סיכומים מטעם הנתבע

מתווה נורמטיבי הלכתי שהוגשו לבית הדין האיזורי בסיכומים מטעם הנתבע לפטור את הבעל מתביעת הכתובה

 

  • הוכח כי פירוד הצדדים והגירושין הגיעו ביוזמת האישה. בשל התנהלותה הקשה נוכח הנתבע להבין כי אין כל סיכוי לשלום בית ואכן הצדדים הסכימו שניהם להתגרש.
  • להלן יוכח בס"ד, כי דינה של האשה כמורדת, והיות והבעל מוחזק יכול לטעון קים לי שאינה צריכה התראה.
  • בנידון דנן, ישנה הודאת בעל דין של האשה שהיה לה מעשה כיעור עם גברים זרים.
  • בנידון דנן, היו תלונות שווא, והשמצות שווא על הבעל שבוגד עם נשים זרות, האשמות שמעולם לא הוכחו.
  • לאחר מכן נתייחס לתקפה ההלכתי של הכתובה שגם אם האשה הייתה זכאית לה במקרה דנן, לא חלה ההתחייבות של התוספת היות ויש כאן אסמכתא.

 

אשה המואסת בבעלה

  • גם אם נניח שכלל טענותיה של האשה על מעשיו הרעים של הבעל היה מוכחות ומתקבלות בבית הדין, הדין הוא, כי אשה העוזבת את בית בעלה בטענה שאינה יכולה לדור אתו מחמת מעשיו הרעים ומידותיו המקולקלות ומתמדת בכך ארבע שנים עד שברור שאינה רוצה בו עלולה להפסיד את כתובתה מדיני מורדת, וכדין הנזכר בדברי הרמ"א (אבה"ע עז, ג) בדינא דמתיבתא:

"בנותנת אמתלא לדבריה כגון שאומרת שאינו הולך בדרך ישרה ומכלה ממנו וכיוצא בזה אז דיינינן לה כדינא שתקנו הגאונים, ונקרא דינא דמתיבתא, שהבעל צריך להחזיר לה כל מה שהכניסה לו וכו', אבל כל מה שנתן לה או כתב לה אינה נוטלת כלום ואפילו תפסה צריכה להחזיר."

  • כך הביא גם הבאה"ט (שם סקל"ב) מהמהרש"ל בתשובה (סי' סט) שהאומרת מאיס עלי מחמת מעשיו הרעים אין לך מאיס עלי יותר מזה. וכן העלה המהר"א ששון (סי' קפו) דכל שאמרה איני רוצה בו, שנאתיו וכד' הוי כמורדת דמאיס עלי. וכפי שהביא הטור (סי' עז) מהמהר"ם מרוטנבורק שהנותנת אמתלא לדבריה שלא היה בעלה הולך בדרך הישר או שהיה מכלה ממונו נידונה בדינא דמתיבתא, ומשמע שלמרות שיש לה טענה טובה על מעשיו הרעים אסורה למרוד בו לשיטת המהר"ם ואם עשתה כן הפסידה כתובתה, וכן הביא גם ה"דרכי משה" (שם אות יג) מהמרדכי (כתובות סי' קפו) דאע"ג דמאבד כל אשר לו בשחוק לא תוכל אשתו למרוד בו.
  • ואמנם יש פוסקים הסוברים שצריך התראה וכבר הכריע בסוגיה זו מרן הראשון לציון הגר"ע יוסף זצ"ל בפד"ר כרך ו' (עמודים 101–108) שכיון פוסקים הסוברים שהאשה מפסידה כתובה אף ללא התראה והם הרב מהר"א ששון (בתשובה סי' קפו) והרב "עבודת השם" (חאבה"ע סי' יח דקכ"ג ע"ד) וכתב שכן הוא גם פשט דברי מר"ן השו"ע. ועל כן העלה דמספק אין להוציא את הכתובה מהבעל המוחזק בה, וכפי שכתב ה"לחם רב" (סי' נב) שאף שיש הסוברים שמורדת דמאיס עלי מפסידה כתובתה רק אחר שיהוי י"ב חודש סו"ס כיוון שיש הסוברים שמפסידה גם ללא שיהוי י"ב חודש אין מוציאים מהבעל המוחזק גם לפני שיהוי י"ב חודש, וא"כ גם בנד"ד הרי שלשיטתו אי הויא מורדת דמאיס עלי אף אם לא התרו בה אין להוציא מהבעל המוחזק.
  • וראה עוד למרן מופת הדור הגר"ע יוסף זצוק"ל, בספרו יביע אומר חלק ג' סימן כ"א שהרחיב בדין זה ובדין ספק מורדת והעלה במסקנתו שהבעל מוחזק בכתובה ויכול לטעון קים לי כסברת הפוטרים כאשר מתעורר ספק.
  • וראה פס"ד של בית הדין הרבני בחיפה בהרכב דנן (תיק 763672/02 מיום 5.9.14) שכתבו כהאי לישנא:

"נימוק נוסף להפסיד את האשה מהכתובה: כידוע נחלקו הפוסקים האם האשה מוחזקת בכתובתה או שמא הבעל המוחזק בכסף. וכבר הרחבתי על כך בפסק דין שהתפרסם בספר שורת הדין כרך י"ב (עמודים רל"ז–רמ"ה) והעליתי שלדעת רבים מהראשונים הבעל מוחזק ובביאור הדבר הבאתי דברי הנמק"י משום שלחוב הכתובה לא הייתה שעת הכושר. ובשם האמרי בינה טעם נוסף ראה שם. וכן דשו בנושא זה דיין בית הדין הרבני בדימוס הרה"ג יועזר אריאל שליט"א בספרו תורת משפט עמודים 326–328. אב"ד תל אביב בדימוס הגר"ש שאנן שליט"א בספרו עיונים במשפט אה"ע סימן מ"ג. ופסק דין של אב"ד נתניה הגר"ע מיכאל שליט"א. וכבר הכריע בסוגיה זו מרן הראשון לציון הגר"ע יוסף זצ"ל בפד"ר כרך ו' (עמודים 101–108) שאין להוציא מהבעל מספק. וק"ו במקרה דנן שיש לצרף ספק זה ולומר שהנתבע יכול לומר קים לי כפוסקים שאני פטור.

לסיכום:נחלקו הפוסקים מי המוחזק בכתובה.לנתבע הזכות לטעון קים לי כפוסקים שאני פטור מספק מכוח מוחזק. נימוק נוסף יש לצרף לדעתי דעות הפוסקים שבספק אשה שזינתה נחשב הדבר כספק פירעון. במקרה דנן לא יימלט שאפילו נקבל בזהירות את דברי התובעת, יוותר לבית הדין הדבר בספק אם זינתה בימי נישואיה עם הנתבע. לא ארחיב בעניין זה, אך אציין שבדין ספק אשה שזינתה, נחלקו הפוסקים האם הדבר נחשב לספק אם פרעתיך והבעל חייב בכתובה כמבואר בהלכה חו"מ סימן ע"ה סעיף ט'. או שנחשב הדבר כספק אם נתחייב כלל בכתובה והבעל פטור מתשלום הכתובה. לדעת הנתיבות סימן ע"ה סק"ה, התומים, ב"מ, ספק זנות נחשב כאיני יודע אם פרעתיך שחייב לשלם אם אין ריעותא. לדעת רעק"א בדו"ח כתובות דף ל' ע"ב, מקור ברוך ועוד, ספק זנות נחשב כאיני יודע אם חייב ופטור.וראה עוד בהרחבה בעניין זה בשיעורי הגר"ש רוזובסקי זצ"ל יבמות ל"ח ע"א. ובביאור הדעות הסוברות שספק זנות נחשב כאיני יודע אם נתחייבתי כתב המקור ברוך (ח"ב סימן ל"ג) בהאי לישנא "ובעיקר הדבר שכתבו דחיוב כתובה מקרי איני יודע אם פרעתיך אינו נראה לענ"ד. דכל עיקר חיובא דכתובה אינו אלא רק אם תשמור כל תנאי וחיובי אישות לבלי תמעל מעל באישה. ורק אדעתא דהכי קיבל עליו הבעל להתחייב, ואם תמעל מעל באישה אזי דבאמת מעולם לא נתחייב לה, והא כיון דמספקא לן אם זינתה, מקרי אני יודע אם נתחייבתי, וכן מצאתי בהפלאה" כך שאפילו ננקוט זהירות והדבר יוותר בספק לדידן, לנתבע הזכות לטעון קים לי כפוסקים הפוטרים מטעם שאיני יודע אם נתחייבתי בכלל. לסיכום:לנתבע הזכות לטעון שהוא פטור גם אם ספק זינתה התובעת על פי הפוסקים הסוברים שנחשב הדבר לאיני יודע אם נתחייבתי שפטור.מכל הלין טעמי ונימוקי לדעתי יש לפטור את הנתבע מתשלום הכתובה והתוספת".

  • וכבר דן בשאלה זו הגר"ש שאנן זצ"ל אב"ד תל-אביב בספרו עיונים במשפט ח"ב סימן מ"ג, והרחיב בדין זה והביא פוסקים המחלקים בין עיקר כתובה לתוספת כתובה עיין שם היטיב ואכמ"ל.
  • מעבר להתנהגותה של האשה בעזיבתה את הבית, כפי שיפורט להלן בהרחבה, האשה הפסידה את כתובתה ע"י התלונות סרק שהגישה נגד בעלה.

תלונות סרק כעילה להפסד כתובה

  • ראה פסק דינם של חברי בית הדין הגדול (תיק מספר 812600/1) בהרכב הרבנים הגאונים הרב ציון בוארון, הרב ציון אלגרבלי והרב בנימין בארי, שם העלו בדעת הרוב (הרבנים בוארון ואלגרבלי):

"באשר לכתובה ותוספתה יש להפסידה הנ"ל לאור המעשה החמור של הגשת תלונות שווא ואפ' שלא הייתה התראה, מכל מקום חומרתה של הגשת תלונות שווא ידועה לכל ואין צורך בהתראה ואין לדמות נידונינו לדין גיזמה על בעלה להורגו (המובא באבן העזר סי' קט"ו בהגהה) שיש צורך התראה שהמדובר שם בגזמה ולא עשתה שום מעשה משא"כ בנידונינו שהאשה הגישה בפועל תלונות שווא במשטרה והגם שהמדובר בתגובת לוואי מ"מ היא לא מידתית, וכן נראה שהריב ומדון שהיה מנת חלקם של הצדדים האשה לא טמנה ידה בצלחת בריבים שביניהם וחשדותיה נגד הבעל גרמו לבעל לעזוב הבית באופן שהמצב כפי המתואר לא איפשר לבעל להמשיך להתגורר עם האשה בכפיפה אחת ויש להפסידה כתובתה, וכו'."

  • וראה פס"ד בתיק 860968/4 אשה המוציאה צו הרחקה שאינו מוצדק כנגד בעלה אינה זכאית לכתובה ואף אינה צריכה התראה קודם לכן, הואיל ובמעשה זה מגלה שאינה חפצה בבעלה. להרחקת הבעל מהבית ע"י בית המשפט יש השלכה מרחיקת לכת כאשר מתברר שהיא לא הייתה מוצדקת. במרבית המקרים צעד כזה גורם לבעל שלא לחזור הבית גם אם יבטל בית המשפט אח"כ את הצו מחשש שמא תתלונן האשה פעם נוספת בתלונות שונות שאינן מוצדקות – בעוד שהבעל אינו חפץ בדינא ודיינא. ופעמים שמעשה זה גורם לריחוק ולקרע שלא ניתן לאיחוי.
  • בנידון דנן, אין חולק כי האשה עזבה את הבית על דעת עצמה. כמו כן, אין חולק כי הבעל פתח תיק שלום בית בבית הדין. כשאר עולה באופן חד משמעי שהעילות למשבר, נבע מהתנהגות האשה וממרידתה.
  • מבחינה הלכתית, כאשר אנו יודעים בוודאות כי האשה זו שיזמה את הגירושין, ואף שהבעל הפציר לשלום, היא לא נענתה, ואין לה עילה לעזיבתה, האשה מפסידה כתובתה בוודאות. עיקרון זה מובא בפס"ד ביה"ד צפת טבריה, תיק מספר 2187-21-1, אודות זכאותה של אשה לכתובתה כאשר היא זו שיזמה את הגירושין והתחילה את המרידה, ללא עילה מוצדקת בהלכה.
  • המקור לעיקרון הקובע אימתי האשה אינה זכאית לתוספת כתובה מצוי בראשונים, כגון באשה הבאה מחמת טענה [דהיינו שלזוג אין ילדים וגורם העקרות הוא הבעל, והאשה תובעת גירושין בטענה שרוצה להינשא לאחר על מנת שתוכל להביא ילדים שלעת זקנותה תוכל להישען עליהם]. כופין את הבעל לגרשה וכתבו התוס' ביבמות סה': ד"ה כי הא ודאי כפינן:

"פירש ר"ח דכל הנך דכופין מחמתה דוקא מנה ומאתיים אית לה, אבל תוספות לית לה, דאדעתא למיפק לא אוסיף לה".

  • זאת ועוד, כידוע, שאין הבעל מתחייב בתוספת כתובה במעמד החופה, אלא כל זמן שהאשה חפצה להיות עמו, אבל ברגע שהאשה היא זו שמוציאה עצמה ממנו, על דעת כן לא התכוון להתחייב בתוספת כתובה ולכן האשה תפסיד.
  • וכך כותב הר"ן בפרק אלמנה ניזונית (דף נט: מדפי הרי"ף)

"ומיהו כי אמרינן דיש להן תוספת דוקא כשמוציאה הוא, אבל אם היא רוצה לצאת אין לה תוספת, דכי אקני לה אדעתא למיקם קמיה וכן הדין בשהתה עמו עשר שנים ולא ילדה ורוצה לצאת ובאה מחמת טענה וכו' דאין לה תוספת כיון שהיא רוצה לצאת ממנו".

  • המתבאר מדברי הר"ן שכל גירושין הנובעים מיוזמתה של האשה היא מפסידה תוספת כתובה. יתירה מזו כותב הר"ן אפילו אם תביעת האשה לגירושין צודקת ואף מעוגנת בהלכה לחייב את הבעל בגט, כגון באשה הבאה מחמת טענה דאמרה בעינא חוטרא לידה, מפסידה תוספת כתובה. כלומר הגדרת העיקרון "שאדעתא למיפק לא אוסיף לה" פירושה לדעת הר"ן שבמידה והאשה יזמה תביעת גירושין ולמרות שהגורם לתביעתה הוא הבעל, מפסידה תוספת כתובה וזו ההדגשה בלשון הר"ן "כיון שהיא רוצה לצאת ממנו".
  • וראה בספר חק ומשפט (לרב חיים טולדינו) סימן קפה' שנשאל "במי שנשא אשה ונשבע לה שלא ישא אשה אחרת עליה וכו' ובתוך עשר שנים עבר על שבועתו ונשא אשה אחרת". ותשובתו היא לחייב את הבעל כתובה ותוספת. מפני שאף אם האשה תובעת גירושין לא הפסידה את כתובתה מחמת תביעתה. והביא ראיה לדבריו "ממ"ש הטור באבהע"ז סימן קיח' מי שאשתו תובעת גירושין ויצאו ממנה הגירושין שאין לה מן הדין לגבות וכו'. מבואר בהדיא דכל שהוא היה סיבה בגירושין חייב לפרוע לה כל מה שכתוב בכתובה. והכא בנדו"ד אע"ג שהוא אינו תובע הגירושין, הוא נתן אצבע שעבר על תנאו וכמי שתובע דמי. וכן דייק לשון הטור ברישא, מי שאשתו תובעת הגירושין ויצאו ממנה הגירושין. ור"ל לאפוקי היכא שתובעת הגירושין אבל לא יצאו ממנה, כגון שבאה מחמת טענה כנדון דידן, שאע"פ שהיא תובעת גירושין לא יפחות לה כלום".
  • היוצא באופן ברור מהבנתו של תשובת חק ומשפט בדברי הטור שהתנאי הקובע להפסד תוספת כתובה הוא בגורם ליוזמת הגירושין, ואין זה משנה מי הוא היוזם. לפ"ז אם הסיבה לגירושין זו האשה כגון שהאשה נטשה את הבית ללא הצדקה, על אף שהיא לא פתחה בתביעת גירושין אלא הבעל, האשה תפסיד תוספת כתובה היות והיא הגורם לתביעת הגירושין ע"י הבעל.
  • יתירה מזו, אף כאשר המצב העובדתי מסופק, אין להוציא מהבעל כתובה מספק. כך מבואר בפסק דין שניתן בבית הדין הגדול (תיק 835204/1 בבית הדין הגדול, ע"י כב' הדיינים הרב ציון אלגרבלי, הרב יקותיאל כהן והרב שאנן. פס"ד שיובא להלן נכתב ע"י כב' הרב שאנן). וכך נכתב שם ביחס לשאלת ספק עובדתי בזכאותה של האשה לכתובתה ותוספת כתובתה: אמנם יש הסוברים שהאשה נחשבת מוחזקת בכתובתה, אלא שהב"ש סי' ט ס"ק ד תמה שהסוברים שהשטר הוא כגבוי הם בית שמאי והלכה אינה כבית שמאי.
  • ועיי"ש שהביאו בחידושי הרי"ם אבן העזר סי' סח אות כג (דף מא ד) שכתב לחלק בין עיקר כתובה לתוספת כתובה, עיקר כתובה כיון שהוא מתחייב ע"פ חז"ל אין אומרים שמתחייב מרצונו, משא"כ תוספת שאין עליו חיוב ונותן מדעתו, הרי כשאר המתחייבים שהוא מהתורה.
  • בפד"ר כרך ג' (מתחילת עמ' 161 ואילך) שניתן ע"י הגאונים רי"מ בן מנחם ר"י הדס ור"ב זולטי זצ"ל, שם היה הנדון האם האשה שעזבה את בעלה היא מורדת כאשר היא טוענת שאינה יכולה לגור עם חמותה ומשפחתו. הביאו את נתיבות המשפט על רבינו ירוחם מישרים נתיב כג שדן במקום שיש מחלוקת הפוסקים, אם יכול הבעל לכופה לדור עמו, האם רשאי הבעל לומר "קים לי" ולהפטר מכתובתה. וכתב:

"ואפשר עוד דאפילו לא תפסה, מכל מקום כיון שהכתובה שחייב לה הוא ודאי, והפסד הכתובה הוא ספק, אין ספק מוציא ודאי, וזה מקצוע גדול הוא וצריך לפנים…."

"וכן נראה דעת הבית שמואל בסימן קנ"ד סק"ב שכתב בפלוגתא דרבוותא במומין גדולים שידעה בהן אם היא יכולה לומר סבורה הייתי שאני יכולה לקבל עכשיו א"י לקבל, שאפילו לרמ"א שפסק אין כופין להוציא, מ"מ אין דינה כמורדת אם אין רצונה לדור עמו ויכולה לומר קים לי כהני פוסקים, ועיין בבית מאיר שם שתמה דהלא במורדת דינה לפחות מכתובתה והבעל הוא המוחזק בממון. אכן דעת הבי"ש הוא כמש"כ הנתיבות משפט הנ"ל כיוון שהכתובה שחייב לה הוא ודאי והפסד הכתובה הוא ספק, אין ספק מוציא מידי ודאי. ועיין בכנה"ג כללי קים לי אות מ"ו ובברכי יוסף חו"מ סי' י"ב סעי' ט"ו."

  • למעשה הב"ש חזר על סברא זו בסי' קטו ס"ק ח לענין אשה שהמירה ברצון וחזרה בה, שאסורה לבעלה והפסידה כתובה, שכתב אף שלדעת האוסרים אינה אלא ספק זינתה, "לא הוי כאלו טוען הוא שמא פרעתיך, והוי החוב בודאי והפרעון ספק הוא והאומר יודע אני שהלויתי וא"י אם פרעתיך חייב, שאני הכא דהיא אסורה לו והיא גרמה האיסור לכן לית לה הכתובה כמו בקינוי וסתירה".
  • והנה בנידון דנן יש להחשיב את מעשי האשה והתהגותה בכלל ספק בקביעת העובדא אם היא מורדת או לא, שבזה יש הסוברים שגם הבית מאיר מודה שמספק היא לא הפסידה כתובתה, שהרי אין בפנינו טענת ודאי שהיא מורדת, והרי זה כאומר הלויתני ואיני יודע שפרעתיך שחייב לשלם ועיין בשו"ת המהרי"ט ח"א סי' קי"ט עי"ש"… עיין בפד"ר הנ"ל.

 

הבעל מוחזק ויכול לטעון קים לי

  • והנה מלבד העובדות החד משמעיות, שהעלנו בחלק העובדתי שהאשה יזמה את הליך הגירושין, הן בעזיבתה את הבית והן בתלונות הסרק שהגישה במשטרה (שהזהו עילה בפני עצמה כאמור לעיל) ועיין שו"ת יביע אומר חלק ג – אה"ע סימן כא ד"ה (א) שכתב לענין מחלוקת ראשונים האם מי שרגילה לעבור על דת צריכה התראה להפסיד כתובה שהבעל יכול לומר קים לי לגבי מחלוקת אבל אינו נאמן לטעון טענות להפסיד כתובה, "יש מקום לומר דהבעל שהוא מוחזק בכתובה יכול לטעון קים לי כוותייהו…
  • והנה הנדון שלפנינו יהיה זה טעות מהותית לומר שיש כאן ספק בעובדה, כי לבעל עצמו אין זה ספק ובודאי אם ניתן לומר "קים לי" במקום מחלוקת הפוסקים, ודאי שיכול לומר כן במקום שלו עצמו אין ספק, והנידון בפד"ר אם האשה נחשבת מוחזקת, שם איירי באופן שגם לבעל אין העובדה ברורה.
  • תבנא לדינא, שלדעת מהרש"ם לדעת הגרע"א ואף לדעת הפד"ר הנ"ל כל עוד יש לנו ספק גם במציאות, לא ניתן לחייב את הבעל בכתובה. כאמור לעיל, בפסק דין של בית הדין הגדול בשאלה מעין זו, הוכרע כי כאשר הספק העובדתי הוא אצלנו, אך לצדדים התמונה ברורה, לא יהיה ניתן לחייב את הבעל בכתובת אשתו ובתוספת כתובתה.
  • וראה בפסק דין של בית הדין הרבני האזורי בחיפה בתיק תיק 587739/6, בראשות האב"ד הרב מיכאל בלייכר והרבנים אושינסקי ורוזנטל כתבו על תביעת כתובה שהיו נקוב בה 100,000 ₪ שיש מקום לחייב על סמך פשרה סך 10,000 ₪ ואולם כפי שכתב שם הרה"ג האב"ד רבי מיכאל בלייכר, לאחר שהביא בארוכה את פסק של בית הדין הגדול, שהבעל מוחזק ויכול לומר קים לי:

"ואלו הנקודות העולות לעיון לאחר לימוד הפד"ר הנ"ל: א. בנידון שם האשה אמרה "אני מסכימה לגט" ולא דרשה גט ובכל זאת לדבריהם זה מתאים להגדרה של רבינו ירוחם "לא בעינא ליה יתן לי גט וכתובה", ונראה לי שזה דומה לנידון דידן בתיק זה. ג. בנידון הפד"ר שם, אילו היתה האשה מביאה הוכחות לטענתה שהבעל איים עליה בסכין לא היתה מפסידה את תוספת כתובתה. אבל חובת ההוכחה עליה, ולא אמרינן שהיא מוחזקת בתוספת כתובתה. וכנראה שהטעם הוא שמרידתה וודאית אלא שנותנת אמתלא שאינה מוכחת. ובנידון דידן הצהיר ב"כ האשה שאין לו ראיות לטענותיה על אלימות הבעל ומשפחתו. ד. לפי רבינו ירוחם לא בעינן הכרזות להפסידה תוספת כתובה אלא בעינן י"ב חודש, ובנידון דידן הם פרודים זמן רב יותר.

  • וממילא, בנידון דנן, שהבעל פתח בתביעת שלום בית עקב התנהגותה של האשה והאשה כתגובה הרחיקה את הבל מהבית בטענות שוא ופתחה בתביעת סרק בבית המשפט, אין כל ספק שאין מקום לפשרה.
  • הראשל"צ זצ"ל בספרו הגדול "יביע אומר" (שם אות ט) הביא פוסקים מפסידה כתובה אף ללא התראה והם הרב מהר"א ששון (בתשובה סי' קפו) והרב "עבודת השם" (חאבה"ע סי' יח דקכ"ג ע"ד) וכתב שהכי הוא גם פשט דברי מר"ן השו"ע. ועל כן העלה דמספק אין להוציא את הכתובה מהבעל המוחזק בה, וכפי שכתב ה"לחם רב" (סי' נב) שאף שיש הסוברים שמורדת דמאיס עלי מפסידה כתובתה רק אחר שיהוי י"ב חודש סו"ס כיוון שיש הסוברים שמפסידה גם ללא שיהוי י"ב חודש אין מוציאים מהבעל המוחזק גם לפני שיהוי י"ב חודש, וא"כ גם בנד"ד הרי שלשיטתו אי הויא מורדת דמאיס עלי אף אם לא התרו בה אין להוציא מהבעל המוחזק.
  • והנה הרמ"א (אבה"ע סי' קנד סעי' א) כתב שאשה שידעה במומים גדולים של בעלה קודם שנשאת אינה יכולה לכוף את בעלה לגרשה דאמרינן דסברה וקיבלה, וכתב עליו הב"ש (שם סק"ב) דלכמה פוסקים אפילו הייתה יודעת בהם יכולה לומר סבורה הייתי שאני יכולה לקבל ועכשיו איני יכולה לקבל, ועל כן העלה שאפילו לרמ"א שכתב שאין כופין להוציא מ"מ אם אינה רוצה לדור עמו לא הפסידה כתובתה שכן יכולה לומר קי"ל כהני פוסקים שאני יכולה לומר סבורה הייתי שאוכל לקבל וכו'. נמצא דלדעת הב"ש יכולה האשה לומר קי"ל שאיני מורדת ואני זכאית לכתובה, הפך דעת הלחם רב דס"ל שהבעל הוא שיכול לומר קי"ל שהינך מורדת ואין לך כתובה.
  • ידועה שיטת ה"בית מאיר" (שם ס"א) תמה על הב"ש וכתב דהבעל הוא המוחזק וא"כ הוא שיכול לומר קי"ל. אמנם החזון איש (שם ס"ק כה) הקשה עליו איך יפסיד את האשה את כתובתה והרי גם מורדת דמאיס עלי צריכה התראה, עיי"ש, אך לאחר שהעלינו הכרעת היביע אומר שהולך בשיטת הבית מאיר ולשיטתם היות ושטר העומד לגבות לאו כגבוי דמי, והבעל הוא המוחזק בכסף הכתובה, א"כ אין להוציא ממנו אלא כאשר ברור שניתן להוציא.
  • ועיין ב"בני אהובה" (אישות יד, ח) שכתב שהאומרת מאיס עלי יכול הבעל לגרשה ולהפסידה כתובתה גם תוך י"ב חודש ולומר קי"ל כהרמב"ם ור"ת שמפסידה כתובתה בתוך י"ב חודש ושלא כדעת הרשב"א והרא"ש שמפסדת כתובתה רק אחרי י"ב חודש "דיכול הבעל המוחזק בכתובה לטעון קי"ל כר"ת והרמב"ם ז"ל". וכן כתב ב"יחוה דעת" (לגר"י חזן ח"א סי' יח) שעוברת על דת שנחלקו האם צריך להתרות בה במפורש שתפסיד כתובתה או די בהתראה סתם, וכתב שהבעל שהוא המוחזק בכתובה יכול לטעון קי"ל כפוסקים שדי בהתראה סתם בכדי להפסידה את כתובתה.

אף במורדים זה על זה האשה מפסידה תוספת כתובתה

  • אף במקרה בו שני הצדדים מסוכסכים ואינם חפצים עוד בהמשך חיי הנישואין, אך הגורם לכך נעוץ בהתנהגות האשה. קבע בית הדין באשדוד בדעת רוב בתיק 1056640881-21-1, מיום ז' סיון תשס"א:

"…וא"כ כיון ששניהם תובעים גירושין, והאשמה תלויה באישה, הרי שבודאי שאין לה תוספת כתובתה. ומבואר בפד"ר כרך ח' מעמוד 321 ושם בעמוד 324: "וע"כ נראה לומר ההבדל הוא בזה, במקום שהאישה היא המורדת בבעלה והבעל רוצה באשתו, הרי כל ההכרזות וההתראות שנאמרו במורדת, וכל התקנות הללו לא באו אלא ללחוץ עליה שתמלך בדעתה ותשוב לחיי שלום עם בעלה, ולכן אם הבעל מגרשה בטרם נגמרו כל הפעולות הללו  חייב לשלם לה כתובה, משא"כ במידה וגם הבעל לא רוצה בה הרי אין מקום לתקנה זו ממילא  קם דינא שמכיון שהיא לא רוצה אותו, הרי אדעתא למשקל ומיפק לא יהיב לא תוספת כתובה".

  • כלומר, אף כאשר שני בני הזוג מוגדרים כמורדים, ובעצם אינם מעוניינים בהמשך חיי הנישואין, הרי שאין האשה זכאית לתוספת כתובה. וכך דעת בית הדין בחיפה – תיק 474818/6 הובא גם בפד"ר כב עמ' 89. שכאשר האשה הדורשת גט מבעלה והבעל מסכים להתגרש אין לאשה תוספת כתובה, ע"ש שכתבו שמתקנת חז"ל תקנו כתובה לאשה כדי שלא תהא קלה בעיניו להוציאה, וא"כ היכן שהיא מבקשת להתגרש, אין לה זכות לתבוע כתובה כיון שאין הוא מוציא אותה אלא היא יוצאתמעצמה, ועיי"ש שהביאו חזון איש הלכות כתובות סי' סט ס"ק ד שמשמע מדבריהם שהיכן שהאשה תובעת גירושין ואין לה טענות מספקות לחיוב הבעל בגט והבעל מסכים להתגרש, אין לאשה תוספת כתובה.
  • בפסק דינו של ביה"ד הרבני האזורי טבריה מיום 22.1.15 תיק ‏948010/3‏ נדון מקרה דומה והובהר שם:

מאחר ובמועד ההחלטה הנזכרת, הבעל גם הוא כבר לא רצה באשתו, וביקש להתגרש, על כן נקבעה הפסיקה על פי דינו של רבינו ירוחם (בספר מישרים נתיב כג ח"ח) הקובע חיוב גירושין בנסיבות ששני בני הזוג אינם רוצים זה בזה.. אך גם בנידון של רבינו ירוחם, מאחר שהיוזמה לפירוד ולגירושין היא מצד האשה, האשה אינה זכאית לתוספת הכתובה, שהוא החלק המשמעותי בסכום הנקוב בכתובה, וכמו שכתב רבינו ירוחם בהמשך דבריו:"והפסידה תוספת וכל מאי דיהיב לה מדיליה, דאדעתא למשקל ולמיפק לא יהיב לה."

  • הטעם בפסיקה זו הוא מפני הכלל היסודי, בנסיבות בהן האשה רוצה להיפרד מבעלה ותבעה להתגרש לאחר שמאסה בבעלה, אך ללא עילה שיש בה חיוב הבעל בגירושין, אמנם מאחר שהאשה מאסה בבעלה אין מחייבים אותה לגור עמו ולנהל עמו חיים משותפים, אך ככל שהדבר נוגע לנושא הזכאות בתשלום תוספת הכתובה בלבד, התלוי בשאלה האם הגירושין יצאו ממנו או ממנה, בנסיבות כאלו אנו קובעים שהיא זו שהביאה לגירושין, כשבחרה להתגרש ושלא לעשות ניסיון לתיקון הליקויים באמצעים המקובלים. לכן אינה זכאית לתשלום תוספת הכתובה, גם אם למעשה הגט סודר בהסכמת הבעל הנתבע.
  • הלכה זו התבארה בדברי הר"ן במסכת כתובות, (סוף פרק אלמנה ניזונת, דף נט: בדפי הרי"ף) שכתב:

"מיהו כי אמרינן דיש להן תוספת, דוקא כשמוציאה הוא, אבל אם היא רוצה לצאת, אין לה תוספת, דכי אקני לה אדעתא למיקם קמיה. וכן הדין בשהתה עמו עשר שנים ולא ילדה ורוצה לצאת, ובאה מחמת טענה שאמרה דבעיא חוטרא לידה (יבמות סה:), דאין לה תוספת, כיון שהיא רוצה לצאת ממנו. אבל כל שהיא רוצה לעמוד תחתיו והוא מוציאה, אף על פי שבדין מוציאה, יש לה תוספת."

  • וכן הכסף משנה בהלכות אישות פרק כ"ד ה"ג כתב: "דוקא אם הוא מוציאה יש לה תוספת, אבל אם היא רוצה לצאת אין לה תוספת, דאדעתא למיפק לא אקני ליה."
  • ובספר צמח צדק חאה"ע סי' קלז הוסיף על דברי הכסף משנה: "שלא הקנה לה התוספת, אלא על דעת שתהיה עמו ותהיה אשתו."
  • הגדרה נוספת של הלכה זו, מצויה בדברי הטור אבן העזר סי' קיח. שכתב בלשון זו:

"מי שהיא תובעת לבעלה לגרשה ויצאו הגירושין ממנה, אין לה מן הדין לגבות זולתו מה שהיא טוענת ויתברר מסכום נדוניתה. ולא נחוש למה שימצא כתוב ממנה בכתובה… ולא יחוש הבעל לכתוב ולהוסיף על עצמו… לענין שתשאר נשואה עמו ולא תבקש גירושין, בענין כזה אמרו חכמינו ז"ל (כתובות נד) כי כתב לה אדעתא למיקם קמיה אדעתא למיפק ולמיסב לא כתב לה… ואם תבע הוא הגירושין, אינו יכול לגרשה אלא לרצונה או לאחר שיפרע לה כל סכום כתובתה עיקר ונדוניא ותוספת."

  • מבואר בדבריו, שכאשר האשה תבעה גירושין ויצאו הגירושין ממנה, לא תוכל לקבל את הסכום שהבעל התחייב לה כנגד הנדוניא, ולא תוספת כתובה או מתנות.
  • וראה בפד"ר (כרך א' עמ' 217) שאחר שהביאו דברי ר"ח הנ"ל כתבו:

"ולפי זה בנידון דידן שהגירושין הם לפי דרישת האשה, אם כי הבעל הוא הגורם לדרישה, הוא פטור לכאורה לשלם התוספת כי על דעת כן לא התחייב….הרי דעת הרא"ש והרשב"א היא, שאם מחייבין את הבעל לגרש בגלל דרישת האשה, אין הבדל בדבר מהי סיבת דרישתה, וגם אם הסיבה היא בעצם חיי האישות חוסר כח גברא, זה גם כן נקרא כופין מחמתה והבעל פטור לשלם התוספת לשיטת הר"ח וכו'. ומאחר שהדבר תלוי במחלוקת אין להוציא בנדון דידן מהבעל המוחזק. וכו'. כי אף שסיבת הגרושין היא בבעל, והוא הגורם לגרושין, אבל הרי סיבה זו היא שלא באשמתו ואנוס הוא בדבר ולכן הגרושין הם לא מחמתו אלא מחמת הנסיבות, ויש לזקפם על חשבון האשה שביזמתה באו, וזה נקרא כופין מחמתה, והבעל פטור לשלם את התוספת כי על דעת כן לא התחייב."

  • וא"כ הוא הדין בנידון דנן, שהאשה היא זו שתבעה ויזמה את הגירושין, הרי שאין לחייב את הבעל בתוספת כתובה. זאת ועוד, בענייננו לאור מרידתה של האישה ונסיבות התיק, אין היא זכאית לא לעיקר כתובתה ולא לתוספת כתובתה. בפסק דינו של ביה"ד הרבני האזורי ברחובות בתיק ‏177731/10‏ פלונית נ' פלוני מיום 21.10.13 נקבע גם מתי אישה תפסיד את עיקר כתובתה והוזכר גם דינו של רבינו ירוחם שכתב שאם שניהם מורדים זע"ז אינה נוטלת את התוספת וז"ל רבינו ירוחם במישרים (נכ"ג ח"ח) וז"ל:

"וכתב מורי ה"ר אברהם בן אשמעאל כי נראה לו שאישה שאמרה לא בעינא ליה יתן לי גט וכתובה. והוא אומר אנא נמי לא בעינא לך אבל איני רוצה ליתן גט. מסתברא דאין דנין אותה במורדת להפסידה כלום מעיקר כתובה ונדוניא, אלא מיהו משהינן לה תריסר ירחי אגיטא דילמא הדרי בהו, לאחר שנה כופין אותו לגרש והפסידה תוספת וכל מה דיהיב לה מדיליה, דאדעתא למישקל ולמיפק לא יהיב לה."

  • למרות שבדרך כלל מורדת אינה מפסידה את התוספת בלא הכרזות והתראות. כאן האשה מפסידה את כתובתה והדברים התלבנו ובוארו היטב בפס"ד של הגרי"ש אלישיב זצ"ל וחברי בית דינו הגר"ב ז'ולטי זצ"ל והגר"מ אליהו זצ"ל שכתבו (פד"ר כרך ח עמוד 323) בזה"ל:

"וע"כ נראה לומר דההבדל הוא בזה, במקום שהאישה היא המורדת בבעלה והבעל רוצה באשתו, הרי כל ההכרזות והתראות שנאמרו במורדת, וכל התקנות הללו לא באו אלא ללחוץ עליה שתמלך בדעתה ותשוב לחיי שלום עם בעלה, ולכן אם הבעל מגרשה בטרם נגמרו כל הפעולות הללו חייב לשלם לה כתובה ותוס' כתובה, משא"כ במקרה שגם הבעל לא רוצה בה הרי אין מקום לתקנה זו וממילא קם דינא שמכיוון שהיא לא רוצה אותו, הרי אדעתא למשקל ולמיפק לא יהיב לה תוספת כתובה. והואיל והמקרה אשר בפנינו, הוא, שלכל אחד יש דין מורד כלפי השני, ולכן אין הבעל חייב בתוספת כתובה כי אדעתא למשקל ולמיפק לא יהיב לה, והואיל וב"כ הבעל הצהיר בפנינו שהוא מוכן לתת לאישה עם מתן הגט אלפיים ל"י ע"ח כתובתה, הרי אין לחייב את הבעל במזונות האישה". עכ"ל.

  • העולה מדבריהם, שבעצם המורדת לא מגיע לה כתובה או תוספת. אלא שלרוב חשיבות העניין של מיצוי הסיכויים לשלום־בית, קבעו חז"ל שלא תפסיד את הכתובה מיד אלא מעט מעט, כדי שאולי תחזור בה וימנע בכך פרוק בית בישראל. אך כל זה דווקא כאשר הבעל חפץ בשלום והאישה מורדת, אז יש סיכוי שתחזור בה לכן יש טעם לתקן לעכב את הפסד כתובתה ולאפשר לה לחזור בה. אך כאשר גם הבעל חפץ בגירושין, א"כ, אין שום סיכוי לשלום, ואין טעם לעכב את הפסד הכתובה והדר דינא לעיקר דין מורדת שדינה להפסיד כתובתה מיד.
  • ונראה דבנידון דידן תפסיד גם את העיקר ולא רק את התוספת אע"פ שרבינו ירוחם קבע שרק את התוספת מפסידה ולא את העיקר. והטעם לחילוק הוא, כי רק בנידונו של רבינו ירוחם שהצדדים שניהם חפצים בגירושין ובאו לפנינו כשהם רוצים להתגרש, אין אנו יכולים להפסיד לאישה את הכתובה כיוון שאנחנו לא יודעים את סיבת הגירושין ולכן כל שלא הוכח לנו שהאישה היא זו שגרמה לגירושין אין בכוחנו להפסידה את עיקר כתובתה. ורק את התוספת לא תגבה כי לא כתב לה אדעתא למישקל ומיפק. אבל בנידון דידן, שאנו יודעים את סיבת הגירושין ואנו יודעים שהאישה היא זו שאשמה בפירוק הנישואין, כל שברור לבית הדין, שאין כלל סיכוי לשלום־בית, מפסידה כתובתה מיד, עיקר ותוספת.
  • במקרה דנן, ידוע ברור והוכח כי התובעת יזמה והיתה אשמה בפירוק המשפחה. אומנם שני בני הזוג כבר היו מעוניינים בסופו של דבר בגירושין אך האשמה מוטלת על צד אחד, והראיה לכך התיקים במשטרה שנסגרו והעלילות על הבעל בבגידות שלא הוכחו מעולם ובנסיבות אלו כאמור אין היא זכאית לכתובה ו/או בתוספת לכתובה.
  • ביה"ד הרבני האזורי צפת חידד ביום 15.11.15 בתיק ‏951592/4‏ במקרה ששני בני הזוג כבר לא מעונינים בסופו של דבר זה בזה ואולם מצב זה נוצר רק בעקבות מרידתו של בן הזוג שהחל במרידה, וכשברור, במקרה שלנו, שהתובעת ביקשה להתגרש בזמן שהבעל עוד ביקש להלחם על הנישואין ולא לעזוב את הבית הרי שיש "לדון נידון זה כפי המקרה שבדינו של רבינו ירוחם שבו היוזמה לגירושין היא של האשה, ואינה זכאית לתוספת הכתובה":

 "..ממוצא הדברים נכון להעיר שההתנסחות בכמה פסקי דין שיצאו לאחרונה – "בני זוג המורדים זה על זה", אינה מדויקת. מאחר ורק בן הזוג שהחל במרידה יקבל את מעמדו כ"מורד", ולא השני שאינו רוצה את בן הזוג המורד בו. לכן לא נכון להגדיר את השני כמורד, כשאין משמעות למרידה זו, והשני רק מבקש, ובצדק, שלא להמשיך עם בן זוגו שמרד בו. בפסק הדין הנזכר, שבספר עטרת דבורה ח"ב סי' פט, הארכנו לבאר ולנמק נקודה זו. נשוב לנידון שבפנינו. בהתאם למבואר, אם היה ברור לבית הדין שתביעת האשה לגירושין הוגשה עקב הפירוד ביניהם וכי מרידת האשה החלה בשעה שהבעל כבר לא רצה בה, וכטענת האשה, בנסיבות אלו תביעת גירושין מצד האשה לא היתה גוררת הפסד תוספת הכתובה, מאחר וזו תביעה כדין, כי בנסיבות אלו הבעל היה מחויב בגירושין, ואין יסוד לשלול מהאשה את כתובתה כשהיא תובעת שבית הדין יפסוק ביחס לבעל את מה שהדין מחייבו. אך בנידון דנן, עמדת האשה ביחס לזכאותה לתשלום הכתובה במלואה אינה מתקבלת מאחר שלא ניתן לקבוע שתביעת הגירושין מטעם האשה אכן החלה בשעה שבעלה כבר לא רצה בה. ככל שהדבר משתקף בהליכי בית הדין ובחומר שבפנינו, גם אם במועד הפירוד היה מתח ונאמרו מילים שלא תרמו לשלום הבית, עדיין לא היה נכון ולא היה הכרח שההליך יגיע לידי גירושין. קשה לקבוע כי בזמנו הבעל היה חסר תום לב וכבר מתחילת ההליך רצה לסלק את אשתו מעליו ולהתגרש, וכי בעת הגשת תביעת האשה לגירושין כשהבעל הצהיר על רצונו בשלום בית, היו דבריו מן השפה ולחוץ ולמראית עין בלבד. על כן מאחר שהאשה החלה בהליכים בהגשת תביעת גירושין מטעמה, יש לדון נידון זה כפי המקרה שבדינו של רבינו ירוחם שבו היוזמה לגירושין היא של האשה, ואינה זכאית לתוספת הכתובה".

  • לסיום פרק זה וכהקדמה למה שיורחב להלן בנושא הכתובה המוגזמת, ראה פסק דין של בית הגדול (תיק 842107/1 פלוני נ' פלונית, מיום 26/06/2011), שם דנו באריכות בתוקף של ההתחייבות לתוספת כתובה, כאשר הטעם המרכזי, הוא תוספת כתובה באה כתשלום בעבור הביוש שהביא הבעל על האשה בעקבות הגירושין. על פי טעם זה מובן מדוע לרוב חיוב ה"תוספת כתובה" חל רק כאשר הבעל הוא זה שיוזם את הגירושין. שהרי להלכה, כאשר האשה תובעת גירושין בגלל דבר שאין ביכולתו של הבעל למונעו, אין הבעל חייב אז ב"תוספת כתובה". כדברי התוספות יבמות סה ב ד"ה כי, וכפי שכתב הגרי"ש אלישיב זצוק"ל בערעור (בי"ד גדול) ל/172 (התשל"א, 1971), פד"ר ח' 277: "והנה קיי"ל כר"ח והרי"ף (בס"פ הבע"י) באשה הבאה בטענה בעינא חוטרא לידא דמחייבינן לבעל לגרשה, וחייב בכתובתה מנה – מאתים, אבל תוספת לא, דאומדן דעתא הוא דכי אקני לה אדעתא למיקם קמי' אדעתא למישקל ולמיפק לא אקני לה.
  • ועיי"ש שכתבו על עניין דומה לנידו"ד:

"העולה, שבמשך כשנה וחצי עזבה האשה את הדירה המשותפת ולא הביעה כל רצון לחזור ולהתגורר בה, ולטענותיה שהוא אשם בכך, לא נמצא כל בדל ראיה. ממילא נשאר שהיא זו שנפרדה מבעלה והריהי כ"מורדת", ועד מועד הגירושין או הסכם הגירושין נשארה במרידתה. לכן גם אם היה המצב שהוא זה שיזם את הגירושין בעקבות המצב שנוצר, הרי הוא עדיין בתוך מצב מרידתה שמונע ממנה את כתובתה. כמו כן עולה הטענה ששניהם מורדים אחד על משנהו. פני הדברים מראים שהעיכוב מהבעת דעתה מקודם על רצון גירושיה, היה רק כדי לזכות בתביעת הכתובה, עניין בו נלחמה בתוקף רב".

  • וראה שם בדברי הגר"ש ישראלי ז"ל, וכותב שלדעתו גם אם הבעל רועה זונות, אין מגיע לאשה תוספת כתובה כשהיא תובעת גט. ועי' גם פד"ר א עמ' 219 והלאה.
  • יש לציין, שמצינו לא מעט פוסקים שצמרפים את ענין הכתובה מופרזת לעובדה שהעבל אינו אשם בגירושין, ועילת הגירושין מחמת האשה, כך למשל, בשו"ת שופריה דיעקב חלק א (יו"ד, אה"ע) סימן עב, קבע "מעין תקנה", שבמקרים בהם החתן היה אנוס לכתוב כתובה גדולה בגלל המנהג, אין מחייבים אותו בתוספות כתובה זו שנאלץ להתחייב בה:

"ולכאורה אין מקום לפוטרו מכלום שהרי נסתחפה שדהו. אך מצאנו לב"ד הגדול שלפנינו ז"ל שכתבו בזה פסק כעין תקנה שכל המגרש לסיבה ידועה וניכרת לב"ד שאינו מגרש להשבעת עיניו ולנתינת עיניו בא"א רק לסיבה מהסיבות שנזכור. וכיוצא בהן לפי ראות עיני ב"ד. א' כגון שהה עם אשתו י' שנים ולא הי"ל ממנה זרע של קיימא, שמן הדין יכול לישא א"א על אשתו מצד התק'. ולא איתדר ליה בב' נשים ולא יוכל לסבול. או אם חלתה האשה חולי מתמיד שלא יוכל לסבול. או אם נחשדה בעיניו ויש רגלים לדבר לפי ראות עיני ב"ד. וירצה לגרש לא' מהסי' שזכרנו שלא יתחייב לפרוע רק עי' כתו' דוקא. ונדו' מה שהכניסה לו כולו במושלם… ואם רצה הבעל להוסיף מעצמו הרשות בידו להוסיף אעפ"י שאמרו בתולה כתו' ר'. אם רצה להוסיף אפי' ק' מנה יוסיף, ולזה לא יוכלו חכמי הדורות לתקן ולגזור על בני דורם שיעשו כתובה מסך עצום מוכרח כל אדם להתחייב כפי המנהג, כי העני העלוב הרוצה לישא אשה לא יוכל לישא אם לא יתחייב בסך עצום, ואנוס הוא במעשיו וחכמי הדור שסגרו הדלת בעדו. ולפי האמת הוא פטור גמור מה"ד, כי במתנה. אונס לחוד מבטלה, ומה יעשה מי שלא ירצה ליתן לו אשה אם לא יעשה כמנהג כל חכמי הדור שיהיו לא יכלו לתקן שיעשו כתו' מסך גדול יותר ממה שאמרו חכמים, ולסגור הדלת בפני כל אדם שלא ישא אשה עד אשר יחייב עצמו בסך גדול, וברור הוא שלא היתה כוונתם אלא כעין קנס להיות שיש איסור גדול לגרש וכדתנן בסוף גיטין לא יגרש וכו' אלא א"כ מצא בה דבר ערוה, לזה החמיר עליו כתו'[בה] מסך עצום כדי לחזור בו מלגרש. ועם היות שגם חז"ל היה טעמם כדי שלא תהיה קלה בעיניו להוציאה. ועכ"ז לא עשו אלא סך מועט. מ"מ בראות חכמי הדורות דלא איכשור דרי הטילו עליהם עול כבד לברוח מן הגירושין. ומ"מ לא נוכל לעשות כן אלא למגרש בלי סיבה כ"א למלאות רצון יצרו. אבל המגרש לסיבה קרובה לאונס אין כח בנו לחייבו בתוס', שלא חייב עצמו הוא בו כ"א מפני המנהג".

 

מעשי הכיעור של האשה כעילה להפסד הכתובה

  • בנוסף לכל האמור עד עתה, בל נשכח שמדובר באישה שהוכח כי היתה בקשר אינטימי ופיזי עם גברים זרים, שלא יכלה להשיב בשלילה כשנשאלה האם נישקה חיבקה או היתה במגע אינטימי עימם. התובעת נחשבת כמי שעשתה מעשה כיעור אשר חובה לגרשה ואינה זכאית לכתובתה, בדומה למקרה שנדון בתיק 1998-64-3 בביה"ד האזורי חיפה שפסק דינו ניתן ביום 2.6.09, וראה עוד התייחסות לנושא זה להרה"ג שאול ישראלי זצ"ל בספרו משפטי שאול סימן ה':

"אולם בכגון דא ודאי יש מקום להבחין גם בדרגות הקלקול והשחיתות, ואף שאנו רואים בבעל שאינו מקפיד בלבושה וכל כיוצ"ב בדברים שדשו בהם רבים והפך להם  להיתר, מ"מ אין לנו יסוד לומר שלא איכפת לו גם בדברים שקרבתם למעשה זנות הוא גדול ביותר, ולסוג זה שייכים הריקודים הסלוניים הללו…. וכהאי גוונא בגמ' סוף גיטין שאמרו שם רוחצת שם כל האדם ס"ד? ופירשו תוספות, אפילו אדם רע אינו סובל זה מאשתו".

  • דבריו המאלפים מגדירים היטיב את המצב בימינו שיש לבחון בכל מקרה לגופו את החריגה מכללי הנורמה. כאשר, מדבריו נלמד שגם בחברה החילונית יש לבדוק האם המעשים הללו גובלים בפירוק התא המשפחתי או הזוגי הרי שיש לראות בכך עוברת על דת ויש מקרים שהדבר גובל במעשה כיעור.
  • יודגש, כי אף אם טענות האשה לגבי זה שהבעל החל לרעות בשדות זרים היתה מתקבלת, לא היה בזה כדי להקהות ממעשיה הנלוזים של האשה (על אחת כמה וכמה כאשר כלל טענות האשה על בגידות הבעל לא הוכחו), לענין זה ראה תשובת הרמב"ם סימן קי"ט הובאו דבריו בסגנון שונה בשו"ת הרדב"ז ח"א סימן צ'.
  • התובעת בענייננו, הגם שאינה אישה שומרת תורה ומצוות, הוכח שהיתה לבדה בבית כשילדיה אינם עם גבר שאינו בעלה, מעדותה שלה עלה כי נישקה וחיבקה גברים אחרים ומכך ששהתה ביחידות עם אותם גברים המסקנות ברורות ואין צורך לפרט. גם לחברה בה חיה התובעת ברור שמעשיה חמורים ביותר והיא בהתנהגותה הוכיחה לנו זאת ולא יועילו תירוציה המשונים לאחר מכן. ראה לענין זה את האמור בתיק 863355/1 שנדון בביה"ד הרבני האזורי פ"ת :

"…אלא שכאמור בנדון זה, אין אנו צריכים לכל זה, שהרי המשיבה עצמה הודתה שנתייחדה עם [א' ש'] במלון, ומאחר והמשיבה עצמה מודה שעשתה דברי הכיעור הפסידה את כתובתה. אמנם ב"כ המשיבה טענה עוד בסיכומיה כי גם אם מקבלים את דברי המשיבה ששהתה עם [א' ש'] בחדר אחד, עדיין יש לקבל גם את דבריה שלא היה ביניהם דבר, מאחר ואין אדם משים עצמו רשע. אכן מאחר והמשיבה הודתה שנתייחדה עם [א' ש'] וכבר עשתה שלא כדין בזה גופא שנתייחדה, שוב לא שייך לומר בזה אין אשם משים עצמו רשע. אלא שיפה מזה היה לב"כ המשיבה לטעון, שאף אם נקבל את דברי המשיבה שנתייחדה, עדיין יש להאמינה שלא נטמאה במיגו שלא הייתה המשיבה מודה כלל שנתייחדה. אמנם יד הדוחה נטויה לדחות גם טענה זו, שהרי מבואר ברמ"א (קעח, ג): "אשה שנתייחדה עם אנשים בדרך, ובאה ואמרה נתייחדתי ונאנסתי יש אומרים שנאמנת במיגו דאמרה לא נבעלתי. ויש אומרים דאבדה מיגו שלה הואיל ונתייחדה שלא כדין." הרי שלדעת היש בתרא, כאשר האשה נתייחדה שלא כדין שוב אינה נאמנת לומר שנתייחדה ולא נאסרה, לפי שכבר עשתה שלא כדין בכך שנתייחדה. והרמ"א הכריע כדעה זו לאסור, דקיימא לן יש ויש הלכה כיש בתרא אף בדברי הרמ"א (יביע אומר ח"ז דף שו). ומעתה הכא נמי אין המשיבה נאמנת לטעון שנתייחדה ולא נטמאה במיגו שלא נתייחדה, דמאחר ונתייחדה שלא כדין כבר איבדה את חזקת כשרותה, ונשארה רק הודאתה במעשה הכיעור, ומשכך הפסידה את כתובתה. זאת ועוד, דאפשר שאף ליש אומרים קמא שנאמנת שנתייחדה ולא נטמאה במיגו שלא הייתה מודה שנתייחדה, היינו דווקא כשאמרה זאת מיוזמתה, אבל הכא אכן כבר נודע הדבר שנתייחדה, ולא מפיה אנו חיים, ומשכך לא שייך להאמינה שלא נטמאה במיגו שלא הייתה מודה שנתייחדה, שהרי כבר ידענו שנתייחדה. וכיוצא בזה מבואר בשו"ת שמע שלמה (חלק ב סי' כה). ושם ציין גם לתשובת הגאון רבי שאול ן' דנאן בספרו הגם שאול (חלק ב סי' יד) דבכהאי גוונא שנתייחדה ומודה בדברי הכיעור, איבדה את חזקת כשרותה והפסידה את כתובתה. וכן יש ללמוד גם מתשובת רבי עקיבא איגר (סי' קכח) ע"ש. ואף גם זאת, אין להאמין למשיבה שלא נטמאה במיגו שהייתה מכחישה את העד הטוען שנתייחדה, שהרי כבר כתב הש"ך בחושן משפט (סי' נח סקי"א) דאין אדם נאמן במיגו נגד עד, ואפילו עד פסול (הובא בפתחי תשובה שם סקי"ב) ע"ש. חיישינן שנטמאה בפעם אחרת. והנה, אף אילו היה ברור לנו שלא נטמאה, מה שלא ברור כלל, אכתי יש לדון אי חיישינן שמא בפעם אחרת נטמאה, וכמו שהסתפק בחלקת מחוקק (סק"ג) במקום שהעדים יודעים ברי שלא היה עכשיו טומאה, אם יש לחוש מאחר והיה כיעור מסתמא בפעם אחרת נטמאה או דלמא לא חיישינן להכי אלא אם יש לומר שעתה נטמאה, והניח בספיקא. אמנם בבית שמואל (סק"ד) כתב שמלשון הרמב"ם (אישות כד, טו) משמע דלא חיישינן לזה. וכוונתו ברורה למה שהדגיש הרמב"ם דבמעשי כיעור הדברים מראים שהייתה שם עבירה, משמע שאם הדבר ברור שלא היה שם עבירה, אינה בכלל הלכה זו. אלא שבלאו הכי באוצר הפוסקים (שם סקי"ד) הביא חבל פוסקים גדולי הוראה דמילתא דמספקא ליה לחלקת מחוקק פשיטא להו לאיסורא. וראה עוד בפד"ר (שם עמ' 344). שאחר שאיבדה חזקת כשרותה, אף אי ברור שלא נטמאה השתא יש לחוש שנטמאה בפעם אחרת ע"ש.

  • ובפסקי דין רבניים (חלק ח עמ' 354) כתבו עוד, שעד כאן לא נחלקו החלקת מחוקק והבית שמואל, אלא לעניין האיסור שעל הבועל דבהכי מיירי בשולחן ערוך, ובזה ודאי הסברא נותנת שאין מקום לאסור על הנטען, באופן שבמעשי הכיעור לא היה בהם חשש טומאה השתא, ולפעם אחרת לא חיישינן. אבל לגבי בעלה כאשר חפץ לגרשה מכוח עֵדי הכיעור, אף אי נימא שלא נטמאה השתא או מעיקרא, אם רצה הבעל לגרשה הפסידה כתובתה וכמבואר ברמב"ם (אישות כד, טז) שכתב:

"עוברת על דת משה או על דת יהודית וכן זו שעשת דבר מכוער אין כופין את הבעל להוציא אלא אם רצה לא יוציא. ואף על פי שלא הוציא אין להן כתובה, שהכתובה תקנת חכמים היא כדי שלא תהא קלה בעיניו להוציאה ולא הקפידו אלא על בנות ישראל הצנועות אבל אלו הפרוצות אין להן תקנה זו אלא תהא קלה בעיניו להוציאה."

  • ולמדנו מדברי הרמב"ם, שהעושה דבר מכוער ובעלה חפץ לגרשה, הפסידה כתובתה כדי שתהא קלה בעיניו להוציאה.
  • סיכומם של דברים עד עתה, הוכנו בחלק העובדתי שהאשה יזמה את הגירושין עזבה את הבית ללא הודעה מוקדמת וללא סיבה מוצדקת, בנוסף לכך בנידון דנן, המשיבה הודתה בפני בית הדין הנכבד במעשי כיעור עם גברים זרים, והבעל חפץ לגרשה, לפיכך ברור שהפסידה כתובתה.

כתובה מוגזמת

  • יודגש ויובהר, כי כפי שהארכנו לעיל, אין צורך מעיקר הדין לנימוקים, מדוע בנסיבות דנן אין ההתחייבות לתוספת כתובה בסך המופרז והמוגזם בסך 3,800,000 ₪ תופסת, שכן בנידון דנן אין האשה זכאית אפילו לעיקר כתובה, כתוצאה מהתנהלותה והתנהגותה ומרידתה, עזיבתה את הבית ובפרט שיש כאן "הודאת בעל דין" בפני בית הדין הנכבד, על מעשי כיעור של מעשים אינטימיים עם גברים זרים, שיש בהם כדי להפסיד לאשה את עיקר כתובתה ועל אחת כמה וכמה את "תוספת הכתובה" כשאר עניין זה מצטרף לעובדה, שהאשה היא זו שגרמה לגירושין בזדון תוך עלילות שווא על הבעל, עלילות שמעולם לא הוכחו, אך למען הזהירות יפורטו הנימוקים, על פיהם, גם אם האשה הייתה זכאית לכתובה, אין בשטר הכתובה דנן כל חיוב, וזאת מהטעמים שיפורטו להלן:

חיסרון של אסמכתא

  • חסרון אסמכתא מבוסס על שני מקורות מרכזיים בגמרא במסכת בבא מציעא. האחד הקובע כי כל התחייבות שאדם מתחייב על דרך הספק, שייתכן ויבוא וייתכן ולא יבוא, הרי שהתחייבות שכזו לא קונה וכלשון הגמרא "כל דאי לא קני" (שם סו, א), וכך פסקו הרמב"ם (מכירה יא, ב–ג) והשו"ע (חו"מ רז, יג). והשני ולפיו אסמכתא היא באחד משני תנאים או בשניהם ביחד והם כאשר אדם מתחייב באופן מוגזם כאומר אי אוביר ולא אעביד אשלם במיטבא או כאשר האדם מתחייב על דבר שמימושו הוא בגדר 'בידו ולא בידו' כגון המתחייב לקנות חפץ שאין הדבר תלוי רק בו אלא גם במוכר, ועל כן אם התחייב בתשלום אם לא יקנה הרי זה בגדר אסמכתא (תוס' ב"מ עד, א), וכן פסק הרמ"א (שו"ע שם).
  • הטעם שנתנו לכך שאסמכתא אינה קונה הוא הן משום שהמתחייב לא באמת גמר את דעתו על התחייבות, וכי מצדו הוא חשב כי כלל לא יגיע למימושה. כפי שכותב רש"י סנהדרין כד ע"ב: "אסמכתא – היינו דבר דאינו נותן לו [המתחייב] מדעתו אלא סומך על דבר שאינו, דסבור שהוא יכול לנצח, ופעמים שמנצחין אותו". וכן היא משום שהמתחייב לא נתכוון בדבריו אלא ל"גוזמא" בלבד, כדברי הגמרא ב"מ קד ב: "אסמכתא… כיון דקאמר מילתא יתירה גוזמא בעלמא הוא דקגזים", ופירש רש"י ב"מ מח ב ד"ה אסמכתא: "הבטחת גוזמא שאדם מבטיח את חבירו לסמוך עליו", וברמב"ם בהלכות מכירה פי"א ה"ב, מוסיף: "שהרי לא גמר בלבו להקנות". הצד השוה בין שני ההסברים הוא שבאסמכתא אין המקנה מתכוון ברצינות להקנות, והזוכה בהתחייבות יודע שאין כוונת המתחייב להתחייב.
  • והנה לכאורה, בתוספת כתובה גם אם לא יכתוב סכום מופרז הרי שיש אסמכתא לשתי השיטות המוזכרות לעיל, לשו"ע הרי זה בגדר דאי שכן אין חיוב בכתובה אלא אם יגרש ולרמ"א הרי זה בכלל דבר שהוא בידו ואינו בידו שכן אינו יודע אם יחייבוהו לגרש ולתת כתובה וכד', ובכה"ג הוי אסמכתא ולא קניא.
  • ובפסקי הדין הרבניים כבר התאמצו להסביר מדוע אין בכתובה בסכום סביר משום חסרון אסמכתא. י"א דדמי לקנס שידוכין המבואר בתוס' (שם סו, א) שאין בו משום אסמכתא שכן זהו המנהג, ובמנהג אין חסרון אסמכתא. י"א שאין זה אסמכתא היות וזה בגדר פיצוי עבור הבושת הנגרמת לאשה, כלומר, תוספת הכתובה באה כתשלום בעבור הביוש שהביא הבעל על האשה בעקבות הגירושין., כמבואר בתוס' (שם) לעניין קנס שידוכין. י"א שבהנאת חיבת החופה גומר החתן בדעתו להשתעבד. י"א שחיוב הכתובה הוא החלטי ומידי עם החופה ואינו מותנה אלא שאם מתה ולא התקיים בה 'כשתנשאי לאחר' פקע ממנו החיוב (ויש עוד לעיין בדברים אך אכמ"ל). ועיין עוד בנמוקי הרה"ג שאנן זצ"ל בפס"ד בביה"ד הגדול (תיק מס' 842107/1).
  • וראה פסק דין של בית הדין הרבני בנתניה תיק ‏291595/2‏, שנקטו בפשיטות, שכל הדברים הנזכרים שיש בהם לפתור את הבעיה של אסמכתא ב"תוספת הכתובה" לא יועילו ולא יצילו אלא כאשר הסכום הנקוט בכתובה הוא סכום סביר, ולא כאשר המדובר הוא בסכום מופרז. שכן למבקשים ללמוד את דין הכתובה מדין קנס השידוכין הרי אין בו אסמכתא או מצד המנהג או מצד הפיצוי עבור הבושת, ואולם יש לציין שגם אלו המחייבים משום בושת אינו כפי עיקר הדין הפשוט, שהרי זה בושת דברים שעל פי דין אין מחייבים עליו, וכפי שכבר העיר הקצות החושן (סי' רז סק"ז) אלא על כרחך שדנו מצד מעשה הקניין שמצטרף אל הבושת ומבטל את דין האסמכתא – וכן נראה מהרשב"ש (סי' תקצד), ולמעשה נראה שלפי שני תירוצי התוס', שהבסיס לחיוב הוא המנהג המאלם את הקניין, ואך על בסיסו אנו מחייבים על פי הקנס. נמצא שאין תירוצם מועיל אלא במקום שיש מנהג מבורר על החיוב, מה שאין כן במקום שהאדם התחייב מעל ומעבר למנהג שאז אין לחייבו לא משום המנהג ולא משום הבושת.
  • בנידון דנן, אין כל ספק שאין זה מנהג לכתוב בכתובה סכום של שלש מיליון ושמונה מאות אלף ₪.
  • וראה בחת"ס (חחו"מ סי' סו) שהחיוב חל מכוח המנהג ומדין סיטומתא. וכן כתב ב"בית מאיר" (אבה"ע נ, ו) ובפת"ש (אבה"ע נ סק"ט) שכל זמן שמתחייב בסך סביר נחשב כ"אם אוביר ולא אעביד אשלם במיטבא" שאין זה אסמכתא, אך אם מתחייב בסכום גבוה הרי זה כאילו אמר "אשלם אלפא זוזי" שנחשב אסמכתא. וכן הוא במהרי"ק (שורש קצג ענף ה) שכתב שסכום שהוא רחוק מהדעת חשיב גוזמא.
  • ועיין בדברי השו"ע (חו"מ סי' רז סעי' טז) שהביא שיש אומרים שהמתחייב בקנס שידוכין אין זה נחשב אסמכתא "כי כדאי הוא שיתחייב החוזר בו בקנס לדמי הבושת שבייש את חברו". ולסברתו בשיטה זו רק משום הבושת חייב, וכבר נקטו בפדרי"ם שרק אם זה בסך סביר ומתאים וכדברי הבית מאיר לעיל. אלא שלכאורה, הדברים אינם אמורים אלא לשיטת הרמ"א, משא"כ לשיטת מר"ן עצמו שהביא קודם לכן שבכדי שההתחייבות תחול ולא יהיה בה משום אסמכתא יש לנהוג כפי תיקון חכמי ספרד, וכן פסק ה"רב פעלים" (ח"ב אבה"ע סי' ג).
  • וכן צ"ל גם בדעת הסוברים שבכתובה אין משום אסמכתא מן הטעם שמשום חיבת חופה גומר החתן להשתעבד. דהנה סברא זו מבוארת בסוגיא דחמרא דזולשפט שם אמרו דבההיא הנאה שסמך עליו גמר ומתחייב, והסביר הריטב"א (ב"מ עג, ב):

"אלא שזה הבטיחו שייקח לו וסמך עליו ונתן לו מעותיו על דעת כן, הרי הוא חייב לשלם לו מה שהפסיד בהבטחתו, דבההיא הנאה דסמיך עליה ונותן לו ממונו משתעבד ליה מדין ערב… וזה דין גדול."

  • והגם דבחיובו של הערב נאמרו מספר סברות צ"ל שכולן מאוחדות בכך שאת חסרון האסמכתא מבטלת דווקא סברת "בההוא הנאה דקא מהימן ליה" כדברי הגמרא (ב"ב קעג, ב). ויש לומר דמסתמא אין מתחייב בההיא הנאה דקמהימן ליה אלא בשיעור שבו סביר שאנשים יתחייבו כנגד אותה הנאה, וכפי שביאר הריטב"א (ב"מ עה, ב) שבכך משתעבדים גם הפועלים, ובכל זאת פועל שחזר בו אינו משלם אלא עד כדי כפל שכרו שכן "י"ל דמסתמא היינו דאסיקו אדעתייהו שאם לא יוכלו לעשות שימצא לעולם פועלים בכפל שכרן" (ריטב"א שם). הא קמ"ל שגם בהתחייבות מכוח ההיא הנאה יש קצבה ושיעור, וכפי שהזכרנו לעיל שצריך שיהיה בגדר אשלם במיטבא ולא בגדר אלפא זוזי.
  • ולפי זה פשיטא שישנה בעיה של האסמכתא בכתובה בסכומים מופרזים שלא העלה החתן בדעתו בשעת החתונה שיבוא לידי גירושין, כאשר הוא שקוע באותה השעה בחלומות ורודים. ובפרט כשמדובר בסכום מוגזם לחלוטין, כאשר המתחייב אין לו נכסים ואין כל סיכויי שיצליח לעמוד בהתחייבותו.
  • ברור הדבר, שכאשר, יש לנו אומדנא דמוכח שהבעל לא התכוון להתחייב בסך הרשום בכתובה אין החיוב חל. וכפי שכבר כתב רבנו יעקב אבן צור, היעב"ץ, זצ"ל בספרו "משפט וצדקה ביעקב" (ח"ב סי' ל ד"ה וכבר כתבנו):"אמנם כשעושין כתובות מסך גדול, כגון בסלא שכותבין ט"ו אלף וכדומה, או בתיטוואן שכותבין ח"י אלפים וכדומה, מי פתי יסור הנה לומר שעלה על דעתו החתן שיפרע הסך הנזכר והוא מעולם לא ראהו אפילו בחלום, ו"אנן סהדי" שלא נתכוון אלא לכבוד בעלמא ולהראות חיבת הכלה וקרוביה וכדומה. ולא עוד אלא שלפעמים מייעצים אותו העומדים שם לאמר: שים נא כבוד והרבה לה מוהר ומתן, והוא ממאן קצת אומרים לו למה תמאן, מאס"י תעדהו"ם פ"י אלחו"ך דלע"אלג' (=אל תחשוש בכל מקרה לא תצטרך לשלם)."
  • בנוסף יש לתלות את בעיית האסמכתא בכתובה בסכומים מופרזים בשאלה: המתחייב לחבירו בדבר שאינו קצוב, דהיינו סכומים גבוהים שאין להם סוף- האם מתחייב או לא? השו"ע ח"מ סימן ס' סעיף ב' כתב : המחייב עצמו בדבר שאינו קצוב כגון וכו'. אע"פ שקנו מידו לא  השתעבד להרמב"ם, וחלקו עליו כל הבאים אחריו לומר שהוא משתעבד והכי נקטינן [וכך יש לנקוט להלכה]. ע"כ. אלא שיש מחלוקת בקרב הפוסקים האחרונים האם המוחזק  יכול לומר קים לי כרמב"ם שהמתחייב בדבר שאינו קצוב- לא מתחייב, דהנה הש"ך  בסימן ס' ס"ק יב' כתב שלדעת המהריב"ל , המהרש"ך , הגידולי תרומה והמהרשד"ם יכול המוחזק לומר  קים לי  כרמב"ם. וראה שו"ת' יבי"א (ח"מ  ח"ג סימן ד')   בעניין זה הוא כתב באריכות בשו"ת יביע אומר, ח"ג, חו"מ, ד, שהרמב"ם אינו יחיד בדעתו זו. ויש הרבה ראשונים בדעתו. ושי"א שניתן לומר קי"ל כמו הרמב"ם. וי"א שהמנהג בארץ כהרמב"ם, שהוא מרא דאתרא דא"י. ובגלל עמדתו זו של הגר"ע יוסף זצוק"ל, הוא פסק הלכה למעשה יחד עם הגר"י קאפח זצ"ל, שאין תוקף להתחייבות בעל על סכום מזונות שהוצמד למדד ותפח בגלל האינפלציה שהיתה אז, וזאת בגלל שהוא התחייב לדבר שאינו קצוב. ערעור תשל"ו / 273, נתפרסם בספר "משפט שאול" סימן ל, ובספר "עדות ביהוסף", סי' סג. זאת ועוד, הגר"י קאפח בדעה שרבים הם הסוברים שאפשר לומר קים לי כהרמב"ם, בניגוד לש"ך, אלא שלדעתו, הש"ך יודה שבארץ ישראל אפשר לומר קים לי כהרמב"ם, מאחר והרמב"ם מאריה דאתרין דארץ ישראל. עיין ערעור מס' תשל"ב 117 נתפרסם בספר "משפטי שאול" סי' כט, ובספר "עדות ביהוסף" סי' סד.
  • ולענ"ד ע"פ מה שבארנו שבנידון דנן יש שני חסרונות של אסמכתא יש לנקוט את דעת הסמ"ע, (חו"מ סי' קלא ס"ק כה), שחשש לשיטת הרמב"ם, וכהראב"ד בגלל שהפגם של התחייבות של הערב בדבר שאינו קצוב, מצטרף לפגם של האסמכתא שיש בערבות ולדעה הזאת במס"ע הצטרפו הרבה פוסקים ואם כן הוא הדין בנידון דנן שיש שני רעותות הן הסכום המוגזם והן ההתחייבות ללא שיקול דעת, שיש לומר שהשטר לא חל.
  • כך קרה בתיק שנדון בבית הדין בחיפה בתיק 2128/מח, פד"ר טו, עמ' 211-223 ( מיום א' תמוז תשנ"א), בהרכב הדיינים הרבנים הגאונים: ש"י כהן, מ"א אוריה וח"ש שאנן, כאשר היו צריכים להכריע על תוקף כתובה שנכתב בה הסכום של מליונים ₪. הרב שאנן זצ"ל, קבע קטגורית: "התחייבות על כתובה בסכום דמיוני, כשברור לכל שאין ביד המתחייב לעמוד בו וגם בעתיד לא יוכל לשלמו, אינה מחייבת". וכלשונו:

"לכאורה הטעם שאמרו אסמכתא אינה קונה הוא משום שיודע הזוכה בהתחיבות שאין כוונת המתחייב להתחייב: או משום שחוב המתחייב שההתחייבות לא תחול (עי' רש"י סנהדרין כד ב), או משום שלא נתכוין המתחייב אלא לגוזמא (עי' ב"מ ק"ד ב) "אסמכתא… כיוון דקאמר מילתא יתירא גוזמא בעלמא הוא דקזים". עי' רש"י ב"מ מח ב ד"ה אסמכתא הבטחת גוזמא שאדם מבטיח את חבירו לסמוך עליו, וברמב"ם מכירה פי"א ה"ב: שהרי לא גמר בלבו להקנות, והצד השוה באסמכתא שאין המקנה מתכוין ברצינות להקנות.

הנדון שלפנינו גרוע מכל הנ"ל, במקרה אסמכתא רגיל המקנה אינו רוצה להקנות אבל לפחות יודע שיש באפשרות שתנאי כזה יתפוס. ואכן ב"תוספת כתובה" רגילה אין חסרון אסמכתא ומלבד הקנין, כיון שהיא באה כתמורה לנישואין לחיבת ביאה (עי' כתובות נו א ועוד) שמתחייב הבעל שלא יוציאה בלא שישלם תשלום נוסף מעבר למה שחז"ל חיבוהו, וכל זה כפיצוי על הצער והביוש הבא בעקבות גירושין, והרי הדבר דומה ל"אם אוביר ולא אעביד אשלם במיטבא", וע"כ הבעל מסכים בלב שלם להתחייבות, ואין מקום לומר שלא נתכוין אלא לגוזמא, אבל כשהנדון דבר שא"א לקימו, לכאורה ברור שאין המתחייב מתכוין להתחייב בפועל כיון שיודע שלא יוכל לעמוד בהתחייבות ויודע שגם מקבל ההתחייבות יודע מראש שההתחייבות אינה בת ביצוע אלא הגזמה בעלמא ואם כן יש לפוטרו משום "אסמכתא", ולפחות דומה הדבר ל"אם אוביר ולא אעביד אשלם אלפא זוזי" (ב"מ קד ב), שההתחייבות אינה אלא אסמכתא".

  • הרב שאנן מתייחס לבעיית השבועה ו/או תקיעת הכף שבכתובה הספרדית. זאת, לאור האמור בקצות החושן, סימן רס"ד ד', "שאין יכול לטעון טענת משטה אם נשבע או עשה תקיעת כף, וכל זה משום שאין אדם יכול לומר משטה הייתי בך, שאם היה משטה לא היה נשבע, או אם היה נשבע לא היה משטה…
  • אמנם, כל האמור הוא במבטיח דבר שאפשר לקיימו אלא שהוא מגזים, אבל המבטיח דבר שאי אפשר לקיימו לכאורה אין המתחייב ואין המקבל מתכונים ברצינות להתחייבות זו, ועל כן יש להניח שהסכום שנכתב אינו אלא לתפארת המליצה ולכבוד, להחשיב הכלה, אבל לא לגוביינא, כפי שמצינו ב"מ ק"ד ב מקום שנהגו לכפול יכפול הכתובה, וברש"י דאינו אלא לכבוד, וכיוצ"ב אמרו בפרק מציאת האשה לגבי הוספת חומש שהחתן מוסיף".
  • בסוף השקלא וטריא, פוסק הרב שאנן שאם הבעל נשבע בפועל, ולא רק מודה שנשבע, הדבר תלוי במחלוקת הפוסקים, ויתכן שאם האשה מוחזקת ולא ניתן להוציא מידה.
  • בנידון דנן ישנה הסכמה שהסכום הדמיוני היה למליצה בעלמא ע"פ מספרים בעלמא שהפריחה האחות.
  • בנוסף, בוודאי שאין האשה מוחזקת, וזאת מהסיבה הפשוטה, שהרי ההלכה היא ששטר העומד שהשטר הזה הינו חספא בעלמא, שכן הסכום הדמיוני של תוספת הכתובה אין לך אסמכתא גדולה מזן, וממילא בוודאי שהבעל יכול לומר קים לי.
  • במאמר המוסגר, יודגש, כי ההסכמה של הבעל שהסכום המקסימלי שניתן לדון עליו במסגרת כתב התביעה הוא 240,000 ₪ אין בו לפתור את הבעיות של אסמכתא, שגורמים לשטר של הכתובה להיות חספא בעלמא, כל מה שהסכים הבעל הוא שתהיה פשרה קרובה לדין, ובהתאם לדין, וראיה שלא ויתר על זכות הערעור, אז אין כאן הסכמה לבית הדין לחייב את הבעל מעבר למה שמחיוב מעיקר הדין.

גובה החיוב במקום שהסכום שנכתב הוא מופרז

  • אחר שהעלנו שקיימת אומדנא דמוכח שהבעל לא התכוון להתחייב בסך הרשום בכתובה, קמה גם ניצבה לפנינו השאלה האם ניתן לחייבו בסך נמוך אחר או שמא י"ל שאי התחייבותו בסך הכתוב משמעו ביטולו מכול וכול ללא קביעת סכום אחר תחתיו.
  • ראה פד"ר (ח"ח עמ' רפז) בפסק דינו של הגר"ד לבנון ודן בנדון זה מצד מחלוקת שלושת עמודי ההוראה באדם שאמר אם אוביר ולא אעביד אשלם אלפא זוזי, והכריע מר"ן השו"ע (חו"מ סי' שכח סעי' ב) שאף שאין לחייבו באלפא זוזי מ"מ יש לחייבו בתשלום מיטבא כפי מה שראויה לעשות. לדעת הרי"ף (ב"מ סא, ב) מפני שבשיעור שראויה לעשות "שעבודי שעביד נפשיה וגמר ומקני… ומאי דפייש עליה אמרינן אסמכתא היא ולא מחייב ביה."
  • אולם לדעת הרא"ש (ב"מ פ"ט ס"ז) התחייבותו של אותו אדם בטלה לגמרי ואין אנו מחייבים אותו בתשלום אלא "שכיוון שנהגו לכתוב אף אם לא כתב מיחייב לשלם מאי דאפסיד". ובדרך זו דרך גם חבר ביה"ד הגדול הגר"צ אלגרבלי (תיק מס' 887669/1).
  • והנה בפד"ר שם תמהו טובא, כיצד ניתן לחייב את האדם בסך המועט או מצד שבאותו שיעור ודאי שִעְבד עצמו או מצד שכך המנהג, בזמן שיש לנו אומדנא דמוכח שלא התכוון להתחייב בסך הנזכר, ומניין לנו שהתכוין לשעבד את עצמו בסך כלשהו מעבר לעיקר כתובה, וודאי שאין לומר שיש לנו מנהג קבוע להתחייב בסך מבורר מעבר לעיקר כתובה (דאף אם נאמר שהמנהג נפוץ להתחייב בתוספת כתובה הרי זה ברור שאין מנהג להתחייב בסך קבוע שניתן להיסמך עליו, ובוודאי שאין מנהג להתחייב על מיליונים בתוספת כתובה.
  • וראה עוד בפסק דינו של בית הדין הגדול ב בתיק 842107/1 וז"ל:

לענייננו, לא תועיל הסכמת הרא"ש למעשה עם דינו של הרי"ף, משום שאין לנו כיום מנהג התחייבות קבוע לסכום כספי מסוים בכתובה, וממילא לפי מהלכו של הרא"ש התחייבות בלשון גוזמא דינה להיבטל כולה, וכפי שסברו דייני ביה"ד האזורי.

  • ואלם עיי"ש, שהאריכו שמנהג בני ספרד, שבית הדין ידון לפי ראות עיניהם.
  • וראה גם בספר 'הגם שאול' ח"ב, מרבי שאול אבן דנאן הראב"ד ורבה של יהדות מרוקו, שכתב דברים ההולכים כמהלכנו, וגם הוא רואה בדורו הרחבת התפתחות חדשה זו של ריבוי סכום הכתובה. וזאת אני כותב מחמת שיש לדון בהתפתחות חדשה זו בדיון בפני עצמו, תוך הקבלת דינה של התחייבות "לכבוד" בלבד לדינה של הנדוניא, הידוע "כתוספת שליש" (והדברים שהובאו שם אינו מהרב הנ"ל אלא שפנו אליו בהצעת תקנה):

אחת שאלתי ממעלת כבוד תורתכם לשים עין השגחתם ולהציץ בעד "המספחת" אשר "פשתה" בארצותינו (מרוקו) ומחץ מכתה תרפאו. של הכתובות הגבוהות אשר הנהיגו בימים הרעים האלה אשר לא ראו אבותינו ואבות אבותינו ורבותינו הראשונים נוחם עדן אשר שמענו ונדעם. כי מימיהם נתנו גבול וקצבה אם מעט ואם הרבה… הצד השווה שבהם נתנו שיעור וקצבה לתוספת. "וזה כמו עשרים שנה (מימי כתיבת המחבר הנ"ל) עמדו איזה אנשים רמים וגבוהים בעיניהם, מעצמם בלי תקנת ותיקון או ז' טובי העיר, והפריזו על המידה אשר גבלו הראשונים. והגביהו התוספת על הנדוניא מאה לעשרה (כלומר פי עשר מהנידוניא), ואחרים הלכו בעקבותיהם וכתבו על החתן אלף לעשרה (כלומר פי מאה), ואחרים כתבו על אחת אלף (=כפול אלף) , ודור אחר דוד הולכים ומוסיפים עד שהגיעו לשער הגדול של מליונים, או לפחות מאת אלף. עד שנעשה המנהג הזה לשחוק וללעג בעיני בני אדם. כי היאומן כי יסופר. כי העני שאין לו פת בסלו יוכל לפרוע מן הסך הגבוה ההוא אפילו שמץ מנהו?- זהו שקר מוחלט."

  • בהמשך דבריו הוסיף וכתב:
  • והמשיך להביא ולהסתייע מדברי "משפט וצדקה ביעקב" לר"י בן צור וכתב:

"וכבר מצינו לרבינו מוהריב"ץ זלה"ה בספר מוצב"י ח"ב סימן כ"ט ול' שצעק על מנהג זה "ויחרד חרדה גדולה" וכתב [שהדין יהיה] שהדבר מסור ביד ביה"ד לפחות מה שנראה להם שנוסף דרך כבוד בעלמא. וחתומים עמו ט' רבנים מחברי ורבני [הערים] פאס, מקנאס, צפרו, ועשירי קודש מעיר גיבראלטאר." …"אמנם שעושים הכתובה מסך גדול , כגון בסאלי שכותבים ט"ו אלף וכדומה, או בטיטואן שכותבים ח"י אלף וכדומה, מי פתי יסור הנה לאמר שעלה על הדעת החתן שיפרע הסך הנזכר, והוא מעולם לא ראהו אפילו בחלום? ואנן סהדי שלא נתכוון אלא לכבוד בעלמא ולהראות חיבת הכלה וקרוביה וכדומה. ולא עוד אלא שלפעמים מייעצים אותו העומדים שם לאמר: שים נא כבוד והרבה לה מוהר ומתן, וכשהוא ממאן קצת אומרים לו למה תמאן הרי זה לא יגבה (שם בשפה הערבית) הרי בהדיא אומרים לו דלאו לפרעון קיימי ולא מכווני להכי, ועל פי הדברים האלה מתרצה להם ועושה רצונם."

  • גם הגאון הר"צ אלגרבלי סיים פס"ד (שם) וכתב:

"אולם מכיוון שקשה להעריך מהו הסכום והדבר משתנה מאדם לאדם, ואילו היה החתן מתחייב בסכום סביר, היינו אומרים שכך הערכתו לשיעור של "במיטבא". אולם בנידוננו כיוון שהתחייב בסכום דמיוני של 18,000,000 ₪, אין לנו גילוי דעת מצדו מהו הסכום, לכן נראה שיש לחייבו לכל הפחות בסכום 120,000 ₪, שזהו סכום דמי מחיה לשנה."

  • והדברים עולים כפי מה שהקדים וכתב גם הגר"ש דיכובסקי (תיק מס' 1687–24–1):

"בתי הדין נהגו לקבוע שסכום מוגזם הכתוב בכתובה אינו סכום של חיוב אלא של כבוד, והוא בגדר אסמכתא בלבד, ולא ניתן לחייבו, למרות החיוב שבשטר. השאלה הגדולה היא: מה נקרא סכום מוגזם? בזמנו נחלקתי עם חברי בנושא זה. דעתי הייתה שסכום הגבוה מ־120,000 שקל חדש המייצג סכום חודשי של 10,000 שקל חדש לחודש – נחשב לסכום מוגזם. דעה זו התבססה על האמור בפירוש הר"ש בסוף מסכת פאה לגבי הדין שמי שיש לו מאתים זוז לא יטול מן הצדקה כי סכום של מאתים זוז מייצג פרנסת אדם לשנה שלימה… חז"ל רצו שהאשה לא תאלץ לחזר על הפתחים לאחר הגירושין, ונתנו לה אפשרות לפרנסת שנה באמצעות קבלת דמי הכתובה. סכום חודשי של 10,000 שקל חדש למשך שנה, מהוה פרנסה ראויה, לכל הדעות. גם סכום נמוך יותר המייצג פרנסה חודשית של 3,000 עד 6,000 שקל חדש לחודש (36,000 עד 60,000 שקל חדש ערך כולל), נחשב לסכום התואם את כוונת חז"ל… הכתובה לא נועדה להעשיר את האשה הגרושה, ולדלדל עד עפר את הבעל. מטרת הכתובה היא לאפשר לאשה קיום בכבוד למשך תקופת מינימום של שנה, עד אשר תמצא בעל אחר."

  • הרי לנו ששני חברי ביה"ד הגדול סברו שיש להעריך את סך הכתובה הסביר בסך השקול לתשלום מזונות למשך שנה, הגר"צ אלגרבלי נקט בסך של 120,000 ₪, והגר"ש דיכובסקי הרחיב את היריעה גם לסכום נמוך יותר המייצג פרנסה חודשית של 3,000 עד 6,000 שקל חדש לחודש (36,000 עד 60,000 שקל חדש ערך כולל).

 

במקום שהסכום נכתב לכבוד בעלמא אין ההתחייבות חלה

  • במקום שבו הנוהג המקובל הוא לכתוב בהתחייבות הכתובה סכום גדול וקבוע, הרי שאז יש מקום לדון משום אסמכתא. וראה בספר עיונים במשפט לרב שאנן זצ"ל, שמצינו לגבי כתובה שכותבים בה דברים שאינם אמת ולא נכתבו אלא לכבוד: ב"מ קד ב: "מקום שנהגו לכפול יכפול" הכתובה, וברש"י, שם: דאינו אלא "בשביל כבוד". כיוצ"ב אמרו בפרק מציאת האשה לגבי הוספת חומש שהחתן מוסיף על מה שהביאה הכלה, וכתב רש"י בפירוש השני: "ודרך הנועדים למזמוטי חתן לשומם יותר משווים לכבוד הכלה ולחבבה על בעלה". ובתוס' שם הביאו ראיה לפירוש זה. ובודאי שאין החתן חייב לשלם את תוספת החומש, כמבואר בסוגיה שם, כיון שתוספת זו נכתבה לשם כבוד ולחיבובה של הכלה בלבד.
  • ובתשובות הגאונים שערי צדק חלק ד שער ד סימן טז כתבו, שאם אין לו לבעל קרקע אין משלמים תוספת, שלא כתבו התוספת אלא להשביח:
  • "והתוספת המפורשת בכתובה שכותבין לאחר מהר ומתן וצבי והוסיף לה על כתובתה כך וכך, נהגו בישיבתנו אם יש לבעל קרקע משתלמת חצי התוספת, ואם אין לו קרקע אין נותנין לה מתוספת הזאת, תוספת התוספה היא ואין כותבין אותה אלא להשביח את הכתובה. וכך משפטה".
  • דבר דומה אנו מוצאים בשו"ת מהר"ח אור זרוע סי' רלב, שכתב, שלפעמים הנכתב בכתובה הוא רק כדי להשביח את הכלה בפני קרוביה, וכמו שאמרו הכותב כל נכסיו לאשתו לא עשאה אלא אפוטרופוס.
  • וראה עוד בפסק דינו של בית הדין הגדול ב בתיק 842107/1 וז"ל:

עוד ראינו, שמה שנוהגין כיום ציבור גדול, בעיקר מבני עדות המזרח, לכתוב סכומים גדולים ביותר הגדול על מידת כותביהם, זהו המנהג חדש שהתחיל לפני כשלוש מאות שנה בערי מרוקו, ופסקו אותם גדולי התורה שבימיהם, שיש להשוותו למה שנהגו קודם בהוספת שליש לנדוניא, שלא לגבות אותו "העילוי", כך גם כל תוספת שנראית גבוהה מהסתברות רצון הנותנים בכתובה, רואים בו שניתן "לכבוד ולתפארת בלבד", ושזה נתנו לראות עיני ביה"ד ולהכרעתם. ומכאן גם לימינו.

  • כפי שראינו, מעיון בפסקי דין שניתנו ע"י בתי הדין הרבניים בשנים האחרונות, שבית הדין חתר לפשרה בגובה מענה חודשי של כ2,000 ₪ למשך שנה, ואולם זאת רק במקרים שמעיקר הדין האשה הייתה זכאית לכתובה מה שאין כן בנסיבות דנן.
  • במאמר המוסגר יצוין, כי הבעיה אתה ניצב בית הדין קשורה למחלוקת הפוסקים אם שבועה שאי אפשר לקיימה תופסת ומחייבת.
  • כותב בית הדין בחיפה בתיק 2128/מח:
  • "עיין טוש"ע יו"ד רל"ב ה' ובהגהות הרמ"א שם וט"ז שם ס"ק י"ב שהביא ראיה מסוגית שבועות כ"ו מעובדא דתרי תלמידי-דרב עי"ש ובש"ך שם הכריע שיש להחמיר בענין זה – אמנם זה לענין איסור והיתר דנדרים ושבועות, אבל להוציא ממון של תוספת כתובה ע"י כך הוא ספק גדול מאד, ולענ"ד, אילו היתה האשה מוחזקת, היתה יכולה לטעון ש"קים-לה" כדעת הפוסקים כך, ואין להוציא מידה כתובתה – אך כשאין תחת יד האשה מנכסי הזוג המשותפים כלל, ודורשת להוציא ממון, מכח כתובה מוגזמת, מפני שהיו בה שבועה ותקיעת כף – זאת אין בידנו לעשות".
  • בנידון דנן, מעיון בכתובה עולה, כי לא היה שבועה או תקיעת כף ובוודאי הבעל מוחזק!!
  • ומעניינים דברי הרב משה אוחנונה (אב"ד פתח תקוה בדימוס), שכתב בספר הזכרון 'גדולת מרדכי' עמוד רמט:

בזמנינו שיש נוהגים לכתוב בכתובה סכום גדול מאוד… וכל הסיבה שכותבים סכום גדול בכתובה היינו משום כבוד ויקר ולצורך הנוכחים במעמד החופה. ובאמת שהיה לי שיחה עם כמה אנשים ודברנו על זה אשר אמרתי להם ששטר כתובה היא התחייבות גמורה, והם היו תמהים על זה ואמרו שאף אחד לא מתכוון ברצינות להתחייבות, ומה גם שכותבים סכום גדול היינו לכבוד המשפחות, וגם התייעצתי עם הרה"ג שמואל שפירא אב"ד ואמר לי שדעתו הוא שאין כאן גמירות דעת בקניין, שכל מה שכתב הוא לכבוד בעלמא.

וסיים הרב אוחנונה וכתב:

לאור הנ"ל יש לפטור הבעל מדמי תוספת כתובה ובפרט שהוא מוחזק.

והדיין הרב אברהם עטייה כתב בפס"ד משנת תשס"א (בוסקילה, אות לד) וז"ל:

"יש לציין שעשיתי סקר בין מאות תלמידי חכמים ואברכים היודעים דיני חיובים והשתעבדויות, מה דעתם בשעה שהם מתחייבים על הכתובה, גם בסכומים שאפשר לכנותם כסטנדרטי, אך מחמת היותם אברכים הרי שגם סכום כזה ימוטט רגלם, וכולם כאחד עונים באימה ואומרים ביראה, כי מעולם לא התכוונו להתחייב לפי הכתוב בכתובה, כי מאין יבוא להם הכסף, וכל כוונתם לכבוד. כי הרי גם הכלה יודעת שלא ניתן להמציא יש מאין, והוסיפו, כי הדבר ידוע, עד כמה לוחצים את משפחת החתן ברגעים האחרונים שלפני החופה, ואחוז לא מבוטל של חתנים אפילו אינו יודע מהו הסכום הרשום בכתובה. ומכיוון שהכל יודעים שסכום זה הוא רק לכבוד, אין הם מעוניינים להפוך את החופה לתיגרא, באומרם כי בין כך הכתובה לא תבוא לידי גבייה, שממילא, כאמור, אין ממי וממה לגבותה, וסכום זה אינו נכתב לכבוד בלבד".

והוסיף שם:

"וזאת עוד, אם המדובר בתלמידי חכמים, קל וחומר לעמך בית ישראל שלא יודיעם מה היא המשמעות של התחייבות הכתובה, ולמפורסמות לא צריך ראיה, שבוודאי אין כווונתם להתחייב".

דין זה שבו כאשר שנוהגים לכתוב סכום מופרז, אין גובים את כולו אלא רק כפי שנוהגין בשיעורו, הוא גמרא מפורשת במסכת ב"מ (קד ע"ב):

"רבי יוסי היה דורש לשון הדיוט, דתני רבי יוסי אומר, מקום שנהגו לעשות כתובה מלוה גובה מלוה, לכפול גובה מחצה".

הרי לנו שכבר בזמן התנאים, היו מקומות שכותבו בכתובה סכום כפול מהסכום שאותו היו מתכוונים לתת, ונקבע דינו שאין גובין בה את כל הסכום אלא רק את מחציתו, לפי שרק אותה המחצית התכוונו לתת בכתובה, כבר מעת כתיבתה.

מכוח גמרא זו פסק הרמב"ם בפרק כג מהלכות אישות הי"א, לגבי מנהגם בכתיבת כתובה מופרזת, שאין משלם את מלוא הסכום המופרז אלא רק את העיקר שאליו התכוונו להתחייב בכתובה, וז"ל:

"מנהגות רבות יש בנדוניא, יש מקומות שנהגו שיכתבו בכתובה הנדוניא ביתר דמיה בשליש או בחמיש או במחצה. כגון שתהיה נדוניתא מאה, וכותבין, שהכניסה לו מאה וחמישים, כדי להרבות [להתהדר] בפני העם, וכשתבוא לגבות לא תגבה אלא המאה".

וכתב המגיד משנה, שמקורו של הרמב"ם לכך הוא מכתובות (סו ע"ב) מדברי רשב"ג במשנה. וכתב שדין זה מוסכם על כל המפרשים, ושכך התבאר במסכת ב"מ (קד ע"ב) שהבאנו לעיל, וכ"כ בביאור הגר"א (סו אות לז) כדברי המ"מ. וכתב שלכן פסקו הגאונים ז"ל כרשב"ג, וכן פסק הרי"ף ושאר הפוסקים, אשר ציין כמקור לכך גם את מסכת ב"מ שם: "מקום שנהגו לכפול" וכו'. וכן על סמך הגמרא בב"מ פסק גם בשו"ת הרשב"א ח"א סימן אלף רמח:

"ועל עניין התוספת שאמרת אם נגבה או לאו. זה תלוי במנהג המקומות, יש שאין כותבין אלא לכבוד בעלמא, ויש שכותבין בדוקא וגובין כמלוה. וכן כל מה שאדם כותב בכתובה. וכדתניא פרק המקבל (ב"מ קד' ב') רבי יוסי אומר מקום שנהגו לעשות כתובה מלוה, גובה מלוה. לכפול, גובה מחצה. ואמרינן התם: נהרבילאי מגבו תלתא מרימר מגבי שבחא".

הוראות הרבנות הראשית לישראל

  • הרבנות הראשית לישראל קבעה בחוזר לרושמי הנישואין[1] לבל ירשמו סכום העולה על מליון ₪ בכתובה. אין כל ספק שהוראה זו הנוגעת לסכום המירבי שניתן להתחייב, מלמדת על הבנת מועצת הרבנות הראשית עד כמה ניתן למתוח את גמירות הדעת בהתחייבות לכתובה.
  • לעומת הוראת הרבנות הראשית שמתירה כתובה עד לסך מיליון ש"ח, מביע הרב דיכובסקי עמדה שונה: "יש לי פקפוקים בתוקף ההלכתי של סכומים מופרזים, או סכומים לשם כבוד, הנכתבים בכתובה. הסכום של 555,555 לוקה בשני אלו גם יחד: סכום מופרז וסכום של כבוד, ועל כן אני נוטה כפשרה לקבוע כי סכום הכתובה הכולל יהיה 120,000 ש"ח וסכום זה יגבה מחלקו של המערער בדירה".
  • מעניין לציין כי על אף האמור לעיל, הרי שלאחר מתן נימוקי הרב לאו, הוסיף הרב דיכובסקי מספר משפטים, ושינה את דעתו:
  • "באופן עקרוני, אני מסכים לדבריו ולמסקנתו של כב' הנשיא בית הדין הגדול, עמדתי בפסה"ד היתה כי הסכום שנכתב בכתובה מהוה סכום מוגזם שיש לדון אם אכן התחייבות לגביו היתה רצינית וכנה. בנקודה זו יש בהחלט מקום להבדיל בין התחייבות בסכום מופרז במיוחד לבין ההתחייבות בכתובה הנוכחית שאינה מוגזמת באופן בולט. ע"כ אני מוכן לשנות את דעתי ולהסכים גם למסקנתו ההלכתית והאופרטיבית של כב' הנשיא". וכך כתב: "יש לי בעיה עם כתובה שנקוב בה סכום מוגזם. יתכן ויש לראות בזה התחייבות לשם כבוד בלבד. במצב החוקי הקיים כיום שבו כל אשה יכולה לקבל את מחצית הרכוש שנצבר במהלך חיי הנישואין, ויכולה לקבל במקרים מסויימים את מחצית דירת המגורים, גם אם נרכשה ע"י הבעל לפני הנישואין – הרי משמעות הכתובה המוגזמת היא שהבעל ישאר בחוסר כל. האשה תקבל את חלקה (מחצית הרכוש נטו), ואילו הבעל יקבל את מחצית הרכוש ברוטו. ומזה עליו להפריש את דמי הכתובה המוגזמת וכן לשלם מזונות לילדים. גם אם בית הדין הרבני ימאן לתת לאשה את מחצית הרכוש, הרי בג"ץ יעשה זאת בששון ובשמחה, ולמעשה אין כל דרך למנוע ממנה זאת. חושבני שרק חסר דעה לחלוטין יסכים שלאחר שהרכוש יחולק בשווה, ייאלץ עוד להפריש מחלקו את דמי הכתובה המופרזת, ולהישאר עני מרוד".
  • בנידון דנן, למרות שבפועל לא נשארו נכסים, אף בזמן ההתחייבות על הכתובה שני הצדדם סברו שבהחלט הנכסים של הבעל שירכשו במהלך חיי הנשואים יתחלקו בין הצדדים שווה בשווה.
  • יצויין כי הטור מביא את מנהג אנשי טוליטולא, אשר נהגו לכתוב סכום נדוניה גבוה, אך לא היו גובים אותו אלא רק את הסכום האמיתי שהכניסה האשה כנדוניה, והואיל וכולם יודעים שהסכום המופרז שנכתב היה רק דרך כבוד. יחד עם זאת, הטור (אהע"ז סי' קיח), חולק על מנהג זה. לדעת הרב אריאל, כוונת הטור לסכום גבוה, אך לא סכומים מופרזים ביותר. הלכה למעשה, פסק הרב אריאל בכתובה מופרזת שהבעל ישלם רק את עיקר הכתובה (כק"ג כסף – בהתאם לדעת הרמ"א בנדון, ועוד 200 זקוקים.
  • במסגרת זו נזכיר את מאמרו של הרב יועזר אריאל בשורת הדין, הרב אריאל טוען שיש לפטור חתן מתשלום מופרז שהתחייב בכתובה בשל אומדנא שלנו שכולם יודעים שאין לו אפשרות לשלם הסכום, והסכום הגבוה נכתב רק לכבוד הכלה – כך שישמעו המסובים את ה"כבוד" שהוא רוחש לה, או כדי להציג עצמו כעשיר, המקור לכך מצוי בגמרא וברמב"ם הדנים במקומות שנהגו להכפיל הסכום לכבוד הכלה, אך בפועל החתן משלם רק את הסכום הבסיסי בהתאם למנהג המדינה (ראה: בבא מציעא, ק"ד, ב'; רמב"ם אישות, פכ"ג, י"א.).
  • בית הדין בנתניה (תיק 8888-64-1 מיום כ"ו תשרי תשס"ז (18.10.2006, פורסם באתר נבו), בבית הדין האיזורי בנתניה, בהרכב הדיינים: ח"ש שאנן, מ' עמוס וד' ברדוגו). דן בכתובה בסך מליון ש"ח וחייב את הבעל, תוך קביעת הגדרה משפטית לכתובה מוגזמת: "הגדרת כתובה מוגזמת היא: אם הסכום המדובר הוא בלתי צפוי להיות מושג באופן סביר במהלך החיים [ולא כתובה בסכום המספיק למחיה של שנה אחת, שזה נאמר על עיקר הכתובה או מאתיים זקוקים בלא תוספת כתובה]. במקרה זה אין כלל כתובה מוגזמת, והטוען על כתובה מוגזמת עליו נטל ההוכחה".
  • מעניין להביא בעניין זה את דברי הרב יקותיאל כהן בפסק דינו של בית הדין הגדול בתיק 842107/1 וז"ל:

"בנושאים אלה יש להתבונן בכל דור ודור ובכל ענין וענין לפי מצב הדור, ולבחון האם הגיוני ומסתבר שאדם יתחייב סכומים מוגזמים. וכאשר בית דין מגיע למסקנה כי אדם סביר לא יחייב עצמו בסכומים גבוהים כאלה הנראים מופרזים, יש לנו ללכת לפי הבנת בני אדם בהתנהגותם הנורמאלית, ורק עד גבול זה בלבד תחול ההתחייבות שבכתובה, ולא מעבר לכך. אין להביא לעניין זה, כל ראיות מדורות קודמים, בין אלה המובאים מהתלמוד או המובאים מדברי הדורות הראשונים או דורות האחרונים, אלא אך ורק על פי המצב הנתון בדורנו שלנו, ולבחון היטב האם מסתבר שאנשים באמת מתכוונים להתחייב סכומים מוגזמים, או ההסתברות הברורה שאינם מתחייבים. לאור כך, לא יועילו כל ראיות שמביא הרב שאנן מהמשניות ומהגמרות ומכל מקור אחר דומה. אלא על הדיין פשוט לפתוח את העיניים ואת ההיגיון, ולראות מהו המנהג וההתנהגות הרגילה והמקובלת כאן והיום. אין לנו "לטמון ראשנו בחול" ולהתעלם מהעובר בראשו של כל אדם סביר, ובשום שכל ודעת עלינו להתבונן, האם נראית התחייבות כזו הגיונית או לאו. כשנחפש את ההבדלים, יתכן ונמצאם בהתערערות חיי הנישואין בימינו על פני דורות קודמים, וממילא פחתה בימינו גמירות הדעת להתחייבות בת תוקף. לגבי עקרון ה"גוזמא" העשוי להפוך כתובה כזו לבלתי מחייבת, הביאו ביה"ד ראיה נכונה וידועה, מהגמ' בב"מ (קד, ב) האומרת: "הכא כיון דאמר מילתא יתירתא, גוזמא בעלמא הוא דקגזים", וכהסברו של רש"י, "שאינו מקבל עליו דבר (התחייבות היתרה של) גוזמא, אלא (כל התחייבותו רק) כמשפט". כלומר, עד גבול שהוא גורם הפסד, נכונה התחייבותו לכסות את ההפסד, ולכן הגיוני הוא אותו חלק מההתחייבות הכוללת, שתחול עד גבול ההפסד, ולא יותר מכך, כי יותר מכך היא "גוזמא". כלומר, נראה שאנשים אינם מתכוונים בדעתם באופן אמיתי, לכן גם אם אמר (אם לא אעבוד בשדה ותופסד בכך) אשלם אלפי זוזים, ברור לנו שהיא "גוזמא", ולא יחול אותו חלק הגבוה (מעל גובה ההפסד) שנראה מוגזם. וכלל זה מהגמרא הוא יתד שלא תמוט, ואין לזוז ממנה.לאור כך כתבו הדיינים בביה"ד האזורי, ובצדק, שכאן ההתחייבות של מיליון ש"ח נראית "גוזמא", ובפרט לאור העובדה כי בזמן הנישואין רכושו של הבעל נאמד ע"י רואה חשבון והוערך ב – 1,400,000 ש"ח בלבד, כולל נכסי דלא ניידי, ואין זה מן הדעת כי אדם יתן 2/3 מכל רכושו לתשלום כתובה בעת הגירושין, ואילו הוא ישאר בחוסר כל, ללא שום משענת כלכלית, ויצטרך לבנות את עצמו ולדאוג לעתידו הכלכלי, למזונותיו ולמדור. דין זה שמקורו בדין שכירות, הובא ברמב"ם הלכות שכירות פ"ח הי"ג ובטור חו"מ סימן שכח, ובשו"ע שם סעיף ב.

  • נסיים בדברי היעב"ץ (הספרדי), אותם הזכרנו לעיל, והוא שבזמן הזה כותבין כתובות גדולות, מה שאין הבעל יכול לסבול, בזה לא דיברו חכמים שימכור אפילו שער ראשו ויהיה עני וכו', אין לחייבו בכל כתובתה, רק ייתן נדונייתא ויוסיף מעט כפי נחוץ והשאר מבטלו בלבו ודיו… אלא יעשו בית דין פשרה, ויאמרו לה טלי מה שהבאת מבית אביך, ועוד יוסיף לה הבעל סך מה משלו, כפי כח הסבל, ויפטרנה. עד כאן דברי הגאון יעב"ץ, וסיים הרב הלכה למשה בנדון דידן דאתי במכל שכן, דבזמניהם לא היו עושים כתובות גדולות כל כך, ואפילו הכי קרי להו גדולות הרבה". ומסיים הרב הלוי: "וק"ו בן בנו של ק"ו בזמננו זה שהכתובות גדולות במאד מאד, שבוודאי אין לחייב את הבעל בתוספת, אלא יפשרו קצת שיפרע כפי הישג ידו".
  • כדי לקבל אינדיקציה למשמעות המונח כתובה גדולה, מובא הענין בספר משפט הכתובה[2]. מסתבר כי גם לדברי התוס' והרא"ש[3] שנהגו חתנים להגזים וליתן "אפילו מאה ליטרא" (שאז חייבים בזה משום שיעבוד הגוף), הרי ששיעור הגוזמא הוא בשווי 35 ק"ג כסף. כזכור, כיום שווה ק"ג כסף כאלף ₪, כך שאנו מדברים על כ-35,000 ₪, ואם סכום זה היה נחשב אז כמוגזם, האם לא ברור שכל הכתובות המתחילות כיום במאות אלפי ₪, היו מוגדרות כגוזמא דגוזמא?! כמובן, תלוי על מי מדובר, אך כוונתנו למעמד הבינוני ומטה.
  • וראה עוד בתיק 882303/12 פלוני נ' פלונית שכתבו:

"נראה שהאישה אינה חפצה בו ו"הגיעו מים עד נפש" מתכונותיו ואישיותו כלשונה בתביעת הרכוש והיא אינה רוצה בו יותר והיא משקרת לביה"ד על רצונה היום בשלום בית ואף יתכן שראוי לקונסה בשל כך… ברור לנו כי האישה אינה חפצה בבעלה יותר ונראה כי הדבר נעוץ בה. כך שאין לפנינו עילה לזכותה בכתובה. מעבר לכך, אי אפשר להתעלם מהשיטות הסוברות כי ערך הכתובה הוא מוגזם. די אם נזכיר לדוגמא את שיטתו של הגר"א שפירא זצ"ל הרב הראשי ונשיא ביה"ד הגדול – כפי שנמסרה מהגר"ב בארי שליט"א אב"ד אשקלון – הסובר כי מיליון ₪ הוא הגבול שבו ולמעלה ממנו ניתן לומר כי הכתובה מוגזמת. במיוחד שלא היה בידי הבעל בעת התחייבותו סכום זה".

  • וראה תיק בית הדין הרבני בנתניה תיק (291595/2, שדנו בכתובה שסכומה 700,000 ₪ ואף על פי כן קבעו שמדובר באסמכתא. ועיין גם בפס"ד ביה"ד הגדול בהרכב הדיינים הגאונים הגרש"מ עמאר, הגר"ש דיכובסקי והגר"ע בר שלום תיק מס' 3655–21–1 שם דנו בכתובה שנכתב בה 500,000 ₪ וחייבו בה 18,000 ₪ בלבד. וראה בתיק בית הרבני בחיפה תיק 552513/03 פלוני נ' פלונית מיום 15.1.15 שם קבע בית הדין שהאשה זככאית לכתובה משום שהוכחה עילת גירושין ואף הבעל הוא זה שיזם את הגירושין ואף על פי כן מכיון שסך הכתובה שם היה שלושה מיליון ₪, קבע בית הדין שללא ספק מדובר בסכום מוגזם שאינו בר השגה והווה אסמכתא.

זהו המקרה הקלאסי שבו בית הדין מתבקש להטיל הוצאות משפט

  • מקרה זה הוא דוגמה קלסית לחיוב הוצאות משפט לדוגמה שיש בו ממד מסוים של ענישה.
  • גם לפי ההלכה הפשוטה יש לחייב את התובע בהוצאות משפט. ובנידון דידן אף יותר מכך כפי שנתבאר בית הדין הרבני באשקלון תיק 63609/6, שכתבו וז"ל:

כאשר כל צד פועל בתום לב ובכנות אזי רואים את ההוצאות שהוציא כאילו הוציאם לטובת עצמו ולצרכיו שלו. אולם יש כמה מקרים יוצאי דופן, ועל פי ההלכה יש לחייב את אחד מן הצדדים בהוצאות המשפט של חברו.

  • המרדכי בסנהדרין (סימן תשז) מביא פסק הלכה ממהר"ם מרוטנבורג, ושם מדובר במקרה שהתובע ביקש להתדיין מחוץ לעיר והנתבע הסכים, ולאחר שהתובע הופיע לדיון באותו מקום חזר בו הנתבע ולא בא. פסק המהר"ם מרוטנבורג שהנתבע חייב במלא הוצאותיו של התובע:

"רבינו מאיר היה מחייב שמעון לשלם לראובן כל יציאתו, אף על פי שלא נדר לו, ולא שייך למימר ראובן לשמעון משטה אני בך בדבר זה, וכמה דברים יש שאין צריכים לקנין."

קל וחומר במקרה שהתובע גרם יציאות לנתבע ואמר לו לבוא לדון במקום מסוים ולבסוף חזר בו. יעוין בגרסת חידושי אנשי שם על המרדכי הנ"ל.

  • חיוב זה הקרוי בשפה הלמדנית "לך ואני אבוא אחריך" הינו גורף ובלתי תלוי בתוצאת המשפט. כלומר, המתחייב לבוא לדון ולא בא צריך לשלם את הוצאות המשפט למרות שלאחר מכן זכה הוא בדין. כך פסק בפירוש בשו"ת ישועות מלכו אבן העזר סימן מה.
  • ועיי"ש בפסק דינם של בית הדין באשקלון, שבפסקי דין רבים חויב הצד שלא הופיע לדיון בהוצאות משפט בלא כל קשר לתוצאה הסופית של הדיון. (עיי"ש שהביאו את המקרות מספרו של אליהב שוחטמן).
  • יעוין תיק (חיפה) תשיח 2029, פד"ר ו, עמ' 81; ערעור תשיח/137 (לא פורסם, פסק דין מיום י"ד בחשון תשיט. ישבו בדין הדיינים ע' הדאיה, י' הדס, וי' ש' אלישיב); ערעור תשכט/146 (לא פורסם, החלטה מיום ב' בחשון תש"ל. ישבו בדין הדיינים י' ש' אלישיב, א' גולדשמידט וש' ישראלי). בערעור תשכה/135 (לא פורסם) זכה הנתבע בדיון ואעפי"כ פסק בית הדין שהוא חייב לפצות את התובע על הנזק שגרם לו בשל אי הופעתו. (ישבו בדין הדיינים: י' נסים, י' ש' אלישיב וא' גולדשמידט). ..בתיק תשמא/6873 פסק בית הדין שגם אם הופיע התובע לדין, אולם התברר שהגשת התביעה לא נועדה אלא לצורך הוצאת צו עיכוב יציאה כנגד הנתבע, ובכוונת התובע לתבוע בבית המשפט המחוזי את עיקר תביעתו – במקרה כזה יש לחייב את התובע בהוצאות משפט על ניצול לרעה של הליכי ביה"ד.
  • בערעור נוסף בביה"ד הגדול שבו ישבו הדיינים ש' דיכובסקי, א' שרמן וח' איזירר נפסק שהצד שלא הופיע מחמת רשלנות חייב הן בהוצאות משפט לצד שכנגד והן קנס לקופת המדינה בגין הטרחתו של בית הדין לשווא
  • בספר שורת הדין חלק ט עמ' תסד–תע מובא מקרה בו הוגשה תביעה ממונית על ידי עמותה מסוימת ונקבע מועד לדיון בטרם חתימה על כתב בוררות. הנתבעים הופיעו והתובעים לא הופיעו. בית הדין פסק שכיוון שמדובר בתביעת סרק חייבים התובעים לשלם לנתבעים הוצאות משפט. על פסיקה זו הוגש ערעור לבית הדין הגדול (ערעור תשסב/5515) ובו טענו התובעים שכיוון שלא נחתם כתב בוררות בין הצדדים, לא הייתה בידי ביה"ד סמכות משפטית לדון וממילא לא הייתה בידם סמכות לחייב בהוצאות משפט.
  • בית הדין הגדול דחה את הערעור וקבע שביה"ד האזורי נהג כהוגן כאשר חייב את התובעים בהוצאות משפט מדין "לך ואני אבא אחריך".
  • לסיום, לאור כל הדיוני סרק ותביעת הסרק של הכתובה, של התובעת שעתרה לבית הדין בשקרים והשמצות כנגד הנתבע, כאשר הכל נעשה בחוסר תום לב, עת התובעת יודעת היטב בליבה שאינה זכאית לכתובה לאור התנהגותה. מבוקש מבית הדין הנכבד להשית על התובעת הוצאות משפט נכבדות ואף הוצאות לדוגמא.

 

 

 

 

 

[1] ראה סעיף 47 ס"ק ג בתקנות והוראות לרישום נישואין –תשע"ג

[2] הרב א' בר-שלום, שער הכתובה, חלק א, שער ה, עמ' שנג.

[3] מסכת כתובות ריש פרק אעפ"י