף, פ"ד טו 760, 764 (1961)). לפיכך במציאות הנוצרת לאחר פרדת ההורים על בית-המשפט לקבוע הסדר משמורת המדגישים במידה המרבית האפשרית את אינטרס הילדים ליהנות ממסגרת יציבה במשמורתו של ההורה שנמצא מתאים יותר ועם-זאת לשמור קשר בין הילדים לבין ההורה האחר. לשם-כך על בית-המשפט לערוך בחינה מדוקדקת של מכלול ההיבטים של כל אחת מהאפשרויות הקיימות, לרבות השפעתה על ההורים, ככל שהדבר עשוי להשפיע על יחסם אל הילדים".
  91. ראה תמ"ש (ראשל"צ) 7856-02-10 ש' א' נ' ס' י' א', תק-מש 2012 (3), 193 (2012)}.
  92. הש' סילמן בתמ"ש (קריות) 17120/07 פלוני נ' פלוני [פורסם בנבו] (ניתן ביום 22.8.2010).
  93. תמ"ש 12148-04-10 ס' ג' נגד ע' ג', ע"מ (חי') 384/06 ו.א. נ' ו.מ. [פורסם בנבו], 27.3.2007); תמ"ש (ראשל"צ) 28951/09 א.ג.ג. נ' ת.ג. [פורסם בנבו], 7.1.2010); וראה עוד בש"א (חי') 5525/05 ר.א. ואח' נ' א.א, תק-מש 2006(1), 435 (2006) מנה כב' השופט א' גלובינסקי מספר קריטריונים נוספים (1) כאשר כל הורה מאמין כי ההורה השני חשוב לילדים. (2) כאשר כל הורה מאמין שההורה השני הוא הורה טוב דיו לילדים. (3) כאשר זוג ההורים גרים בקרבת מקום אחד לשני, דבר המאפשר קשר טוב יותר. (4) כאשר הילדים מעדיפים משמורת משותפת של שני ההורים. (5) כאשר המשמורת המשותפת של שני ההורים היא לטובת שניהם. (6) כאשר ההורה שצריך לשלם מזונות בעבור הילדים – משלמם בצורה סדירה ועיקבית. (7) כאשר שני ההורים משתפים פעולה ביניהם ושיתוף פעולה זה הוא טוב. (8) כאשר שני ההורים גמישים לעניין צרכי הילדים. (9) כאשר שני ההורים מקיימים תקשורת טובה ביניהם. (10) כאשר כל אחד מן ההורים מגן על הילדים מפני הקונפליקט שנוצר אצלם מן הסכסוך בין ההורים.
  94. ראה תמ"ש (ת"א-יפו) 7760/96 י.ו. נ' ל.ו., תק-מש 2005(1), 140 (2005) קבעה כב' השופטת טובה סיון כי "אין מקור משפטי לגבי משמורת משותפת" וכי זהו "יציר המציאות". עוד היא קובעת, כי היתרון הטמון במשמורת משותפת הוא "חיזוק תחושת האחריות השווה והמשותפת של שני ההורים לילד, להבדיל מהסדר המשחרר אחד ההורים על-פי-רוב האב, מן הדאגה לילד". זאת ועוד.  השופטת סיון קובעת כי "הביטוי "זכויות ביקור" בו משתמשים כדי לתאר את זכויות המגע של ההורה הלא משמורן רק מבליט את חולשת מעמדו של אותו הורה, כאילו היה אורח המבקר את ילדו ותו לא". לענין זה ראה פסקי הדין: תמ"ש 53471-03 ניתן ע"י השופט אליהו, תמ"ש (טב') 12148-04-10 ס.ג. נ' ע.ג [פורסם בנבו] (ביום 28.4.2011), ניתן ע"י השופט זגורי. תמ"ש (קריות) 17120/07 פלוני נ' פלוני [פורסם בנבו] (ביום 22.08.2010) ניתן ע"י השופט סילמן. תמ"ש (כ"ס) 11657/03 א.א.י נ' א.ב [פורסם בנבו] (ביום 16.6.2011) ניתן ע"י השופט וייצמן. תמ"ש (ראשל"צ) 28951/09 א. ג. ג. נ' ת. ג. [פורסם בנבו] (ביום 07.01.2010) ניתן ע"י השופטת בן שחר. תמ"ש (י-ם) 19660/07 פלונית נ' אלמוני [פורסם בנבו] (ביום 3.9.2008) ניתן ע"י השופט גרינברגר. תמ"ש (אילת) 1701/05 ג.ה. נ' ג.ד. [פורסם בנבו] (ביום 12.2.08) ניתן ע"י השופטת אבירה אש"ח וני. תמ"ש (ראשל"צ) 26751/09 נ.ל נ' ע.ל [פורסם בנבו] (ביום 11.13.2013) ע"י השופטת גולן-תבורי.
  95. ראו גם עמ"ש (חיפה) 7011-08-13 ג.ג. נ' נ.ג [פורסם בנבו] (12.1.2014)
  96. בע"מ 2561/08 פלוני נ' פלונית [פורסם בנבו] (20.7.2008).
  97. בע"מ (חיפה) 318/05 פלוני נ' פלונית, פורסם בנבו
  98. עמ"ש (מרכז) 50603-01-14 ל' ר' ואח' נ' ד' ר', עמ"ש (מרכז) 25027-02-14 פלונים נ' פלונית, פורסם בנבו.
  99. עמ"ש(חיפה) 54256-09-14 א.כ. נ' ב.כ., פורסם בנבו.
  100. תמ"ש 28398-07-11 מ.ש. נ' ד.ד [פורסם בנבו] (7.5.15)].
  101. ראה ניתוח מעמיק בדו"ח ועדת שיפמן את הדין הזר הנוהג במדינות השונות.
  102. http://www.taxo.co.il/family/Alimony_Calc_Shohat_Taxo.asp
  103. דו"ח הוועדה לבחינת נושא מזונות הילדים בישראל (וועדת שיפמן) הצעת חוק זכות הילד לתמיכה כלכליתהתשע"ג- 2012. תזכיר חוק הורים וילדיהם, התשע"ב-2012. 
  104. למרות ששרת המשפטים הודיעה זה מכבר כי תקדם הצעת חוק שמבוססת על המסקנות של דו"ח ועדת שיפמן ראה http://www.haaretz.co.il/news/law/.premium-1.3182013