חיוב הבעל בכתובה ואיזון לא שוויני

האשה עשתה מעל ומעבר למען שלום הבית

  1. למרות כל האמור לעיל, והמסכת החיים הקשה ביותר שעברה האישה, האישה לא אמרה נואש, וניסתה בכל מאודה לשקם להיכנע ולסלוח, ואולם הבעל נותר בקשיות עורפו.
  2. במצב עניינים שכזה, אף אם האישה הייתה עוזבת את הבית, לא היה בדבר בכדי להפסידה כתובתה, וכפי שנתבאר ברמ"א (אהע"ז סי' פ סעי' יח) כלש"ה:

"אישה שהלכה מבית בעלה מכח קטטה ואינה רוצה לשוב לביתו עד שיקרא לה בעלה, לא הפסידה משום זה מזונותיה, דבושה ממנו לשוב מאחר שיצאה בלי רשותו ואינו מראה לה פנים ואם הוא יבא אצלה אינה מונעתו מכלום, אבל אם אינה רוצה לבוא אצלו עד שיפרע מה שלותה איבדה מזונותיה דהוי כמורדת, דכל מורדת טענה אית לה."

  1. דברי הרמ"א הובאו בב"י (סי' עז) ומקורם בתשובת הרשב"א (תשובות שנדפסו עם ספר אדעתא דרבנן למהרש"א אלפנדרי, סי' יג) מהם עולה ברור שגם כאשר האשה עוזבת את ביתה ללא הצדקה אינה נקראת מורדת עד אשר הבעל עצמו יראה לה פנים להשיבה אליו והיא תתן לו כתף סוררת, וכל זמן שלא הראה לה פנים אין לדונה כמורדת, ואין להפסידה את מזונותיה וכתובתה.
  2. וראה עוד בפסק דין מאת הראשל"צ הגר"מ אליהו זצ"ל (פד"ר יב עמ' 25) בשבתו בביה"ד הגדול שהעלה שגם לו יוכח שהבעל סרך את דרכיו עם אשה זרה רק לאחר שנפרד מאשתו אין בכך בכדי לפוטרו מתשלום כתובתה:

"ואפילו אם התברר שרק לאחר שהיא עזבה אותו הוא עשה מעשים כאלו, אשר אין להם שום הצדקה הלכתית, מוסרית וחברתית, אין הבעל יכול להעמיד פני מסכן בטענה שאין לו אשה, וע״כ עשה מה שעשה. אם ההלכה אוסרת דרכים נלוזות כאלו, טבעי הוא שגם בני אדם יראו בה דרך רעה ההופכת את העושה לבוגד."

  1. ועיין גם בספר "משפטיך ליעקב" (ח"ג עמ' 519) שהעלה:

"זאת ועוד – הבעל כיום תבע גירושין. לאמור – הבעל אינו חפץ בחזרת אשתו אליו, ואף הגדיל לעשות ומקיים קשר קבוע עם אשה זרה, ודאי דאין להכריזה כמורדת, עיין במש"כ הגר"ש ישראלי זצ"ל, מובא בפד"ר כרך ו עמ' 22־23. והיה עם סמוך לעזיבתה חפץ היה הבעל בחזרתה, מדוע לא תבע את האישה בבי"ד בתביעת שלום בית. דזה ברור דהכרזת וקביעת מורדת הוא רק כאשר הבעל תובע להכריז על האישה כמורדת (עיין פד"ר כרך ו עמ' 267 ד"ה והנה הדבר פשוט), וכאן בשעה שתבע להכריזה כמורדת, כבר לא חפץ בה ובחזרתה, וא"כ מהיכי תיתי לדונה כמורדת."

  1. וכן העלה גם בתשובה נוספת (חלק ה סי' מו) שבעל שחי עם אשה אחרת יש לחייבו בגט גם ללא התראה שכן הדיונים בביה"ד הם עצמם התראה, וכתב לדחות את טענות הבעל שמעשה של האישה הם שגרמו לו לעזוב את הבית ולחבק חיק נוכריה:

"הבעל הקדים נעשה לנשמע ובטרם העלה את טענותיו כנגד האישה עשה דין לעצמו ובנה לו חיים כפולים על כן אנו דוחים בשתי ידיים את העילות שכתב בכתב התשובה לתביעת האישה וקובעים כי הרס חיי המשפחה נבעו מהחיים הכפולים והאישה הזרה שעמה הקים משפחה חדשה."

טענתו של הבעל על תלונות שווא במשטרה אין לה על מה להתבסס

  1. מעבר לעובדה, כי האישה עדיין מטופלת במרכז למניעת אלימות, והטראומה הקשה שעברה בעקבות האלימות עדיין במלא תוקפה, יש לדחות על הסף את הניסיון החצוף של הבעל לטעון כבכיול התלונות היו תלונות שווא, שכן לא זו בלבד שכל התלונות היו תלונות מוצדקות, במרבית הפעמים האישה לא פנתה להתלונן כלל על הבעל למרות מעשי אלימות קשים, וזאת מתוך רחמנות על הבעל, לעניין הטענה של הבעל על כביכול תלונת שווא, ראוי לציין פסק דינו של בית הדין הגדול, תיק 1075070/1 וז"ל

"באשר לעילה שהמערערת הגישה תלונת שווא במשטרה כנגד המשיב. תלונה זו הובילה להרחקתו של המשיב מן הבית והרי היא כמורדת המפסידה כתובתה. גם עילה זו אינה ברורה כלל מתוך מה שנאמר בפנינו. התיק נסגר מחוסר ענין לציבור, והמשיב הוא שהרחיק את עצמו, ולא התוצאה של התלונה. זאת ועוד, הגדרת התלונה כתלונת שווא בנידו"ד, היא אינה בעצם התלונה שהייתה על לא דבר, אלא שהתלונה על אלימות פיסית הייתה הגזמה. הביטוי "תלונת שווא" אינו במקום. יותר נכון לקרותה "תלונה מוגזמת", וקונוטציה של ביטוי, יכולה לשנות את התמונה המצטיירת. גם לגבי העובדה שהמשיב עזב את הבית, כלל נקוט בידינו שבנסיבות אלו, עליו להוכיח שהורחק על ידי המערערת, ולא על המערערת מוטל להוכיח, שהוא זה שהרחיק את עצמו.

ההתבססות של כב' בית הדין האזורי כתנא דמסייע על פסק הדין מבית הדין הגדול בתיק 812600/1 אין לה דמיון למקרה דנן. במקרה שם מדובר על תלונות שווא בהטרדות מיניות, שאילו היו אמת והיו מתקבלות היו מובילות לעונשי מאסר, ולכן הוצרכו באותו פסק לדון בדין "גיזמה על בעלה להורגו", עיי"ש היטב. ומטעם זה הוצרכו לבסס את דבריהם על "משיאתו שם רע בשכניו", עד שהגיעו למסקנה שבמצב עניינים שכזה לא יכול היה הבעל להתגורר עם האישה בכפיפה אחת, וזהו הטעם העיקרי שם להפסידה כתובתה. שם היה מדובר על תגובת האישה למריבות עם בעלה בדמות תלונות על הטרדות מיניות. בנידו"ד אין חולק שהמערערת הגישה את תלונתה על רקע מריבה עם המשיב (שנבעה מחשדותיה כלפיו, שהוא חולק את חייו עם אישה זרה, חשדות שלא התבררו כשקריות), אלא שהייתה הגזמה בתיאור האלימות. אבל אין חולק שהתלונה הייתה כתגובה למריבה וקטטה עם המשיב.

זאת ועוד, כב' בית הדין האזורי בהקשר לזה כתב שגם אם הדבר ספק אם היה מדובר בתלונת שווא, סוף סוף, הבעל מוחזק בממונו, ואין להוציא ממנו בלא ראיה ברורה, והביאו לבסס את דבריהם את דברי מרן פאר הדור והדרו הגר"ע זצ"ל בשו"ת יביע אומר (ח"ג סי' כא). גם נימוק זה לכאורה אינו שייך בנסיבות התיק הנוכחי. ברור שבעצם חיוב הכתובה מוחזקת האישה גם אם היא אינה מוחזקת בממון, ומשום שהכתובה היא וודאית, והבעל הוא זה שבא להוציא מוודאות זו, ואין ספק מוציא מידי ודאי, ועליו להוכיח שהוא פטור ממנה. וככל מי שבא על חברו בשטר, המוחזק בממון (החייב) עליו להביא ראיה שהוא פטור ולא על המוציא (בעל השטר) להביא ראיה שהוא חייב לו, שהשטר ודאי וטענת הפטור היא ספק. כך הם פני הדברים גם בנידוננו, גם אם נקבל שתלונת השווא של המערערת מפסידה את כתובתה, זה רק אם המשיב יוכיח, שאכן זו הייתה תלונת שווא, אבל כל עוד לא הוכיח זאת, והספק הוא בעובדות, שב הדין למקורו, שהאישה מוחזקת בחיוב הכתובה. כך כתבו רבים מהפוסקים, והובאו דבריהם ברבים מפסקי הדין הרבניים, ובכללם, פסק דין יסודי בפד"ר כרך ג' (עמ' 163-164 ואילך), שאפילו לדעת הב"מ שסבור, שהבעל לעולם הוא המוחזק בממון במקום ספק, יודה בספק בעובדות, והדברים מסתברים בהגיונם.

בנידו"ד, למשיב הייתה אפשרות פשוטה לעשות כן, בדמות מסמך פשוט מהמשטרה המתעד את תוצאת התלונה, ואם אין זה בסמכותו היה עליו להגיש בקשה לביה"ד, להוציא צו למשטרה שתמציא את החומר בפני בית הדין. דברי הגר"ע נסובו על דיון אחר, הוא שכאשר יש ספק בהלכה, האם מעשה מסוים (שאינו מוכחש) גורם להפסד כתובתה (שם הנדון אם מעשה מסוים נחשב עוברת על דת להפסידה כתובתה), בזה יוכל הבעל, המוחזק בממונו, לומר קים לי כשיטה הפוטרת, אבל לא עלה דעת אדם, שבטענות בלבד, יוכל הבעל להיפטר מהכתובה רק בגלל שהוא מוחזק בממון, והדברים פשוטים. והרי בנידו"ד הגשת התלונה כשלעצמה אין בה כדי להצביע על תלונת שווא. גם אם לא מוגש כתב אישום, אין זו הוכחה על היותה שווא, כמצוי בתלונות בין בני זוג, ואם כן, טענת הבעל שמדובר בתלונת שווא מבלי שהדבר הוכח, אינה יותר מטענה בלבד.

הגר"ע זצ"ל חזר על פסיקתו זו בכמה מתשובותיו ובכולם מדובר על ספק בדין ולא בעובדות. ומכללם, ביביע אומר (ח"ה אבהע"ז סי' יג ס"ק ט) בנוגע למורדת במאיס עלי בלא התראה שאין להוציא מהבעל מאחר והוא מוחזק בממון ואף שם זה ספק בדין. ואף שיש מהפוסקים שמשמע מהם שגם בספק בעובדות, הבעל מוחזק בממון ואין להוציא ממנו, זה דווקא במה שלא ניתן להוכיח בנקל, אבל במי שיכול להוכיח טענתו בנקל אם האמת אתו אלא שמטיל את חובת הראיה על האשה מאחר והיא המוציאה ממון ממנו, לענ"ד אין מי שיסבור כן, ואכמ"ל. ובנדו"ד אילו תלונת המערערת הייתה באמת תלונת שווא מוחלטת יכול היה המשיב להוכיח זאת בנקל מתיעוד תלונת המערערת במשטרה ותוצאת בדיקת התלונה.

ובלאו הכי כבר מילתנו אמורה, שאין הכרח לומר, שתלונת שווא יש בה כדי להפסיד אישה מכתובתה (כאשר לא התלונה היא זו שגרמה להרחקתו של הבעל מהבית, וממילא להפיכתה של האישה למורדת המפסידה את כתובתה). במקרה דנן המשיב הורחק מהבית רק למשך שבוע. הרי טענת המערערת, שנטישת המשיב את הבית לצמיתות נבעה מרצונו לחלוק את חייו עם אחרת, כפי שלטענתה קרה בסוף. טענה זו, לא נדחתה על הסף, ואדרבה, יש לומר בכה"ג הוכיח סופו על תחילתו. גם טענת ב"כ המשיב שהתרחקותו מהבית של המשיב הייתה רק מחששו של המשיב לאבד את מקום עבודתו עקב תלונה במשטרה, על אף שטענה זו יכולה להתקבל בנסיבות אחרות, במיוחד כאשר יש ריבוי של תלונות ואיומים על הגשת תלונות, בנסיבות התיק הנוכחי אין אינדיקציה כל שהיא שמצביעה על כך. אם ביה"ד האזורי היה מקבל טענה שכזו, בית הדין הגדול היה נמנע מלהיכנס לשאלה זו, מאחר ולפני ביה"ד האזורי מצויה תמונה מדויקת יותר, וביה"ד הגדול בדרך כלל לא רואה צורך כלל לבחון מחדש את העובדות. ברם, ביה"ד האזורי שם את הדגש על התלונה כשלעצמה ולא על הרחקתו של הבעל כתוצאה מהתלונה. כאמור, התלונה כשלעצמה אין בה כדי להפסיד את המערערת את כתובתה, בפרט כשהיא באה בעקבות קטטות ומריבות סביב חשדותיה של האישה באלוף נעוריה.

יש לדחות על הסף את טענת הבעל שיש כאן "כפל זכויות"

  1. ראשית יש להבהיר החלטת בית הדין האזורי טבריה מיום ד׳ שבט תשע״ד (1.5.2014) בתיק 593163/2, שהתפרסמה באתרי אינטרנט משפטיים באמצעות הנהלת בתי הדין, ובה ניתנה סקירה של הפסיקה בנושא זה והנימוקים ההלכתיים לביסוס הקביעה השוללת כפל זכויות. בסיפא של ההחלטה הנזכרת נכתב כדלהלן:

"לסיום, מן ההכרח להבהיר – כל האמור בדברינו מתייחס לשאלת כפל זכויות מסוגים שונים, חוקית ודתית, האמורות להיות מועברות מתוך רכושו של הבעל לטובת אשתו, כגון הזכות לכתובה יחד עם זכויות הממון שהבעל צבר בעבודתו וכיוצא בו, זכויות שלולי הוראת החוק היו נותרות ברשות הבעל גם לאחר הגירושין, ורק מכוח החוק האישה זוכה בהן. אך אין הדברים אמורים ביחס לרכוש השייך על פי דין תורה לאישה גם לולי חוק יחסי ממון, כגון החלק הרשום על שמה בדירת המגורים וכיוצא בו."

  1. במאמר המוסגר יש לציין, כי סעיף 17 לחוק יחסי-ממון בין בני-זוג, התשל"ג – 1973 קובע כי: "אין בחוק זה לגרוע מזכויות לפי חוק […] או מזכויות האישה לפי כתובתה."
  2. הפרשנות הסבירה שנתן בית הדין הרבני בד"כ לסעיף זה היא, שמתוך רצון להגן על זכויותיה של האישה כשהסכום הנקוב בכתובתה עולה על הסכום שלו היא זכאית לקבל במסגרת איזון משאבים, קבע המחוקק כי האישה תהיה זכאית להוספת תשלום הכתובה למרות זכאותה לתשלומים בהתאם לאיזון משאבים הקבוע בחוק.
  3. הוראת החוק באה אפוא לשלול את הטענה שלפיה חוק יחסי ממון קובע איזון משאבים לפי הכללים הקבועים בחוק בלבד, תוך מחיקת זכאות האישה לקבלת דמי כתובתה כאשר אלה עודפים על הסכום שלו היא זכאית מכוח איזון המשאבים.
  4. ראה פסק הדין של בית הדין הגדול בתיק תיק 938923/2, שם עיקר טענתו של המערער הייתה כי מנהג בתי הדין הוא שכאשר האישה זכאית לכתובתה הרי מקזזים סכום זה מכספים שהאישה מקבלת על פי חוק איזון משאבים ובית הדין קמא חרג מנוהג זה ונמצא כי הבעל לוקה בכפלים, גם משלם לאישה כתובה וגם מקבלת על פי החוק מחצית מזכויות הבעל, או על פי האמרה האומרת או חוק בבלי או תלמוד בבלי .

"הנה טענה זו שמעלה המערער לא נעלמה מעינו של בית הדין, ידע גם ידע ואף כתב ונימק מדוע יש לחרוג ממנהג בתי הדין בנידון דידן, שהרי כתב בפסק הדין כי לאור הנסיבות בתיק זה שהבעל נטש את אשת נעוריו ועבר לגור עם אישה אחרת בעודו נשוי ובכך סתם את הגולל לשלום בית. הרי שבמעשיו גרם להרס המשפחה וגרם לאישה לעזוב את בעל נעוריה שלא מרצונה, נזק נפשי שילווה אותה כל ימיה. האישה לאורך כל דיוני הצדדים ביקשה שלום ולא הסכימה להתגרש, עד אשר יפצה אותה. ובית הדין קמא אשר מכיר את הנפשות העומדים בפניו, החליט כי במקרה זה יש לתת פיצוי לאישה. אין כאן "כפל מבצעים" – בכל סכום שאישה תקבל לא תסכים "להעביר" את בעל נעוריה לאחרת. לכן האישה שבנידון דידן לא הסכימה להתגרש, עד אשר פרע לה הבעל את כתובתה ובית הדין הכריע כי סכום זה מהווה פיצוי.

תשלום פיצויים מעוגן בהלכה בנסיבות כעין דנן

  1. במקרה שלפנינו זהו המקרה הקלאסי לחייב את הבעל בתשלום פיצויים, שכם בעודו תובע תביעת גירושין ללא כל עילה כלפי האשה ומאידך בכל שנות הנישואין התעמר בה. לעניין זה ראה בפסק דינו של הגאון רבי אברהם שרמן שליט"א חבר בית הדין הגדול (בדימוס) [ערעור ס"ב/337, 793367/1] שפורסם [בחלקו] כמאמר בשורת הדין (חלק י עמוד קכד, הובאו דבריו בפסק דין בתיק מס' 823575/7 נתניה [פורסם בנבו]). שם הוא דן בשלושה סוגים של פיצויים שניתנים על יד בית דין זה או אחר, ודן שם אם אכן יש להם מקור הלכתי או בסיס לנתינת פיצוי. ושם מסיק כי יש סוג פיצוי אשר בו כולם מודים שניתן לחיוב. פיצויים מהסוג הראשון מצינו בספר תעלומות לב, לרבי אברהם חזן זצ"ל (אבן העזר חלק ב סימן א), שדן באיש שמאס באשתו ללא סיבה ובא בעלילות שכביכול היא חולה – נבדק הדבר ולא נמצאו דבריו נכוחים והאישה אינה רוצה להיפרד מבעל נעוריה. כתב הרב תעלומות לב שאין זו תקנה לאישה שנחייב אותו במזונותיה, והיא תשב עגונה בודדה וגם הוא ישב לבדו ולא ינצל מהרהורי עברה, לאחר שכל ההשתדלויות שיחזור אליה לא נשאו פרי ועברו י"ח חודש שאין ביניהם קשר (כמו שכתב הגאון רבי חיים פלאג'י זצ"ל בספר חיים ושלום שלאחר י"ח חודש ראוי להשתדל שיהיה גט בין הניצים). בנסיבות אלו יש לבית הדין לחייב את הבעל שיפייס אותה במתן הדמים וליתן לה הגט.
  2. ושם בתעלומות לב (חלק ב דף לז עמוד ג) הביא הסכמה של בית הדין שבטרבלוס (לוב) על עניין זה. בהסכמה של בית הדין צדק נאמר שכשאדם מגרש את אשתו ללא סיבה מוצדקת [שכתב שבנכפית או לא ילדה עשר שנים או נסמית וכיוצא בזה אז מותר לו לגרש ללא כל פיוס ופיצוי כדין תורה. וכשאין לבעל כל סיבה נראית לעין –] ינסו בית הדין לדחות הגירושין זמן מה, שאולי יתפייסו ביניהם ואם מתמשך הזמן ואין שלום, אזי יחייבו אותם להתגרש ויוסיפו לה שתות על כתובתה.
  3. וראה בשורת הדין דמסיק שם כי פנה לכבוד מרן הגאון יוסף שלום אלישיב זצוק"ל לשמוע דעתו ביחס לפיצוי גירושין והשיב לו "שכאשר מדובר בפיצויים שמטרתם להביא את האישה להסכים להתגרש – יש מקום לחייב [את] הבעל ליתן לאישה בנוסף לכתובתה תוספת פיצויים" וכי כעין זה [כתב הגרי"ש בפסקי דין –] עיין פד"ר חלק ו' (עמוד 257) ופד"ר חלק ז' (עמוד 111) ופד"ר חלק ח' (עמוד 36) ופד"ר חלק ט' (עמוד 65).
  4. וראה עוד בדברי הראשל"צ הגרבצמ"ח עוזיאל זצ"ל, בספרו תשובות משפטי עוזיאל (חלק אבן העזר תניינא סימן צו). (עמוד שפ):

"בדורות האחרונים הנהיגו ברוב בתי הדין שבישראל שלא לגרש אשה בעל כורחה בשום אופן […] בכל מקרה שיראו בית דין שאין אפשרות לשלום בין הזוג מסיבת פשיעתה או במקום שהבעל חייב לגרש את אשתו לקיים מצות פריה ורביה, ולכן מצאו עצה ותושיה לפייס את האישה לקבלת גטה – בהוספה על דמי כתובתה לפי ראות עיני בית דין. ואם אחרי כל זאת תעמוד האישה במרדה וסרובה לקבל גט, מתירים לבעל לישא אשה אחרת עליה אחרי השלשה בידי בית דין הגט – סכום הכתובה ופצויים לפיוסה."

  1. בהמשך תשובתו מביא הגרבצמ"ח עוזיאל זצ"ל כמה מקורות לביסוס מנהג מתן פיצויים בנסיבות אלה, ושוב כתב: "אולם בבתי דיננו היום נוהגים זאת […] לתקנת האישה ולפי מצב יכולתו של הבעל, כדי שתתפייס האישה לקבל גט מרצונה."
  2. לסיום עניין זה, בנדון אין כפל זכויות כלל, וממילא האשה זכאית לתופסת על כתובתה, בפרט לאור זאת שהבעל תובע גירושין כאשר כל העילות הן מחמתו ולא מחמתה.
  3. ואף לו היה כאן איזה ספק, ראה בפסק הדין של בית הדין הגדול בתיק 938923/2, שכתבו שגם על פסיקתו של הגר"ע זצ"ל יש שחלקו וכתבו שגם בספק בהלכה יד האישה על העליונה, ולא יוכל הבעל לטעון קי"ל כפוטרים. יעויין בשמ"ש ומגן אבהע"ז (סי' כה) והביא שכן משמע מהבאה"ט (אבהע"ז סי' עה סעי' יט) לעניין המחלוקת האם מי שמסרבת לעלות לא"י בזמן הזה מפסידה כתובתה שהאישה מוחזקת בחיוב, אף שהוא ספק בהלכה. וביביע אומר ח"ה המובא למעלה הביא חבל אחרונים שהכי סבירא להו.
  4. זאת ועוד כתבו שם, שיש לדון בנידו"ד שהאישה מוחזקת בדירה המשותפת שמא היא המוחזקת בממון לגביית הכתובה ואף שקרקע בחזקת בעליה היא עומדת, יש לומר שזה רק בקרקע ששייכת רק לבעליה ולא למחזיק בה, בקרקע משותפת יש לדון שמא המחזיק בה ייחשב אף כמוחזק לדיני ספקות שהרי האחר צריך לדרוש פירוק שיתוף (גוד או אגוד) על מנת להפריד את חלקו ולזכות בו.
  5. עוד נאמר שם במסגרת פסק הדין, שעל אף שלא נדרשנו במסגרת ערעור זה לדון בשאלת "כפל הזכויות", לדעתנו, השאלה לא יכולה להתייחס לכל גובה הכתובה. המרכיב שבכתובה שמהווה קנס, שקונס הבעל את עצמו אם יגרשנה, ונועד להבטיח ולהרחיב את הנימוק המקורי של הכתובה "שלא תהא קלה בעיניו להוציאה", מרכיב זה, לא נוגע כלל לזכויות שאותם מקבלת האישה במסגרת איזון המשאבים, שהם זכויות שבדין ואינם קנס כלל, ולכן הם גם הדדיים.
  6. בנידון דנן, האשה מוחזקת בדירת המגורים, שכן לטענתה, כל דירת המגורים הנוכחית בבני ברק היא חליפין של הדירה במודיעין שנרכשה מההון העצמי של האשה בלבד, ואך בית המשפט שפסק איזון לא שוויני, אין זה מחמת קנס, אלא מחמת שהבעל עשק את כל הכסף לעצמו ומאידך לא השתתף בשלומי המשכנתא, ולפיכך אין כאן שום עניין לכפל זכויות..

הבעל רועה זונות:

  1. נדון זה של בעל אשר חי חיי אישות עם אישה זרה, ואף התמיד בכך תקופה ארוכה כבר נדון בהרחבה בפוסקים, ראשיתו של דין זה בדברי האגודה (פרק הבא על יבמתו) אשר העלה שבכה"ג אף כופים את הבעל לגרש, וז"ל:

"פעם אחת בא מעשה לידי, לאה טוענת על ראובן שהיה רועה זונות והוא כופר, ופסקתי שאם תביא עדים שהוא כן, יוציא ויתן כתובה, איבעית אימא קרא ואיבעית אימא גמרא ואיבעית אימא סברא. קרא דכתיב אם תקח נשים על בנותי, ואיבעית אימא גמרא דאמרינן הכא והוא דאפשר בסיפוקייהו ובנדון זה כתיב ורועה זונות יאבד הון, ואיבעית אימא סברא דגרע מכל הני דפרק המדיר. ודוקא שיש עדים וכו', גם אמרתי שיעידו העדים זה שלא בפני זה ויחקרו אותם בדרישה וחקירה כמו על דיני נפשות. ואחרי שפסקתי בכתב שלחו קרובי האשה תשובה הר"מ ז"ל, הועתק מכתיבת ידו והאריך בו מאד וכתב כל הני טעמי שכתבתי, וסוף דבריו היכא דאיכא סהדי או כשהודה מעצמו כייפינן ליה להוציא."

  1. ועיי"ש שיש שלשה טעמים מדוע כופין אותו להוציא, האחד מטעם ד"אם תקח נשים על בנותיי", השני דא"א למיקם בסיפוקייהו, והשלישי דגרע מכל הני דהמדיר. והנה טעמו השני פשוט ומבורר בדבריו ומבוסס על כך שאינו עומד בחיוביו לשאר וכסות, ועיין בחכם צבי (סי' קלג) שעשה טעם זה כעיקר ועל כן העמיד דין זה ברועה זונות ומוחזק לכך ועומד במרדו ולאחר התראה שיתרו בו (וראה עוד פד"ר (יב עמ' 26), (שמע שלמה ח"א אבה"ע סי' יד) ומתשובת שבות יעקב (ח"ג סוס"י קכז).
  2. לעניינינו, דיי לנו להתמקד בטעמו השלישי של האגודה דהוי סברא דגרע מכל הני דפרק המדיר. וראה בפדרי"ם שכוונתו לאותם מומים המבוארים במשנה (כתובות עז, א) דאלו הן שכופין אותו להוציא מוכה שחין ובעל פוליפוס וכו', ויסוד ההשוואה מצוי בדברי התוס' רי"ד (כתובות סד, א) שביאר לנו את עיקר החילוק בין המומים המנויים בפרק המדיר (כתובות עז, א) בדין אלו שכופין עליהם לגרש לבין אשה הטוענת מאיס עלי (כתובות סג, ב), וכתב:

"אבל אמרה מאיס עלי וכו' לא כייפינן לה ע"י הפסד כתובתה, אלא מניחין אותה במרדה, דכיוון דבעלה מאיס בעיניה אנוסה היא בדבר ולא מדעתה עושה כן, ואפילו אשה כשרה אי אפשר להבעל לשנאוי לה, ואע"פ שאין שום מום ניכר בו, הרבה פעמים אשה מואסת בבעל ואע"פ שאין שום מום ניכר בו, וזה דומה לאדם שאין יכול לאכול מאכל השנאוי לו ונתעב עליו ואין שום דרך כאן לכפיה כ"א לעשות דרך בקשה ולפתותה אולי תחשוק בו, ואדרבה אם היינו יודעים בודאי שטענתה אמת, שהוא מאוס בעיניה ולא נתנה עיניה באחר היינו כופין הבעל להוציא כי הך דתנן לקמן בפרק המדיר ואלו שכופין אותן להוציא מפני שהוא מאוס בעיניה ואין האשה יכולה לסבול שתבעל לו, אלא משום דהכא אנו מסופקים בטענתה שכיוון שאין אנו רואים בבעלה באותן המומים, י"ל שמא עיניה נתנה באחר, ומשום זה היא אומרת כך לפיכך אין כופין הבעל להוציא, מ"מ גם היא נמי אין כופין להפסיד כתובתה דשמא טענתה אמת דלב יודע מרת נפשו."

  1. הרי לנו מדבריו שיסוד הכפייה בבעל פוליפוס ודומיו הינו "מפני שהוא מאוס בעיניה, ואין האישה יכולה לסבול שתבעל לו", והחילוק בין מקרים אלו למקרים בהם האשה טוענת מאוס עלי ואיננו מקבלים את דבריה לדעת מר"ן השו"ע בסי' עז' (סעי' ב) הינו מידת בהירות וברירות טענת המאיסות. במקום שישנם מומים שמאיסותן ברורה ושבעקבותיהם כל אישה תמאס בבעלה אנו כופין את הבעל להוציאה, ובמקום (כבסי' עז) בו לא ברור לביה"ד שהאשה אכן מואסת בבעל ואנו חוששים שאינה מואסת בו, ושסיבות אחרות, כנתנה עיניה באחר, הן שהביאוה לתבוע את גטה, אין כופים את בעלה לגרשה (ועיין גם בדברי הגר"א אטלס (דברי משפט ח"ב עמ' קלה) שכתב עוד לבאר את הדברים). וראה עוד בפד"ר (תיק מס' 284462/9) שעילת המאיסות הינה עילה עצמאית לתביעת הגירושין, עילה המקבלת תוקף מעצם המאיסות גם אם אין כל תוקף לסיבת המאיסות לכשעצמה. וכלשונו של הגר"ש וורנר (משפטי שמואל סי' כב אות ג) בביאור טעם המשקל ההלכתי הכבד שניתן לטענת מאיס:

"כי הלא המיאוס הוא דבר נפשי לפי טענתה, ואין בכוחה להתגבר על ההרגשה אליו, ואי אפשר לה לחזור ולסלק את המאיסות והתיעוב ממנו, ואינה מסוגלת להיות עמו במחיצתו ולהיבעל לו גם לשם ניסיון לשלום בית.".

  1. ועל כן כתב (שם) בתוך דבריו שכאשר האישה טוענת שבעלה אלים כלפיה ובשל כך היא מואסת בו: "אין דנין לחייבו בגט משום עילת ההכאה אלא מפני טענת מאיס עלי של האישה, ויהיה הגורם למאיסות איזה שהוא, אף שזה עצמו אינו עילה לחייב בגט אבל המאיסות הוא עילה וכו'."
  2. ונראה שלכך כוונו גם דברי האגודה, שאחר שתלה את הדבר בעילת מניעת תשמיש, ובעילת מניעת דברים בסיסים לבית, שב והביא עילה נוספת שהיא הינה עצם המאיסות, שמואסת האישה בבעלה, כאשר הוא רועה זונות.
  3. וכן מצינו לרבנו המהריט"ץ בתשובה (ישנות) סימן רכ"ט) שנשאל בבעל שאורחותיו בלע רק רע כל היום בניאוף ובנאצו' גדולו' מה שאין הפה יכולה לדבר… ובמעשיו הרעים ודרכיו המכוערים זנות יין ותירוש עד שלאה קצה בחייה כי לא יכלה שאתו לעוצם רעתו וגם שנצטרע מרוב הליכתו אחרי בת אל נכר וכו'". והשיב שאם הבעל אכן נצטרע פשיטא שכופין אותו כמבואר בשו"ע, אך אם הדברים הם דרך גוזמא שמפחדים שיצטרע בזה דן מצד האומרת מאיס עלי, וכתב שהדברים צריכים עיון ומיתון שהרי רבים חלקו על הרמב"ם שפסק שבמאיס עלי כופין לגרש ומכללם הרמב"ן (סי' קלח), אולם הוסיף וכתב:

"איברא דכיוון דבאה מחמת טענה גדולה שהוא עושה נאצות גדולות וניאוף ושחוק וקלות ראש ומחמת כן מאסה אותו ישר כחה והיינו יכולין לומר כגון זה אין אדם דר עם נחש בכפיפה כמו שכתב הרמב"ן סימן ק"ג על בעל שמכה את אשתו… שאפילו על שאר דברים שאין לה כל כך צער כגון שמדירה שלא תלך לבית אביה או לבית האבל או לבית המשתה יוציא ויתן כתובה כל שכן במכה ופוצע ומצערה בגופה וכו' עכ"ל. א"כ גם אנו נאמר בצער זה שרואה אותו נואף ובועל בת אל נכר אין לך צערא דגופא גדול מזה, ואפילו נאמר דאין כופין אותו לגרש אפשר שיהיה כמו אותן דברים שכתב הרמב"ן ז"ל שמבקשים ממנו לתת גט וליתן כתובה ואם לא רצה לתת גט כופין אותו ליתן כתובה והיא יושבת תחתיו וכו' וכן אפשר שראוי לגרש וכו' בנדון זה ומה גם שכבר התרו בו פעמים שלש שישוב מדרכו הרעה ולא שב, וגם מאבד ממון בצחוק כל כי האי יכולה לתבוע נדונייתא יתר פליטתה שלא יאבדנה בידים כדרכו הרעה. והרב מהר"י קארו זלה"ה הביא בטור אבן העזר סי' תשובות לה"ר שאם הבעל הולך אחר זונות שכופין אותו לגרש והאריך בזה. הכלל העולה מדברנו, שאם הוא שנצטרע פשיטא דכופין אותו לגרש וליתן כתובה כמבואר ואם לא נצטרע, אלא שזונה בבנות אל נכר, ומניח את אשתו הכשרה, אעפ"י שלא נכוף אותו לגרש כסברת הרמב"ן, נכוף אותו ליתן כתובה, וזה ימים ושנים כתבתי פסק ארוך על ענין אומרת מאיס עלי דהוגד לי שמורי הרב כמה"רר משה בסודיה זלה"ה פסק כהרמב"ם במקומות הללו דאתרי דהרמב"ם נינהו ועבדינן עובדא כוותיה, ואמרו שהסכימו עמו בעלי הוראה שבזמנו הלכך הגם שלא נכוף אותו לגרש, ונחוש לדברי הרמב"ן וסיעתו מכל מקום נכוף אותו לתת לה כתובתה והיא יושבת עמו ומשמשתו כך נלע"ד אם יסכימו עמי בעלי הוראה."

  1. ועיי"ש, שדן ברועה זונות על פי השלכות מעשיו, לתת לאיש כדרכיו וכפרי מעלליו, והגם דס"ל דבמאיס עלי אין כופין, והגם שכלל לא ראה לדון מצד מניעת תשמיש או מזונות, מ"מ העלה לחייבו בגט מן הטעם שמעשיו מצערים את אשתו ו"אין לך צערא דגופא גדול מזה". ובדרך זו דרך גם הגר"א מטרלא בספר דבר אליהו (סימן עג) שנשאל בדין בעל רועה זונות, וכתב:

"וא"כ בנ"ד שע"י הזנות שלו מבטל עונת אשתו בוודאי כופין אותו להוציא… כמ"ש הרב שם בשם האגודה… וטעמו משום דרועה זונות יאבד הון וסופו לא יהיה בידו לפרנסה. וראיתי להרב חכם צבי (סי' קלג) שאין דעתו נוחה בטעם זה שיהיה נדון על שם סופו כבן סורר ומורה דחידוש הוא ולא גמרינן מיניה…

  1. ובנידון דנן שהבעל מודה בפה מלא, כי תקופה ארוכה עד מאוד כלל לא התקיימו בינו לבין אישתו יחסי אישות, וכפי שנזכר למעלה, מקבלים דברי הגר"א מטרלא משנה תוקף. ועיין שם שהעלה לדייק מדברי הגר"א (סי' קנד סקס"ה) שברועה זונות אף כופים את הבעל לגרש. וכן העלה גם המהריק"ש בערך לחם (סי' קנד סו"ס כ), הלך בדרכו של האגודה צרף את דברי הרמב"ם בדין מאיס עלי, וכתב:

"בעל שהוא רועה זונות ונתברר כן לב"ד בעדים ודרישה וחקירה יוציא ויתן כתובה, והמחבר דחה דברי הראשונים ולהם שומעין, וכ"ש עם סברת הרמב"ם במאיס עלי."

  1. ובספר מחנה חיים (ח"ב אבה"ע סי' מה) העלה שעל פי האגודה כאשר הבעל רועה זונות יש לכוף אותו לגרש את אשתו, וע"ש דכתב דזה דווקא אם יש עדים כשרים שהעידו על כך בבי"ד בדרישה וחקירה אך ציין שאם אין עדים ורק הוא מודה אין אדם משים עצמו רשע ושרק אם שני רבנים מפורסמים יסכימו לכך יש לכוף אותו גם על סמך הודאתו בלבד, מ"מ הוא ז"ל נמשך בפסקיו אחר רבנו הרמ"א ואין בדבריו תשובה לדברי מר"ן הב"י. וכן אין להוכיח מדברי הקול מבשר (ח"א סי' נ) שהביא את דברי האגודה בסתם, ששם לא ירד לדין הכפיה אלא לדין חיוב המזונות, והסיק "ואם כופין אותו להוציא וחייב לגרשה וליתן כתובתה, ממילא כל זמן שאינו מגרשה חייב בכתובתה".

האם בעינן התראה כדי לחייב את הבעל בכתובה

  1. לעניין הנידון אם באופן כעין דנן, שהבעל רועה זונות, בעינן התראה בו כדי שיהיה בזה עילה לגט עם כתובה, לכא' יש בזה מחלוקת הפוסקים, והחכם צבי (סימן קלג) פסק, דבעינן התראה הן לגבי חיובו של הבעל בגט והן לגבי חיובו בתשלום הכתובה, וכן נראה גם מהנו"ב (תניינא סי' צ) שדן בבעל שנעלם מאשתו יב' שנה וחי עם אשה אחרת ועתה אשתו הראשונה דורשת את גיטה ופסק שללא התראה אין לכופו להוציאה.
  2. אך לעומתו מצאנו גם מי שסובר שאין צורך כלל בהתראה, וכפי שכתב בדבר אליהו (הובא לעיל):

"ומה שמבואר באחרונים דלענין כתובה צריך התראה לענ"ד זה אינו, כי באשה דוקא בדת יהודית הוא דצריכה התראה להפסיד כתובתה, אבל בדת משה אינה צריכה התראה, וכש"כ באיש דהיא לא פשעה כלל, לכן אף בלא התראה צריך ליתן לה כתובה, ושטר העומד לגבות ע"י מעשה בי"ד כגבוי דמי היכי דהוא מודה כמבואר בתוספות."

  1. מ"מ כבר העלה הגר"ש ישראלי זצ"ל (פד"ר יב עמ' 26) שגם לדרכו של רבנו החכם צבי אין להצריך התראה אלא בזנות על דרך המקרה מה שאין כן במקום בו הבעל שונה באיוולתו ומתמיד לשגות בה מעשה יום יום שאז לא נצרכת כל התראה, וכלשונו:

"ואם כי ה״חכם צבי״ (סי׳ קל״ג) מעלה, שמסתבר שבכגון דא צריך התראה, נראה, שאין זה אלא בזנות על דרך מקרה, ולא כן בנידון דידן, שמתמיד באיולתו. וגם אחר שהאשה עזבתו ועברה לבית הוריה — דבר שיכול לההשב כהתראה, ואף יותר מזה, —המשיך בדרכו הנילוזה, ובמקום לפייס את אשתו, ולהבטיח שלא יחזור על התנהגותו ולהוכיח זאת בפועל,חזר על קיאו, ועור הצדיק את עצמו בזה, כי על כן שרוי הוא בלי אשה, כאילו עובדא זו שהוא עצמו גרם לה, מאשרת את דרכו להיות שונה בחטא. על פי כל האמור נראה שיש מקום לחייב בג״פ."

  1. וראה עוד בשמע שלמה (ח"א אבה"ע סי' יד): מר"ן הראשל"צ ורבה הראשי של ירושלים הגרש"מ עמאר שליט"א:

"ומ"מ י"ל דלא אמרו להצריך התראה אלא במקום שיש איזה סיכוי שעי"כ יחזור וישנה מעשיו הרעים ע"כ אין לנו להחפז לכופו לגרש עד שיתרו בו תחילה אולי יחזור בו אבל במקרה כזה שברור לנו שההתראה לא תועיל מאומה נר' דלכ"ע א"צ להתרות בו ובזה גרע נד"ד מרוע"ז רגיל שכיון שקבע דירתו בבית אשה זרה מזה שנים רבות וגם הרתה לו ונקשרו קשר אמיץ כ"כ ובד בבד עזב את ביתו ואשת נעוריו… ונראה היה מדבריו בביה"ד שאין לו אפילו הו"א לעזוב את חברתו וכל כה"ג נראה שאין שום מקום להתראות… וגם הח"צ ז"ל יודה בזה שאין צריך התראה דמה תועלת יש בהתראה זו בנדון זה".

  1. יודגש ויובהר וכפי שיוכח לבית הדין במאות תכתובות בין הצדדים בשנים האחרונות, כי האשה מעולם לא מאסה בבעלה, אלא רק במעשיו והתנהגותו. כשהאישה אינה מואסת בבעלה ואינה תובעת גירושין, אלא נמנעת מיחסי אישות, דינה ההלכתי יהיה מורדת האומרת ״בעינא ליה ומצערנא ליה״, ובמורדת כזו אין שלילה גורפת של הכתובה לאלתר אלא לאחר התראות והכרזה, בהתאם לסדר הקבוע במורדת בשלחן ערוך (אבן העזר סימן עז). בהיעדר הכרזה והתראה אין יסוד בהלכה לשלול את הזכאות לתשלום הכתובה.
  2. להלן מתשובת הרמ״ע מפאנו (סימן נה):

"כי אמנם המצערת צריך להכריז עליה בבתי כנסיות ובבתי מדרשות ארבע שבתות רצופות, וישלחו להתרות בה לפני הכרזה ולאחריה, ושוב נמלכים בה הדיינים עצמם שלא על ידי שליח כדברי הר"ן, ואם לא תשמע אליהם אז יכתבו לו עליה אגרת מרד כדין וכהלכה. ובלי שמירת כל הסדר הזה אינה מפסדת כלום."

  1. הרי שהרמ״ע מפאנו קבע כי אם נטענת טענת מורדת, הרי שבלא שמירת הסדר הקבוע במורדת, לא הפסידה את זכותה לתשלום הכתובה. ובנידון דנן, אין כל ספק כי לאור זה שהבעל מעוניין בגירושין וכל הנדון הוא על הכתובה כי לאור האלימות הפיזית/ הנפשית הקשה שהפעיל הבעל כלפי האשה, כבר האריכות הפדרי"ם, שיש דברים פשוטים שאינם צריכים התראה וכמבואר בתשובת שבות יעקב (ח"ג סוס"י קכז) שדן בעוברת על דת שמשמשתו נדה והעלה שבאיסור כזה שידוע לכול אין צריך התראה, וז"ל:

"ונלע"ד דאפילו נימא דכל עוברת על ד"מ צריכא התראה מ"מ משמשתו נדה שהוא דבר הידוע לכל האנשים, אפי' שהיא עם הארץ גמור מ"מ בשעת נישואין לומדים עמה קרובים ושכנים כיצד יזהר בנדתה, שוב א"צ התראה אחרת בשעת מעשה דהא מבואר בפוסקים דאין זו התראה גמורה דהרי א"צ התראה בשעת מעשה כמ"ש בהגהו' מרדכי ומיימוני ותשובת הרשב"א סי' תק"ס אף על גב דשם בתשובה משמע דגם במשמשת נדה בעי התראה היינו לפי שאזיל לשיטתו שם שפסק דבעי התראה לומר לה שתפסדה כתובתה וכל שלא אמר כן הוי כלא התרה בה אבל לפי הסכמת אחרונים כדעת הריא"ז בש"ג וכן משמע בב"ש שם ס"ק י"ז וכ"כ בתשובת מהר"ח שבתי סי' נ"ז ע"ש דבריו באורך בראיות ע"ז הרי דהתראה בזו רק הודעה שנזהר בנדת' וזו הכל יודעים וא"צ התראה עוד יותר."

  1. ואף החכם צבי הרי למד את דין ההתראה מדין עוברת על דת, ומשנמצאנו למדים שישנם מקרים בהם האיסור כה ברור עד שההתראה באשה העוברת עליהם מתייתרת הרי שגם במקרים בהם הבעל הוא העובר על האיסור והאיסור הינו ברור וידוע לכול ההתראה בו מתייתרת, ועל כן גם בנד"ד נאמר שהיות ולבגוד דרך קבע באשת נעורים ואף עניין האלימות, הוא עניין הידוע לכל ואין צריך בו התראה.
  2. אתינא לדינא, שכל מה שנחלקו הפוסקים בעניין "רועה זונות" היה רק בעניין "הכפיה" לגט, אך לית מאן דפליג שבעל שרוצה לגרש את אשתו משום שהוא רוצה לאבד את משפחתו לטובת מאהבת לא יוכל לגרש את אשתו בע"כ בלא לשלם את כתובתה.